פיסול הוא לפעמים קעקועים

המעבר מדוקומנטה 14 בקאסל ל-Skulptur Projekte במונסטר חד מאין כמוהו: מתערוכת ענק דחוסה של כ-160 אמנים – לפרויקט פיסול במרחב הציבורי הכולל (רק) 35 עבודות; מהצהרות אוצרותיות הטעונות ברצינות תהומית ותחושת שליחות – לפסטיבל אמנותי משוחרר מכל תמה אוצרותית, שלא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי; מעיר תעשייתית עגומה – לפרבר בורגני נקי ונינוח של אוכלוסייה לבנה ברובה, מוקף בפארקים ומוצף רוכבי אופניים. לא נכחתי במסיבת העיתונאים שבה השתתפו לא מעט עיתונאים שהועמסו על אוטובוס ישירות מקאסל, אבל קראתי שהיא נפתחה בסרטון קומיקס שנראה בו גבר מחזיק משקה וסיגריה, מתבונן בפסל אבן וקורא בהתלהבות: "this shit rocks!".

אלא שחזותו השלווה של ה"סקולפטור פרוז'קטה" במונסטר (נקרא לו בשמו הגרמני, כפי שנהוג בפי כל) היום אינה מעידה על עברו הסוער ועל העובדה שהוא נוצר בעקבות מחאה אזרחית. האוצרים קאספר קוניג וקלאוס בוסמן (Kasper König & Klaus Bussmann, הראשון נותר האוצר הראשי של התערוכה עד היום, ואצר את המהדורה הנוכחית בשיתוף עם Marianne Wagner ו-Britta Peters, שיזמו יחד את הקמתו של הפרויקט ב-1977, בתגובה לסערה שפרצה בעיר קודם לכן, כנגד הפסל קינטי של ג'ורג' ריקיי, Three Rotating Squares, שהוצב בפארק בעיר ב-1973.) שאפו "לחנך" את הציבור לפיסול עכשווי, אז מינימליסטי וחמור סבר, בדומה למטרתו של ארנולד בוד, שיזם את הדוקומנטה כ-20 שנה קודם לכן. במהדורה הראשונה של ה"סקולפטור פרוז'קטה", סטודנטים ניסו לזרוק את הביצים הענקיות של קלאוס אולדנבורג לנהר ("Giant Pool Balls"), אך מאז הפך פסטיבל הפיסול לגאווה עירונית ולאחד מאירועי האמנות החשובים באירופה.

לאורך השנים התעקש קוניג לשמור על מסגרת הזמן הלא רגילה של הפרויקט, שמתרחש אחת לעשור. בטקסט הקטלוג מציינים האוצרים כי כיום, "עובדת הזמינות 24/7 של כל אחד וכל דבר גורמת לכיווץ הזמן. לאור ההתפתחות הזו, חשוב היום יותר מתמיד לשמור על סוג של עצמאות, במיוחד בהתחשב בעובדה שהצהרתיות היא תכונה אינהרנטית למדיום הפיסול". מעבר להתרסה המבורכת כנגד התשוקה הבלתי נדלית של עולם האמנות ל"newness", מאפשר משך הזמן הארוך התבוננות מעמיקה יותר בשינויים שעובר המדיום הפיסולי במרחב הציבורי.

1. Michael Smith, Not Quite Under_Ground, © Skulptur Projekte 2017, photo: Henning Rogge

במהדורה הנוכחית נכללים, לצד פיסול מסורתי, גם עבודות דיגיטליות, מיצגים, סביבות ביולוגיות ומיצבי וידיאו, ואפילו מכון קעקועים, שהזמין את האמנים המשתתפים בפרויקט בהווה ובעבר לעצב קעקועים. המכון אף מציע הנחה ללקוחות בני 65 ומעלה, במטרה למשוך את אוכלוסיית התיירים המבוגרת יחסית של העיר (Michal Smith, Not Quite Under_Ground). עבודות אלו מקבלות משמעות חדשה לצד 39 העבודות שנותרו פרושות בעיר ממהדורות קודמות של התערוכה, ובהן עבודות של דונלד ג'אד, ברוס נאומן, רוזמרי טרוקל, ריצ'ארד סרה, רבקה הורן וג'ני הולצר. אמנם השלב שבו היה רלבנטי לדבר על פריצת גבולות מדיומליים עבר כבר מזמן, אך מעניין לראות כיצד פסטיבל של מדיום יחיד, ומסורתי יחסית, עדיין מצדיק את קיומו. הסיבה היא, אולי, שהדגש הוא על הצבת העבודה במרחב הציבורי, ופחות על המדיום עצמו (יש לציין גם שבמהדורה הראשונה בסוף שנות ה-70 נכללו אך ורק גברים, כולם ברוח הפיסול המינימליסטי, הלבן והמאצ'ואיסטי, וכיום כמחצית מהאמנים המשתתפים הן נשים).

