צופה על המיקס

"offgrid offline", תערוכתו של המוזיקאי והאמן המולטי-טאלנט קותימן במוזיאון תל-אביב, היא הישג מוזיקלי ואוצרותי נדיר. דווקא האספקט החזותי נותר מעט מאחור. אבנר פינצ'ובר ראה ומתפעל

מתי צפיתם באחרונה בעבודת וידיאו באורך 38 דקות ו-6 שניות עד סופה? בתקופה שבה אנו תופסים דימויים בעיקר בהבזקים, נדמה שעבודות רבות התקצרו משמעותית לעומת תחילת ימי המדיום. יש כמובן עבודות ארוכות, אפילו אפיות, אך רוב הצופים מסתפקים בדגימה חלקית שלהן.

קותימן (אופיר קותיאל, ידוע גם כקותי) היה כנראה משאיר אותי בחדר החשוך גם שעה וחצי. למי שלא מכיר, מדובר בנגן רב-כלים, מלחין, מנצח, מפיק-מוזיקלי, אנימטור, במאי קליפים ואמן וידיאו עטור שבחים ופרסים. עבודותיו הוויראליות זכו לעשרות מיליוני צפיות ביוטיוב, החל מן הסדרה "Thru You", מ-2009, שבה הרכיב שירים מסרטונים שאינם קשורים זה לזה – רובם ככולם של נגנים אנונימיים. או במלותיו:

זוהי התערוכה הראשונה של קותימן. העבודה המוצגת, "offgrid offline" (2016, אוצרת: טל לניר), היא וידיאו-קולאז' העשוי באותה פרקטיקת mash up, אך בהצבה ייחודית לחלל. בחדר החשוך 12 עמדות צמודות לקיר, בכל אחת מסך ורמקול. כל ערוץ, המשלב שמע ותמונה מקליפ יוטיוב שממנו נגזר, מוגש בנפרד. הצופה שולט במיקס באמצעות תנועה בחלל כנראה יותר מאשר בכל setting מוזיקלי מוכר. במרכז החדר נשמעים הערוצים בעוצמה שווה, אך לא חייבים להישאר שם: ניתן להתקרב לקירות, אל הרמקולים. סמוך להם אפשר להתרכז גם בערוצים שבדרך כלל נמצאים ברקע: בס, תופים, שטיחי-קלידים, תשואות הקהל או מקל גשם.

בהאזנה יומיומית למוזיקה אני מוצא את עצמי מתאמץ להפריד בין כלים שונים, ודאי אם מדובר בסימפוניה, אך גם אם זו להקת גיטרה-באס-תופים בסיסית. ואילו כאן הכל אפשרי והרשות נתונה. החופש שיצר קותימן הגשים עבורי פנטזיה ישנה – לעלות על במת תזמורת ולעבור בין הנגנים בלי להפריע למהלך הקונצרט, שומע ואיני נראה, כמו דני-דין.

סרטון המתאר את ההצבה:

"מרגש, מצחיק, סוחף מבחינה מוזיקלית ומלא בחדוות חיים גם כאשר הוא נוגע בנושאים כואבים. "פרינסס שואו" שביים עידו הר הוא הסרט הישראלי הטוב ביותר, תיעודי ועלילתי כאחד, שיצא כאן בזמן האחרון" (אורי קליין, הארץ). בואו לראות את הסרט ולפגוש את הבמאי עידו הר – מחר,יום שישי, 23.12.16 בשעה 11:00 יוקרן הסרט מפגש עם הבמאי לפני ההקרנה (בשעה 10:00) או אחריה (בשעה 12:30). כרטיסים בקופת המוזיאון 03-6077020 או באמצעות הלינק: https://tickets.tamuseum.org.il/calendar/2016-12-23 בנוסף, בימים אלו מוצגת במוזיאון תערוכה של האמן קותימאן -"offgrid offline", בסרטון זה תוכלו לקבל הצצה לתערוכה. אל תשכחו להגביר סאונד! #art #museum #telaviv #tel_aviv #exhibition #video #music #viral #documentary #filmdirector #kutiman

