בעבודותיו של מארק יאשאייב יש משהו ששואף תמיד להיות בשני מקומות בו בזמן. כבר שנים שהוא בונה גוף עבודות מסקרן ומעמיק שבוחן את גבולות המדיום הצילומי, מצלם קומפוזיציות מורכבות ובהן הדפסות גדולות מימדים של תצלומים מארכיונו הפרטי, מייצר הצבות מורכבות עם עבודות דו-ממדיות שבוחנות את אופיו של הצילום כאובייקט פיסולי, ומתייחס בצורה מורכבת לחללי התצוגה שהעבודות נמצאות בהם.
במהלך החודש הקרוב יהיה יאשאייב בשני מקומות בו בזמן באופן נוסף: שתי תערוכות שלו מוצגות בחללים שהם כמעט הפכים מוחלטים זה לזה. תערוכת היחיד שלו “ורק מן הפתאום ההוא והלאה” מוצגת במוזיאון תל-אביב עד סוף מאי, וביום חמישי הקרוב תיפתח תערוכה זוגית של רונה פרלמן ושלו, “הזכוכית הגדולה”, בגלריה תיאטרון החנות – חלל תצוגה עצמאי שמתקיים בוויטרינות של חנות לשעבר שהפכה לתיאטרון ולגלריה עצמאיים ברחוב העלייה בדרום תל-אביב.
התערוכות שונות מן הסתם בהיקפן, אך בשתיהן מציע יאשאייב התייחסות רגישה ומרתקת לחלל שבו הן מוצגות. בתערוכה במוזיאון יאשאייב מציג תצלומים של מיצבי צילום, אחד מהם מתייחס ישירות לארכיטקטורה של הגלריה לצילום באגף החדש של מוזיאון תל-אביב (אולי החלל התמוה ביותר במוזיאון), בעוד שבוויטרינה מרובת ההשתקפויות והתרחשויות שברחוב העלייה יאשאייב מציג תצלומים מרובדים של חלונות ראווה, השתקפויות והפרעות המתייחסות למצב הצפייה הטבעי של התערוכות בחלל, שתמיד סופגות לתוכן קצת מרחוב העלייה.
זו הזדמנות מיוחדת לצפות בשתי תערוכות מרובדות כל-כך של אמן מרובה רבדים בעצמו בו בזמן, במרחק של נסיעת אוטובוס אחת.
“ורק מן הפתאום ההוא והלאה”, גלריה לצילום ע”ש דורון סבג-ors בע”מ, הבניין ע”ש שמואל והרטה עמיר, מוזיאון תל-אביב. אוצרת: רז סמירה. נעילה: שבת, 27.5.17
“הזכוכית הגדולה”, תערוכה זוגית עם רונה פרלמן. אוצרת: טלי קיים. פתיחה: חמישי, 20.4.17



השבוע עמד בסימן מלחמות עצמאות: בישראל איים שר התרבות לשלול את אזרחותם של יוצרי סרט ביקורתי; ראש מכון סמיתסוניאן בארה"ב הודיע על פרישה בעקבות לחץ פוליטי מתמשך; בריטניה שוקלת לגבות דמי כניסה מתיירים במוזיאונים הלאומיים; ובהודו שללו זכויות יוצרים מעבודה שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית. 

הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.