בהתאם, העבודות שנשארות בגדר פיסול מסורתי מעט משעממות, ונראה שאינן מצדיקות מהלך מחקרי באורך עשור. כזה הוא הפסל של האמן האמריקאי ג'סטין מדרלי Justin Matherly), "Nietzsche’s Rock), שנוצר בדמות הסלע שלפי ניטשה שימש השראה למונח "החזרה הנצחית". הסלע עצמו מונח על הליכונים נסתרים, בדומה לרבים מ"הפסלים הנכים" של מדרלי. או הפסלים של נאירי בג'רמיאן (Nairy Baghramian) האיראנית, "Beliebte Stellen / Privileged Points", שמוצבים בחצר של הארמון הבארוקי Erbdrostenhof. אלו הם שני מערכים של צינורות ברונזה מתפתלים, מכוסים בלכה שחורה ולבנה, שכמו הוקפאה תוך כדי טפטוף. בשני המקרים נראה כאילו הפסלים, האופייניים לאסתטיקה של האמנים, הוצאו ישירות מהקובייה הלבנה, בלי להתחשב בהקשרם הלוקאלי.

ניקול אייזנמן התייחסה גם היא לפיסול עירוני קלאסי, אך בצורה מתוחכמת הרבה יותר. דמויות גדולות ואנדרוגיניות מברונזה ומפלסטר, בסגנון הקריקטוריסטי-מלנכולי והחומריות הנשפכת שמוכרים מציוריה, מקובצות סביב מזרקה קטנה בפארק (Sketch for a Fountain). כמה מהן מחוררות ומשפריצות מים ממקומות לא שגרתיים כגון רגליהן, או מחילזון קטן המטפס על הגב של אחת מהן. כך הסגנון הממורכז וההרואי של פסלי מזרקות קלאסיים מתעוות ונוזל לכדי חגיגה של התבטלות חסרת פשר על הדשא. פסלי הפלסטר אף הם יתמוססו עם הזמן, בעוד שפסלי הנחושת יישארו לעמוד.

Nicole Eisenman, Sketch for a Fountain, © Skulptur Projekte 2017, photo: Henning Rogge

גם עבודתה של לארה פברטו (Lara Favaretto), כחלק מהסדרה שלה Momentary Monuments, מציעה גרסה אלטרנטיבית לשימוש העירוני והלאומי בפיסול ציבורי. Momentary Monument: The Stone הוא מונוליט גרניט גס וגבוה שבצדו מקובע חריץ צר שנועד להשלכת מטבעות. המונומנט הקלאסי ופסלי מזרקות רומנטיים משתלבים כאן לכדי גוש אבן פונקציונלי. בסוף הפרויקט ינותץ הפסל, והכסף ייתרם לארגון למען פליטים שעומדים בפני גירוש מגרמניה – מטרה נעלה מעט יותר מבקשת משאלות שאינן מתגשמות לצד מזרקות.

מונוליט נוסף של פברטו מוצב גם במארל, עיר שכנה, שהפרויקט התרחב גם אליה לראשונה. במסגרת שיתוף הפעולה, תחת הכותרת The Hot Wire, הוחלפו בין הערים עבודות היסטוריות, כמה מהעבודות העכשוויות הוצבו בשני המקומות (ע"ע חזרתיות בביקורתי על דוקומנטה 14 בקאסל), וה-Skulpturenmuseum Glaskasten Marl מציג תערוכה של מודלים מוקטנים של עבודות שנעשו עבור הפרויקט לאורך השנים. בטקסט התערוכה מסבירים האוצרים כי לאחר מלחמת העולם השנייה בחרו שתי הערים בגישות שונות לחלוטין – במארל בחרו בבנייה מחדש ברוח האדריכלות המודרניסטית ההומניסטית והפונקציונלית, ואילו במונסטר בחרו בשחזור דקדקני של מבנים היסטוריים. כיום, בעוד שמארל סובלת משקיעה כלכלית פוסט-תעשייתית, מונסטר שומרת על מעמדה הכלכלי-בורגני היציב. בפועל, העבודות במארל, שרובן מרוכזות ליד המוזיאון ואינן מזמנות היכרות עם העיר, פחות מעניינות מאלו שמוצגות במונסטר, ורק תערוכת וידיאו קטנה בבית-ספר נטוש, שעוסקת בעיקר במרקם האדריכלי של העיר, מצדיקה את הנסיעה.

וחזרה למונסטר, שם הפרויקטים המוצלחים הם אלה המתייחסים להקשר ההיסטורי או התרבותי של מיקומם, ומוכיחים כי הפיסול היום מעוניין פחות בחומר ויותר בחלל שבו הוא לובש צורה. CAMP (קולקטיב אמנים שבסיסו במומביי), לדוגמה, בחרו להתייחס לאותה דילמה של שימור מול בנייה חדשה. עבודתם, "מטריקס", נפרשת בתיאטרון של מונסטר, שהיה התיאטרון הראשון בגרמניה שנבנה מחדש לאחר מלחמת העולם השנייה. פסאדת הבניין המקורית נותרה עומדת, ומאחוריה נבנה בניין הזכוכית החדש. האמנים מתחו גריד של כבלים בין שתי הפסאדות, כאשר כמה מהכבלים שבקצותיהם מתגים משתרכים מטה, בגובה הצופים. לחיצות באורכים שונים על המתגים מפעילות שורה של אירועים מסביב לרחבת התיאטרון – וידיאו שבו אשה מופיעה בחלון של הבניין ממול, מצגת תמונות על מסכים המקובעים בתוך הבניין החדש ושניתנים לצפייה מעבר לקיר הזכוכית, וסאונד הכולל הקלטות של פעמוני הכנסייה הסמוכה וסימפולים של Kraftwerk (להקת המוזיקה האקספרימנטלית הגרמנית).

CAMP (Shaina Anand und Ashok Sukumaran), Matrix, © Skulptur Projekte 2017, photo: Henning Rogge

אחד הדימויים המרכזיים שמתחלפים במסכים הוא תצלום שנעשה בזמן פתיחת הבניין החדש בשנות ה-50, כאשר עדשת המצלמה מתבוננת מתוך הבניין החדש על הקהל שהתאגד בחוץ ולא הורשה להיכנס. כך ממוקם הצופה בפוזיציה דומה, מציץ מבעד לזכוכית, בעוד שהכבלים, המזכירים את מאחורי הקלעים של אולם תיאטרון, מערבבים בין פנים לחוץ, מפעילים את הפסאדה העתיקה, שלרוב עומדת דוממת כאביזר תיאטרלי, ומאתגרים את הבטחת השקיפות הדמוקרטית של פסאדת הזכוכית.

גיאורג שניידר (Gregor Schneider) התייחס בעבודתו N. Schmidt Pferdegasse 19 48143 Münster גם הוא לאדריכלות, אך מסוג שונה לחלוטין. מחוץ לפתח הכניסה לעבודה, מדלת צדדית ב-LWL-Museum, השתרך בימי הפתיחה תור ארוך, שבסופו הוזמנו הצופים, אחד-אחד, לעלות לקומה השנייה של המוזיאון, ושם לאבד את דרכם במבוך של סלון, חדר שינה ואמבטיה המובילים לשורה נוספת של שלושה חדרים זהים לחלוטין. הדירות כמעט ריקות, למעט מכשיר טלוויזיה בסלון שמציג את המתרחש בסלון האחר בזמן אמת, מה שמעצים את תחושת המוזרות והכפילות המטרידה ואת החשש שמישהו צופה בך. המים הזורמים בכיור באמבטיה והמים המלוכלכים באסלה מרמזים על נוכחות-נעדרת מאיימת, ששייכת אולי לדייר המסתורי N. Schmidt, ששמו מופיע על הפעמון. בהמשך לפרויקט המפורסם של שניידר מ-1985, Haus u r, שבו יצר התערבויות ארכיטקטוניות בגוש דירות ריק בעיר הולדתו במערב גרמניה, גם כאן מתקבלת דומסטיות חסרת חיים, שנטענת, במיוחד בהקשר הגרמני, במשמעויות מאיימות בנוגע לפרטיות האזרח-דייר.

פרויקט אחר שנוסך אווירה אפוקליפטית מטרידה שייך לאמן הצרפתי פייר וויג, שהבנה עוד אחת מהמערכות הביו-טכנולוגיות ההוליסטיות שלו, הפעם בזירת החלקה על הקרח לשעבר (After ALife Ahead) . וויג חתך את רחבת הבטון בצורת פאזלים תלת-ממדים שמשמשים למבחני IQ, וחשף מעין עמק בוצי, סביבה אורגנית בתוך מתחם שעשועים שהפך לגן חיות: בתוך מונוליט חימר מעופפות דבורים, בתוך אקווריום שמואר לפרקים שוחים מיני צדפות, בשלוליות גדולות על הקרקע זוחלים חלזונות, וזוג טווסים נצמד לחלונות. על הכל חולש אקווריום שבתוכו מתרבים תאי סרטן, וכל האלמנטים משפיעים על הטמפרטורה והלחות בחלל, כמו גם על פתיחתם וסגירתם של פתחי אור טבעי בתקרה, במערכת ביו-פידבק מורכבת ומרשימה.

Pierre Huyghe, After ALife Ahead, Skulptur Projekte 2017, photo: Ola Rindal

אך נשאלת השאלה מה המשמעות של עוד הצבה אנטי-אנתרופוצנטרית כזו לאחר שהאמן כבר בנה כמה כאלה, למשל בפארק בקאסל בדוקומנטה 13 לפני חמש שנים. זאת, נוסף על העניין הבעייתי של זכויות בעלי החיים המשתתפים בעבודה, בעיקר אלו של הטווסים, שנראים כמשוועים לקצת אור בחלל הלח והחשוך. החיות הופכות נתונות לאותן בעיות אסתטיות-אתיות שרלבנטיות לעבודות אמנות שמשתמשות בבני-אדם כמדיום, וכך, במידה מסוימת, העבודה אינה מצליחה להימלט מנקודת מבט אנתרופומורפית.

חלל נטוש אחר, של מכולת אסיאתית, מארח את עבודתה החדשה והמעולה של מיקה רוטנברג, Cosmic Generator. רוטנברג חושפת, בסגנונה הסוריאליסטי, קשרים טרנסאטלנטיים, מציאויות קפיטליסטיות ותנאי עבודה מופרכים, שלרוב מי שעומד במרכזן הן נשים אקסצנטריות. הסרט מתמקד במערכת מנהרות שמחברת בין העיר המקסיקאית Mexicali והעיר הקליפורנית Calexico שמעברה האחר של גדר הגבול. לפי השמועות, גישה למנהרות חבויה במסעדות סיניות בשכונת צ'יינטאון בעיר המקסיקאית. הדימויים נעים בין המסעדות הסיניות הזנוחות לשוק סחורות פלסטיק בסין, גברים מיניאטוריים מגולגלים בטאקוס ומלצריות מקסיקאיות, תוך פרישת ערב-רב קולינרי הזוי של הברחות מחתרתיות.

מהנשים של רוטנברג לגברים של Gerard Byrne, שמככבים בעוד מיצב וידיאו מרשים של האמן האירי, In Our Time. בחדר צדדי חשוך בתוך ספרייה ציבורית, לצד פסנתר כנף, מוקרן סרט שאורכו אינו ידוע באיכות צילומית מרשימה. הסרט עוקב אחר שדרן רדיו מיומן המגיש, במבטא אמריקאי כבד, סוודר ומשקפיים, דיווחי מזג אוויר, מוזיקת פופ וחדשות. לאט-לאט חושפים המצלמה והקול פרטים נוספים, בעוד שהצופה מנסה למקם את המתרחש – עידן רייגן בארה"ב, תחנת רדיו בשם CGBS, ספל קפה עם הכיתוב Don’t Mess with Texas. הסאונד מחולק במלאכת מחשבת בין רמקולים שפזורים בחלל החשוך, כך שמאחורי החדר בוקעות שיחות רנדומליות בין נגני להקה שמתכוננים להופיע, בעוד שמלפנים נשמע השדרן עצמו. העבודה היא עוד שלב בעיסוקו של בירן בשחזור, בהקלטה, בזיכרון ובזמן, ומכניסה את הצופה לתוך מימד זמן פלסטי שבו הרדיו, המדיום העכשווי מכולם, נראה כחלום נוסטלגי.

אחד הפרויקטים הבעייתיים ב"סקולפטור פרוז'קטה" שייך לג'רמי דלר, Speak to the Earth and It Will Tell You. דלר התמקד ב-Schrebergärten, חלקות גינה קטנות בפאתי הערים ברחבי גרמניה, שהרשויות משכירות לתושבים. במהדורה הקודמת של הפרויקט ב-2007, חילק דלר אלבומים עבים למועדוני גינות שונות ברחבי מונסטר רבתי, כדי שבעלי החלקות יתעדו את הווי הקהילה במועדונים, לצד גידול הפרחים והירקות וחילופי העונות. התוצאה מוצגה היום באחת הגינות השלוות ב-Mühlenfeld allotment garden colony, שם האלבומים הירוקים מסודרים על מדף והצופים מוזמנים לעיין בהם.

בהמשך לעבודותיו הקודמת של דלר, הפרויקט הנוכחי שלו נוקט פרקטיקות של ייצור קהילה, ובהן תיעוד עצמי. אלא שמראה הקהילה האידילית שמתועדת באלבומים אינו משקף את ההיסטוריה הטעונה של הגינות הללו בגרמניה, כמיליון במספר (ותודה לגילי קרז'בסקי, שהפנתה את תשומת לבי לנושא). ה-Schrebergärten נוסדו במחצית המאה ה-19, כתוצאה מתהליך התיעוש והאורבניזציה. הרשויות סיפקו למשפחות מהמעמד הנמוך חלקות גן, כדי לשפר את מצבן הרפואי והכלכלי באמצעות עבודה פיזית בטבע וגידול אוטרקי של ירקות. במחצית השנייה של המאה ה-20 הפכו הגינות למוקדי פעילות ופנאי, והתארגנו סביב מועדונים סגורים ("קולוניות"), חלקם נתונים לרגולציות נוקשות. עבוד הדור הצעיר בגרמניה, טיפוח Schrebergärten נחשב לפעילות זעיר-בורגנית אנכרוניסטית, מה גם שהמועדונים הסגורים שימשו כר פורה לפריחתן של קבוצות לאומניות. כיום גינות רבות הן מיקרוקוסמוס של מולטי-תרבותיות פסטורלית, אך כבר קרה בעבר שמועדון אחד בצפון גרמניה ביקש לנסח כלל שיגביל את מכסת החלקות שמושכרות למהגרים.

לאורך היסטוריה לאומית של תהפוכות פוליטיות מכריעות, אופיין ושימושן של הגינות הללו משקפים פרמטרים רגישים ורלבנטיים כגון חלוקת טריטוריה, דאגת המדינה לאזרח, הבדלי מעמדות ורגשות לאומיים, שאינם באים לידי ביטוי באלבומים המצועצעים של דלר. היה עדיף לו האמן הבריטי היה חוקר את הנושא קצת יותר לעומק במהלך העשור שבו שבעלי הגינות ייצרו את העבודה עבורו.

לעומת זאת, זוג האמנים הגרמני-ברזילאי Bárbara Wagner ו-Benjamin de Burca מצליח לקחת מסורת גרמנית אחרת ולהתבונן עליה באור מכבד ועם זאת ביקורתי. האמנים עקבו אחר זוג זמרים מקומיים, מרקוס וסטפי, ששרים בז'אנר "השלאגר" – להיטי פופ גרמניים (Bye Bye Deutschland). המצלמה עוקבת אחר השניים ברחבי העיר, כאשר לפתע הם פוצחים בשירה והסגנון עובר מצילום דוקומנטרי לקליפ מהוקצע, כשבין לבין ניתן לזהות מקומות בעיר לפי הפסלים המוכרים, לדוגמה כאשר הזמרת נכנסת לתוך הפסל הצומח של רוזמרי טרוקל (Less Sauvage than Others, 2007). הווידיאו מוצג בתוך מועדון לילה בשם Elephant Lounge, המתפקד גם בשעות היום ושומר בקנאות על סטייל שנות ה-70 שלו. הצפייה בתוך המועדון אמנם מעט ליטרלית ביחס לנושא הווידיאו, אך היא מערבלת את הפנים והחוץ העירוניים ומעניקה משמעות חדשה ל"פיסול במרחב הציבורי", צבועה כולה בקיטשיות עממית.

בין כל אלו, מיצב הווידיאו של היטו שטיירל, HellYeahWeFuckDie, נראה מעט זר ומנוכר. בלובי של בניין בנק מצוחצח, שבו מוצגות עבודות קיר מודרניסטיות מאוסף הבנק, הגבילה שטיירל את תנועת הצופה בעזרת מערכת של עמודי מתכת שחורים ומחיצות ממתכת גלית. עבודת וידיאו שמוצגת על כמה מסכים מקבצת תצלומים של נסיונות, מדומים ואמיתיים, לבדיקת הסבילות של רובוטים דמויי-אדם. שמו של המיצב הוא צירוף המלים שעל-פי מגזין המוזיקה Billboard נמצאות בשימוש הנפוץ ביותר במוזיקה בעשור האחרון, והמלים המוגדלות משמשות גם ספסלי ישיבה יצוקים בבטון ופרספקס מואר בניאון.

וידיאו אחר, בהקרנה צדדית, מציג תצלומים מהעיר הכורדית Cizre שבגבול טורקיה-סוריה, עיר הולדתו של מהנדס המכונות איסמעיל אל-ג'אזרי, שתיכנן כבר בימי הביניים בובות אוטומטון מכניות מורכבות. הווידיאו מלווה בשאלות קשות המופנות אל סירי, הבובה המכנית של ימינו, בנושאי מלחמה ורובוטים, שהיא מתקשה כמובן לענות עליהן. המיצב עשוי לעילא, אך ביחס לעבודותיה הקודמות של שטיירל, ששירטטו קשרים מורכבים יותר בין מערכי כוחות פוליטיים-כלכליים, עבודה זו נראית מעט פשוטה ומיידית מדי.

המהדורה הנוכחית של ה"סקולפטור פרוז'קטה" כוללת עוד כמה פרויקטים ראויים לציון, ובהם משאית המרצדס הענקית שחונה לפני פסל הקבע של הנרי מור שעומד בכניסה ל-LWL-Museum, שיתוף פעולה בין (Cosima von Bonin ו-Tom Burr (Benz Bonin Burr; קונסטרוקציית הברזל התת-מימית בנמל של האמנית הטורקייה (Ayşe Erkmen (On Water, שמאפשרת לצופים "ללכת על המים", ותוך כך מעלה לא רק אסוציאציות דתיות, אלא גם חוסמת חלק מהנמל בפני ספינות תוך ניכוס השטח לטובת הולכי הרגל המשכשכים; והמיצג של האמנית הרומנייה Alexandra Pirici, שמוצג בבניין העירייה ההיסטורי של העיר, היכון שנחתמה ב-1648 אמנת מונסטר, שקידמה את סיומה של מלחמת 30 השנים (Leaking Territories).

ברצוני לסיים בפעילות מעט שולית של הפסטיבל. לצד סיורים מודרכים בשלל שפות, כולל ערבית, טורקית, פרסית וגרמנית למתחילים, מה שמעיד על מודעות פוליטית גבוהה בעיר שאוכלוסייתה הומוגנית יחסית, יזמו השנה אוצרי הפסטיבל תוכנית של "שהות כותבים" בשם Münster: Kur und Kür ובאוצרות Monika Rink. במהלך התוכנית יעבדו עשרה כותבים במונסטר במשך שבועיים ויעקבו אחר השינויים במרחב לאורך תקופת התערוכה. צעד ראוי ולא שגרתי זה מוכיח כי המודעות לכתיבה על אמנות, כחלק אינטגרלי ומהותי מהתערוכות עצמן, הולכת ותופסת תאוצה. אולי בעוד עשר שנים תהפוך כתיבה גם היא ל"פיסול במרחב הציבורי".

"Skulptur Projekte", מונסטר, גרמניה
נעילה: 1 באוקטובר 2017