A post shared by telavivmuseum (@telavivmuseum) on

בחירת הספות לחדר משרתת היטב את האווירה החופשית, שכן מדובר במעין הדומים ענקיים (ספות עותמאניות) המאפשרים לא רק ישיבה, אלא גם שכיבה על הבטן, הגב או הצד. הביצוע הטכני מעורר השתאות, ובניגוד לחוויות המוכרות, הטכנולוגיה אינה מאכזבת. שליטה מוחלטת על התזמון הכרחית כאן ומשמשת בסיס בכל עבודתו של קותימן. 12 הערוצים פועלים בסנכרון מושלם. כבלי רשת אדומים יוצאים מפינה אחת ועושים דרכם על הקיר בצורה המזכירה גליון תווים, מחלקים בסדר יקי את זרמי הביטים לעמדות. טווח התדרים עשיר ומפתיע ביחס לקומפקטיות של הרמקולים. פרט אחד מצער: המסכים נתלו בגובה העיניים, ואילו אל הרמקולים מוכרחים להתכופף. בתערוכה מסוג זה מתבקש לסגת מדוגמה של "visual first".

היצירה המוזיקלית מרתקת. בעוד שב-2009 קותי נע במחוזות הגרוב בין טריפהופ, Fאנק, סקא ואפילו ג'אנגל ופסייטראנס, שש שנים לאחר מכן הוא שוחה עמוק ב-free jazz פסיכדלי. "offgrid" מורכבת מעשרה פרקים – לעתים מופרדים בשנייה או שתיים של שקט ולעתים רצופים – כמיטב מסורת הרוק המתקדם, שקותימן מציין כמקור השראה מרכזי שלו. העומס לאורך היצירה משתנה: בחלק מהזמן פעילים רק מעט ערוצים, בעוד שבחלקים אחרים נשמע קונצרט ביג-בנד של ממש. כתובית הפתיחה מציגה את היצירה כ"psychedelic jazz collected from the interweb by Kutiman", אך "איסוף" הוא לשון המעטה. קומ-פוזיציה, שימה יחד, היא לב הפעולה של קותימן ובה הוא מצטיין.

עוד קודם לתערוכה עלתה היצירה ליוטיוב, אך בהאזנה/צפייה ביתית היא עשויה להיתפס כקשה לעיכול, אולי אף כמיועדת לאוהבי ג'אז אוונגרדי בלבד. לא זו היתה החוויה בתערוכה. ראשית – פרק הפתיחה ופרק הסיום נגישים לכל אוזן. שנית, גם ברגעים העמוסים ביותר מתקיימים בחלל התערוכה בו בזמן גם וגם: דיסהרמוניה ולעתים דיסונסס מורכב למי שבוחר להאזין למכלול, ואילו למי שבתנועה מחכה ספקטקל דחוס של תרבויות, נופים, אווירות, מצבי רוח, טיפוסים, כלי נגינה, סאונדים, הרמוניות, מלודיות, תווים.

כאן נכנסת שאלת הדימויים, שכן הווידיאו אינו מתקרב לרמות המורכבות והתחכום שבהלחנה ובתזמור. בכמה מהפריימים משחק קותימן באבסטרקציות בצבעי יסוד, מונדריאניות כמעט. רוב הזמן הוא הולך על קונבנציות של פסיכדליה: צבעים זוהרים, צבעי משנה רוויים, ניגודיות גבוהה ואפקטים של מראה וינטג'י, בדומה לשומרי מסך מתחילת המילניום או וידיאו-קליפים משנות ה-70 של המאה הקודמת. בסדרות ה-mash up הקודמות השאיר קותי את דימויי הרדי-מייד לא מטופלים, בנראות המקורית. כפי שהוא כותב: "What you see is what you hear, no additional instrumentation has been added". בחירה זו דווקא יצרה אפקט של השתאות – כיצד הנועז והחדש כל-כך יכול להיווצר מן הפשוט, היומיומי והזנוח.

