אמור לי מה הדימוי היומי שלך

"למדתי המון מכל אחד ואחת שהציגו במדור; על דרכי עבודה, על תהליכי יצירה. הליווי השתנה בהתאם לכל אמן, כשנקודת המוצא היתה לאפשר חופש פעולה רב ככל האפשר". יעל רביד נפרדת מהמדור "הדימוי היומי", שאצרה שלוש שנים ב"ערב רב". בואו לחגוג עימנו בחמישי, 23.3.17, בבית הנסן

ביום חמישי, 23.3.17, ב-20:00, יתקיים בבית הנסן, ירושלים, אירוע סיכום למדור "הדימוי היומי" באתר "ערב רב", שאצרה יעל רביד. כולכם מוזמנים.

בדרך כלל אני לא אשה של סטטיסטיקות, אבל הפעם אתחיל במספרים: במהלך שלוש השנים של "הדימוי היומי", בשנים 2014–2017, הוצגו באתר "ערב רב" 34 תערוכות יחיד ושלוש תערוכות זוגיות, 37 תערוכות בסך-הכל, שבהן הציגו 41 אמנים ואמניות שהיתה לי הזכות הגדולה לעבוד עם כל אחד ואחת מהן.

"הדימוי היומי" הוא מדור ותיק במגזין "ערב רב". בעבר הוא הסתפק ברפרור לדימוי מתוך תערוכה או אירוע יומי פיזיים, תוך התייחסות למכלול התצוגה באתר, ומכאן שמו. ב-2014 החלטנו להפוך את המדור למרחב תצוגה עצמאי לכל דבר. למיטב ידיעתי, למעט "הדימוי היומי" ב"ערב רב", אין עדיין בארץ אתר אמנות ותרבות שמזמין אמן או אמנית להציג תערוכה אינטרנטית לחודש שלם.

תערוכה אינטרנטית מציעה מספר דומה של אפשרויות ושל הגבלות. הפרויקטים שנוצרו ל"דימוי היומי" נאלצו להתחשב הן בעובדה ש"ערב רב" הוא מגזין שהמלה היא העיקר בו, בין אם בטקסטים המתפרסמים באתר ובין אם באירועי השיח של "ערב רב", והן בנתונים טכניים שונים: הדימוי נפתח לגודל מסוים, כך שהעבודה המוצגת צריכה להתחשב בגובה וברוחב שהוגדרו מראש על-ידי מערכת "ערב רב" ובעובדה שהדימוי נפתח אחרת אם צופים באתר דרך טאבלט, מחשב נייד, סמארטפון וכו'. בו בזמן נהנו האמנים משחרור ממגבלות הכרוכות בחלל של ארבעה קירות והעדר תקשורת ישירה עם הצופים. עתה היה ניתן לצפות בדימוי שלהם מכל מסך.

המושג white cube מקבל משמעות אחרת בתצוגה במדור; אין קירות לבנים או חלל מרובע, אין אפשרות ליצור דיאלוג בחלל בין כמה עבודות. האמנים המשתתפים אינם יכולים לעצב את החלל על-פי חזונם, ולכן נדרש מהם ליצור במסגרת מגבלות האתר כפי שהוא מעוצב כיום: דימוי מוקטן של העבודה המוצגת בכל עמודי האתר, המוביל אל דימוי העבודה במדור "הדימוי היומי". מכאן שגם האמן וגם המבקרים באתר נדרשים לאקטיביות כדי לצפות בדימוי העבודה השלם.

כוונתי היתה לאפשר לאמנים ולאמניות המשתתפים להתייחס אל "הדימוי היומי" כאל מעבדה של רעיונות, סקיצות, פרויקטים שלא הוצגו או לא הבשילו, מרחב שבו יש חופש מוחלט להתנסות במדיום חדש. ככל שחלף הזמן, הלכתי והתמקדתי בפרויקטים שנוצרו במיוחד ל"דימוי היומי".

עובדה מעניינת היא שרוב האמנים שהציגו ב"דימוי היומי" הם אמני מיצב ופיסול, ורק מקצתם באו מתחום האמנות חזותית (רישום, ציור, צילום). מיכל אלפרן, למשל, יצרה פרויקט סייט-ספסיפיק ל"דימוי היומי" המתבסס על תוכנת וורדארט (wordart). כאמנית מיצב היא מיומנת בהכנת הצעות לחלל ובהתייחסות אל מסך המחשב כאל נקודת המוצא לחלל במרחב הפתוח. אליה כהן, טליה ימיני, אמנדה מל, חן אפרתי, אביטל כנעני, סיון דיין ועוד רבים ורבות אחרים ואחרות יצרו מתוך תפיסה של יצירת חלל בתוך חלל.

