אוצרות אפויה למחצה

"'דוקומנטה' 14 מבקשת לאכוף את יצירות האמנות המוצגות בה בסד פוליטי מובהק, שאינו מדלג אפילו על קלישאה שמאלנית אחת, בד בבד עם הצהרות על פריעת סדר, חתירה תחת גבולות והרחבת המחשבה. יש בתערוכה עשרות עבודות טובות, אולם מבחינה אוצרותית מדובר בפלופ יומרני". יונתן אמיר על תערוכת הענק שנפתחה באתונה בחודש שעבר

אתונה. הנהג שהסיע אותנו משדה התעופה לא שמע על "דוקומנטה 14", תערוכת הענק הבינלאומית שנפתחה בעיר בתחילת אפריל. כשציינו שמדובר בתערוכת אמנות, סיפר הנהג על ציור של פיקאסו שנתרם לתושבי אתונה לזכר ההתנגדות למשטר הנאצי ונגנב לפני כמה שנים כי איש לא החליף את הבטריות במערכת האזעקה שהגנה על הציור. ליוונים יש דברים חשובים יותר לדאוג להם כרגע, סיכם. 

הסיפור הזה הוא טריק זול לפתיחת כתבה, ובמיוחד כתבה על אמנות עכשווית. לא הייתי משתמש בו אם "דוקומנטה", אחת התערוכות הגדולות, המתוקצבות והמתוירות ביותר בעולם, לא היתה נעטפת בשלל סיסמאות על למידה, חינוך, דיאלוג, השתתפות ואזרחות. כותרת התערוכה היא "ללמוד מאתונה", ובהתחשב בעובדה שחודש אחרי הפתיחה, לנהג שמסיע תיירים בעיר מדי יום אין מושג שהיא בכלל קיימת, מתבקש לשאול מה מבקשים הנהלת "דוקומנטה" והאוצר הראשי אדם שימצ'יק ללמוד מאתונה ומי הם הלומדים המיועדים.

הבקשה מתחדדת לנוכח העובדה שחללי התצוגה אינם כוללים טקסטים אוצרותיים, רוב העבודות מלוות בכיתוב אינפורמטיבי בסיסי בלבד (ולא מדובר על אסתטיקה חושית יפה-לכל-צופה בנוסח מיצבי האור של ג'יימס טורל), וגם המידע באתר התערוכה לוקה בחסר. אפילו שילוט הכוונה סביר לעשרות אתרי התערוכה המפוזרים ברחבי העיר קשה למצוא. השיעור הראשון שלומדים המבקרים מאתונה, אם כן, הוא לקח: עבודות קונספטואליות ועבודות שמעוגנות בהקשר מאוד ספציפי אך מוצגות ללא הקשר נותרות סתומות.

סטילס מסרטם של ורנה פראבל ולוסיאן קאסטינג-טיילור somniloquies, מ-2017

אין זו הפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית שגרמניה מבקשת ללמוד מאתונה. בפעם הקודמת שימשה התרבות הקלאסית, כפי שפורשה על-ידי האידיאולוגים והאסתטיקנים של הנאציזם, כבסיס אמנותי הולם לתחיית האומה הגרמנית. כעת, כמעט מאה שנה אחרי התגבשות תפיסת העולם הנאצית ו-62 שנה אחרי ייסוד "דוקומנטה" בקאסל שבגרמניה בניסיון להשתקם מהשלכותיה של אותה תפיסת עולם, שבה גרמניה ללמוד מאתונה.

את כותרת ה"דוקומנטה", שמוצגת בפעם הראשונה במלואה מחוץ לקאסל, ניתן אם כן להבין לא רק כחיפוש אחר מקור השראה בערש הדמוקרטיה, הפילוסופיה והאמנות המערבית, ולא רק במסגרת יחסי הכוח הכלכליים של ימינו בין יוון כמדינה פריפריאלית קורסת לגרמניה כמעצמה מבוססת, אלא גם כעימות עם הפנייה הגרמנית הקודמת אל אותו מקור. מול העמדה האקסקלוסיבית הנוקשה, הגזענית והאלימה שהתגלמה בניאו-קלאסיקה הגרמנית של שנות ה-30 וה-40, מציעה "דוקומנטה" ריבוי קולות, ערעור (מיושן כשלעצמו) של היררכיות אמנותיות, גיאוגרפיות ופוליטיות, והרחבת פרקטיקות אמנותיות לכיוונים של חינוך ומחקר היסטורי. אין בתערוכה כוכבים בינלאומיים, ויש בה לא מעט אמנים אלמוניים יחסית, פרויקטים תיעודיים, אמנות לא-מערבית ואוספי חפצים לא אמנותיים.

"דוקומנטה" 14 אינה תערוכה צינית. נראה שנאצרה בכוונות טובות, אידיאליסטיות אפילו, במחשבה על פירוק מבני כוח לא שוויוניים, דה-קולוניזציה וערעור נרטיבים היסטוריים מקובלים. הפניה אל אתונה והרצון ללמוד ממנה קשורים בהיסטוריה של העיר כמקום לידתן של הדמוקרטיה והריבונות האזרחית, ולכן רבות מהעבודות והפעילויות הנלוות לתערוכה מזמינות את הצופים להשתתף באופן פעיל, לקחת חלק, להיעשות לקהילה ולהפוך את האמנות לפלטפורמה שדרכה, או באמצעותה, מבנים פוליטיים ישנים מוחלפים בחדשים.

דייל הרדינג, גוף הדברים, 2017 (מראה הצבה). צילום: מתיאס וולצ׳קה, דוקומנטה

כמה מהרעיונות הללו הפכו פופולריים מאוד בשיח האמנות בעשור הקודם, והגיעו לשיאם אחרי גל המחאות של שנת 2011. אולם ב-2017, על רקע עלייתן של דמוקרטיות רודניות בד בבד עם הקצנה מיליטנטית של פעולות התנגדות ודיווחים בינלאומיים יומיומיים על תקריות אלימות, משבר הפליטים, הקמת מחנות עינויים להומוסקסואלים והיד עוד נטויה, הגדרות הלמידה מאתונה כאקטיביזם המבוסס על "אי-למידה של מה שכבר ידענו" מצטיירות כקינה יותר מאשר כקריאה ריאלית לפעולה. 

עם זאת, אי-רלבנטיות פוליטית אינה הבעיה המרכזית של "דוקומנטה", אלא תופעת לוואי של עצם הניסיון לאכוף את היצירות בסד פוליטי מובהק שאינו מדלג אפילו על קלישאה שמאלנית אחת, בד בבד עם הצהרות על פריעת סדר, חתירה תחת גבולות והרחבת המחשבה. כך נדמה שהאמנות נכלאה בין משטור ועודף משמוע לבין אי-נגישות במסווה של פתיחות. לעתים האשם טמון ביצירות עצמן, אך לרוב מדובר בהקשרים והצבה. יש בתערוכה עשרות עבודות טובות, אולם מבחינה אוצרותית מדובר בפלופ יומרני ואפוי למחצה. על אתונה של ימינו, אגב, שלא לדבר על האתונאים עצמם, לא לומדים דבר בתערוכה. 

מבחינת אמנות, לצד עבודות יפות שהוצגו בביקורת של קרן גולדברג על התערוכה, ראוי לציין גם את עבודתו של האמן טשיבומבה קנדה מטולו – 107 ציורי אקריליק קטנים יחסית המתארים בשפה כמו-נאיבית את היסטוריית הקולוניאליזם בקונגו, את הרודנים הרצחניים שהצמיח ואת גורל רבים מבני ארצו של האמן; את יציקות הסיליקון של חפצים עתיקים של דייל הרדינג; את הסרט המשונה והמרתק של ורנה פראבל ולוסיאן קאסטינג-טיילור, שמבוסס על הקלטות סאונד משנות ה-60 של פזמונאי אמריקאי בשם דיון מקגרגור, שנהג לדבר בשטף מתוך שינה; ואת המסכות ופסלי הברזל והנחושת של האמן הקנדי-ילידי בו דיק. 

רבקה בלמור, מפנים, 2017. פסל שיש המוצב על גבעת פילופפו מול האקרופוליס. צילום: פניס ולסטרז, דוקומנטה

מעניין לחשוב על המהלך האוצרותי של "דוקומנטה" בהשוואה לעבודתו של האוצר מסימיליאנו ג'וני, שאצר את התערוכה המרכזית בביאנלה בוונציה בשנת 2013 (השנה שבה נבחר שימצ'יק לאצור את "דוקומנטה"). ג'וני, שכונה על-ידי מבקרת האמנות גליה יהב "טרנטינו של עולם האמנות", אצר בוונציה את "הארמון האנציקלופדי" – חלל עמוס עד להתפקע באמנות ולא-אמנות, ישן וחדש, ציורים ופסלים, אך גם מחברות, תרשימים וחפצים שהוצגו יחד במעין חדר פלאות פוסט-מודרני שכלל חיבורים משונים, מצחיקים, יצירתיים ולעתים מופרכים במתכוון. 

ב"דוקומנטה" אצר שימצ'יק תערוכה בעלת דמיון חזותי ומוטיבציה הפוכה. גם אצלו יש אמנות שבטית ווידיאו-ארט היפסטרי, כלי עבודה ישנים ומיצב סאונד שקושר בין דת לכלכלה, ערימת זבל ופיסול בשיש, שפות נכחדות, ציור ריאליסטי-סוציאליסטי וכלי נגינה מרהיטים, קולוניאליזם וחלימה, פוסט-אפוקליפסה והיסטוריה אלטרנטיבית, מיסטיקה, כיבוש ועיצוב אופנה. אולם כאן הפנטסטיות האסקפיסטית הומרה בקריאה לאקטיביזם. במקום חגיגה (מדומה) של ערעור הקאנון, מוצגת בתערוכה תביעה חינוכית ופוליטית כבדה. מול העולם הבורחסיאני הנגיש-לכל-אך-רק-במידה של ג'וני, מציג שימצ'יק מערכות אמנותיות, היסטוריות וערכיות נפרדות שדורשות פענוח. הראשון סיפק לעולם האמנות את התחושה האסתטית המענגת שהוא יכול להכיל הכל. האחרון מבהיר שהכלה והכרה של ממש דורשות עוד הרבה עבודה. כפועל יוצא מן הדידקטיות של התערוכה, היא גם הרבה פחות סוחפת ומסעירה.

2 תגובות על אוצרות אפויה למחצה

    יונתן,
    הביקורת שלך סבירה יותר מזו של קרן גולדברג, אם כי גם בה אני מוצאת בעיות. אני, למשל, חיפשתי, כמעט לשווא, אמנות של יוצרים מאסיה, ונדמה לי שמצאתי עבודה אחת של אמן סיני אחד, ואולי כמה הודים (אחד מהם, עמר קנוואר, הרשים אותי בצורה בלתי רגילה מבין אלו). היה גם איזה קונצרט של מוזיקאים-אמנים יפאנים, אבל הוא התקיים במועד שונה מזמן ביקורי. זהו. אמנים מהעולם השלישי בדוקומנטה הזו הם בעיקר אנשים שמגיעים מצפון אפריקה ומלב היבשת (קונגו, וכד'), אבל גם הם קמצוץ בתוך הכמות הדומיננטית של אמנים בני המערב, ואמנים יוונים – שראוי לתת להם ייצוג מכבד בתערוכה זו. רוצה לומר: עם כל הסימפטיה שיש לי לעבודות ופרוייקטים רבים בדוקומנטה הזו, הארופוצנטריות שלה זועקת. עצם המהלך שמגדיר התבוננות לאתונה/ יוון כמהלך עקרוני, בעצם מגביל את המבט לאירופה בלבד, בעיקר לאור העובדה שבתוך ההסטוריוגרפיה הארופאית למן הרנסנס ואילך, יוון שוכנה במקום של מוצא התרבות. כאילו שלא היתה שם מסופוטמיה או מצרים, שלא לומר סין או הודו (שקדמו בהרבה לתרבות יוון!). כלומר, אחד מהכשלים במהלך האוצרותי הוא עצם ההבנייה של יוון כמוצא, כמקור, כמקור השפעה, במקום לראותה כצומת, כמארג (התרבות ההלנית, זו שלאחר אלכסנדר מוקדון, הקשר עם אסיה וההשפעה ההולכת וגוברת של "המזרח" על תרבות יון). כלומר: מחשבה אמיתית רצינית על המקום הזה שתופסת יון בתודעה הארופאית לא נעשה, וכתוצאה מכך, המהלכים השונים נשארו כלואים בתוך הבועה הארופו-צנטרית + צפ' אפריקה.

    הלו, זה רדיו??!!
    האם זאת אותה אילת משוקן 21?
    ככה זה , אמנים מתחילים לספור ולהשוות
    2 אפריקה
    3 אסיה
    5אמריקה
    7 אוסטרליה
    2 מזרח תיכון מאוחד
    4 מזרח תיכון איחוד
    רק שהכל יהיה בסדר, שאף אחד לא יתלונן
    1 דוקומנטה משעממת ואיומה
    2 בקבוקי אוזו והכל עובר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.