יותר מכך, השאלה המרכזית שנותרה פתוחה בעיני היא הדילוג של כמה מן הערוצים בין העמדות השונות. בחלק מהזמן, לרוב כאשר מעט ערוצים מנגנים יחד, מתחיל למשל ערוץ התופים לקפץ מצד אחד של החדר לצדו השני, עובר בין מסכים ורמקולים. שלא כמו בלהקה או תזמורת על במה שתנועת הנגנים עליה מוגבלת, לקותימן ניתנה האפשרות לשחק "כסאות מוזיקליים". אמנם נהניתי מהאתגר שבמעקב אחרי חטיבת הקצב שתפסה את תשומת לבי, אך כשהרגשתי שאני נאלץ לשחק איתה בחתול ועכבר, זה הפך למעיק. ובכל זאת, זוהי אחת מהפעמים הראשונות (קדמו לכך הקרנות בגוגנהיים ועל קיר הווילון של רון ארד) שקותימן מפתח את השפה שברא ב-2009 אל מרחב תלת-ממדי משוכלל, וזוהי בהחלט פריצת דרך. הצבה של מספר רב של יחידות וידיאו וסאונד בחלל ומשחק דינמי מתוזמר היטב בהזרמת התוכן אליהן הם כישורים שיש להניח שהוא ימשיך לפתח בשנים הקרובות.

בחדשנותה ובפרקטיקה שלה מזכירה לי "offgrid offline" תערוכה אחרת בתחום ה-attribution art: "מר אולבריך והעלמה נוימן" של רונית פורת, המוצגת עד ה-22.4.17 במוזיאון הרצליה (אוצרת: אורית בולגרו). במהלך מבריק מציבה פורת, באמצעות מכשיר סטריאוסקופי שתיכננה, שכבות של קולאז' זו על גבי זו כשהן מעורבבות ונפרדות בו בזמן. כפי שב"offgrid" ניתנת למאזין הבחירה אם להקשיב למכלול או לתת דגש לערוצים בודדים, כך גם כאן יכול הצופה לעבור בין מבט משלב למבט מבדל. יתר על כן, פורת מאפשרת לצופה מבט מלמעלה אל תוך קרבי המכשיר, וכך חושפת את מנגנון הפעולה שלו.

פורת וקותיאל הופכים את היוצרות. בעבר וכיום, טכנולוגיות המיקס והסטריאוסקופיה משמשות במיוחד לערבוב וערבול, וכתוצאה מכך גם לערפול ולטשטוש. סרטי התלת-מימד מחזקים את היטמעות הצופים אל תוכם, את השהיית אי-האמון שלהם ואובדן יכולות ההבחנה שלהם, אותן יכולות שחירויות הפרט כה תלויות בהן. ואילו אצל קותיאל ופורת דווקא מנגנונים אלה, בחשיפתם המוחלטת, בהיותם בו בזמן גם וגם, הופכים לכלים משחררים.

קשה להתייחס לתערוכות מסוג זה בלי להידרש לשאלות המשפטיות והאתיות שבשימוש מחדש, אך נדמה שנושאים אלו נדונו באופן ממצה. מה שכן ניתן להוסיף ביחס למקרה הפרטי של "offgrid" היא התחושה שקותימן מתייחס אל שותפיו בכבוד ובאהבה, אף שהם אינם מיודעים ואינם נותנים הסכמתם להשתתף. התייחסות זו מורגשת בכמה החלטות עקביות: סירוב לקבל מיוטיוב תשלום עבור הצפיות בסרטונים; ציון הקרדיטים של היוצרים המקוריים והפניה אל הסרטונים שלהם; וחזרתו של קותי תחת כל סרטון רענן, בכל ראיון, אתר או מדיה חברתית על התודות שהוא רוחש להם על שאיפשרו את יצירתו. יותר מכך, תהליך היצירה והחיפוש של קותימן מחייב מאות שעות של צפייה והקשבה לשותפיו הפוטנציאליים. רבים כל-כך מהם ספונים בביתם, דבוקים למסך, אך בזמן היצירה תיאור זה נכון גם לגביו. וגם לו הרצון להוציא החוצה ולצאת החוצה, אל הקהל, ממש כפי שבוער בחלק הארי של נגניו. כדוגמה הפוכה לגישת ה-appropriation של קותי אפשר לציין למשל את השימוש הלעגני והמרוחק שעושה ריצ'רד פרינס בצילומי אינסטגרם.