סיון דיין, מתוך "I WANT TO BE TRANSPARENT"', פרויקט מיוחד לדימוי היומי, 2016

לא פעם, בביקורים בסטודיו של האמנים, התקשיתי לדמיין איך ייראו הדימויים בתערוכה באתר. רבים מהדימויים נראו אחרת לגמרי במצבם הסרוק. האינטראקציה ביניהם ובינם לבין האתר כמכלול יצרה מרחב חדש, שהיה מפתיע גם עבורי.

למדתי המון מכל אחד ואחת שהציגו במדור; על דרכי עבודה, על תהליכי יצירה. הליווי השתנה בהתאם לכל אמן, כשנקודת המוצא היתה לאפשר חופש פעולה רב ככל האפשר. השפה שנוצרה בדיעבד מדגימה אבולוציה של התייחסות כוללת אל האתר והתערבות בתכניו: הפרויקט המסיים של המדור, שיצרו חן צרפתי וליליאנה פרבר, "Lost Words", הוביל את הקוראים מכתבות נבחרות באתר אל אתר שנוצר במיוחד עבר "הדימוי היומי" והציע פרשנות חדשה לכתבות נבחרות שהתפרסמו במהלך ינואר 2017, דרך פירוק חוויית הקריאה ופירוק מלים לדימויים ויזואליים. אחרים, ובהם יונתן אולמן, רועי אפרת, חיה רוקין וצפיה דגני, עשו שימוש ב-GIF ויצרו התערבות באתר ותנועה לתוכו.

נקודה מעניינת נוספת היא הפרויקטים הזוגיים שנוצרו במיוחד עבור "הדימוי היומי". שלושה זוגות אמנים יצרו פרויקט דיאלוגי-התכתבותי שבסופו של דבר הוצג כתערוכה; נורית ירדן ועינת עריף-גלנטי הציגו סדרת דיפטיכים על שגרת הבוקר השונה של כל אחת מהן. במשך קרוב לחצי שנה הן חלקו דימויים זו עם זו, עד שלבסוף נבנה גוף עבודות שמיזג וחיבר את חוויית הבוקר של כל אחת מהן.

שחר שריג ושמעון פינטו התכתבו אף הם ביניהם קרוב לשנה וחלקו דימויים שפינטו יצר באמצעות תוכנת ציור בטלפון הנייד שלו ושריג יצר דרך תוכנת ציור בטאבלט שלו. נוסף לשיחות, התכתבויות, החלפת רעיונות ועוד, נוצרה בסופו של דבר תערוכה שהציגה את השפה הייחודית של כל אחד מן השניים.

עינת עריף-גלנטי ונורית ירדן, בוקר בוקר, מתוך פרויקט מיוחד לדימוי היומי

צפיה דגני וליאון דיאב הכירו בזמן מלחמת "צוק איתן". דגני פירסמה בפייסבוק שיר בעברית והוסיפה תרגום שלו לערבית באמצעות גוגל-טרנסלייטור. ליאון דיאב היה אחד מהאמנים שהגיבו לה. ההיכרות שהתפתחה בינם הביאה להתכתבות ולהחלפת טקסטים ודימויים. התערוכה הועלתה במלואה ל"דימוי היומי", וניתן היה לצפות בה לכל אורך החודש, ללא המתנה להעלאת דימוי חדש מדי יום ביומו.

מעניין גם לבחון את יחסי הגומלין שנוצרו בין אמנים לאוצרים דרך החשיפה ב"דימוי היומי". כמה מהפרויקטים שנולדו ב"דימוי היומי" צמחו לתערוכות יחיד ולתערוכות קבוצתיות (מיה גורביץ', טובה לוטן, עינב זיו, נינו הרמן ועוד). והיו גם מקרים הפוכים: התערוכה של יונתן אולמן ב"דימוי היומי" היתה המשך של תערוכת היחיד שלו.

אני מודה ליונתן אמיר ולרונן אידלמן על החופש והאמון המוחלט שנתנו בי, על העזרה והתמיכה שהעניקו לי לכל אורך העבודה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.