ועוד בקשר למקרה הפרטי: במסגרת התערוכה הוצג במוזיאון כמה פעמים סרטו התיעודי המצליח של עדו הר "פרינסס שואו", העוקב אחר קורותיה של זמרת חובבת שהופיעה במש-אפ של קותימן בשנת 2014. סמנתה, גיבורת הסרט, מגיעה מרקע מחריד, מתמודדת עם קשיים כלכליים ובידוד חברתי וחולמת להיות זמרת. בעקבות הסרטון של קותי היא זוכה ל-15 דקות של תהילה, כמה הופעות, וכעת סרט בכיכובה. ההחלטה להציג את הסרט לצד התערוכה מעוררת סימני שאלה, שכן הבעיות האתיות העולות ממנו שונות בתכלית מאלה של יצירת מש-אפ אודיו-ויזואלית. הן מזכירות הרבה יותר "מצלמה נסתרת", "פספוסים" ותוכניות ריאליטי. יוצר הסרט מתעד את סמנתה חמש שנים אחרי שקותימן הפך ויראלי, אך כמה חודשים לפני שהוא מעלה ליוטיוב את הסרטון בכיכובה, וכאשר היא עודנה יוטיוברית אנונימית. הר וקותיאל יודעים מה מצפה לסמנתה, ולמעשה יוצרים את המציאות החדשה (והמיטיבה, יש לציין) שאליה היא נקלעת, אך הם מסתירים זאת ממנה עד הרגע שבו היא מגלה בעצמה את התהילה החדשה שבה זכתה. האם העובדה שהסרט אינו מוזכר כלל בקטלוג מעידה על כך ששילובו בתוכנית התערוכה הוא הנחתה שיווקית ולא החלטה אוצרותית? נקודה זו נותרת לבירור.

שמה של התערוכה גם הוא אינו ברור לי. למושג "off the grid" משמעות כמעט הפוכה לדרך חייו של קותימן, המחובר כל-כך לרשת בפרויקט הזה ספציפית, אך בפרויקטים אחרים גם לתזמורת שלו, לאמנים שהוא מפיק או מביים עבורם, לקהל בהופעותיו. אם הכוונה היתה לכך שהיצירות לוקטו מן הרשת, אז למה "offline"? נכון, במוזיאון המדיה אינה מוזרמת מן האינטרנט "עצמו" אלא מרשת מקומית. אך האם מי מהמבקרים חש שהוא אינו מחובר? שפירות האינטרנט עברו טרנספורמציה לספירה אחרת? המסכים אותם מסכים, הראוטרים אותם ראוטרים.

שם שכן היה יכול להתאים לתערוכה בעיני הוא "Freenotes Wings", שמו של הקטע העשירי, האחרון והמופלא ביצירה. הוא נקרא כך על שם כלי מוזיקלי המנגן בו, אך רוח החופש של תווי המוזיקה נמצאת בכל שנייה של היצירה כולה. הקטע הקצר, 3:35 דק' אורכו, מזכיר לי outro מופתי: (Street Spirit (Fade Out של רדיוהד. המיקס ממשיך אצלי בראש:Street Wings . Free Spirit. באותו מקטע נמצא גם רגע השיא הוויזואלי ביצירה, שהוא הרגע המקומי ביותר בגלובוס של קותי – סולו אלתור בטרומבון המצולם ממגדל ימק"א, שדרך חלונותיו המקושתים נשקפת ירושלים בקונטרסט גבוה. העיר שבה נולד אופיר. שָׁב אודיסאוס. קינה? שיר ערש? געגועים?

קותימן, "offgrid offline"
אוצרת: טל לניר
מוזיאון תל-אביב לאמנות
נעילה: 25 בפברואר 2017

1 תגובות על “צופה על המיקס”

    מאמר מרתק ומעמיק שבנוסף לתיאור ביקורתי ומקצועי של התערוכה, מציג תמונה רחבה על רפרנסים ויצירות המתכתבות איתה וגם תיאור מעולה ועשיר של חוויית המבקר בה. תודה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת