סוף שנה בבצלאל: בין זהות לסולידריות

יהונתן ה. משעל סייר בתערוכות הבוגרים במחלקות לצילום ואמנות בבצלאל, האזין לסטודנטים ולראשי המחלקות, התרשם מהרוח הקבוצתית של המחלקה לאמנות והתפעל מהשיח העדכני במחלקה לצילום.

"השפעת ראש המחלקה ניכרת בעבודת הסטודנטים". על הקביעה הזו חזר ד"ר דור גז, ראש המחלקה עצמו, כמה פעמים בסיור המקדים של תערוכת המחלקה לצילום בבצלאל. גז, שהציג מבחר עבודות מרתקות מתוך פרויקטי הסיום של בוגרות ובוגרי המחלקה, התכוון לכך שבדומה לעבודה שלו עצמו, פרויקטי התלמידים נולדו מתוך מחקר ארכיוני מעמיק או מתוך עיסוק משמעותי בשאלות זהות. "עיסוק בצילום הוא עיסוק בזהות", אמר גז, שיצר במהלך הסיור סיפור של התנגדות – הגירה, פליטות, ביקורת על דימוי האשה השחורה בחברה הישראלית ושאלות זהות נוקבות של סטודנטיות פלסטיניות.

טל מילון, המחלקה לצילום

טל מילון, המחלקה לצילום

אם תקופתו של ראש המחלקה הקודם, מיקי קרצמן, התאפיינה בעיסוק בשינויים במדיום הצילום ובגבולותיו, לצד טיפול בתכנים פוליטיים-חברתיים, עתה נראה שעידן העיסוק במדיום עצמו תם ונשלם, הוטמע ואינו עומד עוד לביקורת או לדיון של ממש. כמה מן הפרויקטים בתערוכה לא הציגו צילום כלל, אלא התמקדו ביכולת של דימויים לייצר משמעות פוליטית, עיסוק שחזר לאורך התערוכה כולה. צילום במשמעותו המסורתית כבר אינו מחויב להתקיים כאובייקט. בין אם בהשפעתו של ראש המחלקה ובין אם לאו, הסטודנטים/יות השלימו השנה, יותר מאי-פעם בעבר, מהלך המיישר קו עם השיח העדכני על צילום. אולי דווקא בשל כך, התערוכות המסורתיות במחלקה מצליחות לחדור את פני השטח של הדימוי ולייצר דיון מעניין בנוגע למדיום.

נטע בן ציון, המחלקה לצילום

נטע בן ציון, המחלקה לצילום

העבודות של טל מילון ונטע בר-ציון היו מרגשות הן באופן ההגשה שלהן והן בדימויים המודפסים היפים.  טל מילון מציגה בתצלומיה את אחיה הצעיר, מושא הצילום שלה בשנים האחרונות. נראה שהאח למד לעמוד מול המצלמה, והדינמיקה בין השניים טבעית, קרובה וישירה יותר. "הקשר ביניהם יכול להתפרש בדרכים שונות", הסביר גז, ואמר שיחסים מורכבים בין אח לאחות הם לב עניינה של מילון. בעיני, דווקא הבחירה של מילון להדפיס את העבודות על נייר צילום מקומט ומרובב טעויות הדפסה העניקה לעבודות מימד אינטימי יותר מזה הרעיוני שעומד מאחוריהן.

בר-ציון מציגה תצלומים של זוג על רקע חוף ים. מה שנראה במבט ראשון כתמונות אווירה ממגזין תיירות מצליח, במבט שני, לעבור כצילום אישי ויפה של רגעי קרבה אמיתית. ההדפסות החמות, שפותחו מפילם, מעצימות את האותנטיות של הדימויים ומצליחות לחמוק מלהיות נדושות.

לאורך קירות התערוכה הודבקו משפטים של הצלם יוסי ברגר, שנפטר לפני סוף השנה והותיר חלל גדול במחלקה בבצלאל, שבה לימד, ובשדה הצילום הישראלי בכלל. ברגר עסק בהתבוננות. קריאה בדבריו מעצימה את התחושה שהזליגה של צילום אל עבר מיצב ווידיאו מתרחשת כבר כמה שנים. ההפרדה בין צילום לאמנות כבר אינה מובנת מאליה. אולי עכשיו, כשבוגרי/ות המחלקה כבר אינם חשים מחויבים לאובייקט, אלא מכוונים לאופן הראייה שצילום מציע כהשקפת עולם ולא כמתודיקה, אפשר לחשוב על חיבורים חדשים בין המדיומים השונים.

בסיור במחלקה לאמנות העיד על עצמו אלי פטל, ראש המחלקה: "השנה אני אוהב את התערוכה. בשנים קודמות פשוט לא הייתי אומר כלום, השנה אני יכול לומר שאני אוהב אותה". לאחר מכן הרחיב ואמר כי התערוכה מחדשת, אבל גם שומרת על הקיים, צופנת בחובה מסתורין – אך גם קלה ופשוטה לפענוח. קשה היה למצות אמירה קונקרטית מדברי ההקדמה של פטל, שנשמע כאילו הגיע בבוקר לבצלאל רק כדי לגלות פתאום שיש תערוכת בוגרים ושכחו לספר לו.

תמר קליפון, המחלקה לאמנות

תמר קליפון, המחלקה לאמנות

יעל פרנק, אוצרת התערוכה, סיפקה תמונה מעמיקה יותר: "יש תחושה של דחיפות אצל הסטודנטים. משהו שגולש הרבה מעבר לנושאים הרגילים ואופני התצוגה של תערוכות בוגרים. היה חשוב להם, גם כקבוצה, לומר אמירה משמעותית על המצב האישי שלהם בתוך הסיטואציה הכללית והפוליטית, עם התייחסות למדיום שמתוכו הם פועלים".

המימד הקבוצתי של התערוכה ניכר גם בפרגון ההדדי בין הסטודנטיות/ים. אם המחלקה לצילום היתה ריקה מסטודנטים, במחלקה לאמנות התגייסו סטודנטיות גם למען מי שלא היה יכול להיות נוכח בזמן הסיור והכירו את העבודות כולן לעומק. יחד הקימו הבוגרים/ות פלטפורמה בשם "הבריכה", שבה הם יוצרים עבודות משותפות ומארחים הרצאות ופעילויות שונות. התערוכה שלהם מוצלחת ומופקת ברמה גבוהה. טביעת האצבע של האוצרת פרנק ניכרת בניקיון ובחיבור החכם בין החללים.

"אני לא מציירת, זה גם לא ממש פיסול", אומרת תמר קליפון ומתלבטת בקול לאיזה מדיום שייכות עבודות המסקינג-טייפ הגדולות שלה, שמוצגות באחד החללים האחוריים. העבודות מרשימות מאוד. קליפון מייצרת תנועה ודינמיות בהשראת דוגמאות פופולריות של עיצוב. בפרויקט שלה ניכרת מחשבה על חלל התצוגה ועל האופן שבו העבודות משתלבות.

קמר בדראן, המחלקה לאמנות

קמר בדראן, המחלקה לאמנות

רוני דורון מציגה תערוכה בוגרת המורכבת מחלקי ציור, דיקטים, לוחות גבס "ומה שמצאתי בסביבה הקרובה והרחוקה", כדבריה. כל אלה יוצרים ציור שאינו מנסה להתחבב, ציור בעל אמירה. יש לשהות זמן-מה בחלל כדי להבין את המהלך של דורון, אך היא בהחלט מצליחה לעורר רגש של הזדהות לדימויים הפשוטים המונחים על חומרי היום-יום שעמדו להיות מושלכים לאשפה.

קמר בדראן, המתמודדת עם קושי בראייה, פועלת מתוך האתגר הזה בעולם שכולו דימויים ויזואליים. עבודתה אישית מאוד: חוטי אור כחול נמשכים מפורטרט עצמי שהציבה על הקיר. הדמעות, כפי שהיא מתארת את הנורות, מתנקזות למעין בריכה קטנה ומהפנטת. העבודה שובת לב ומלאה בעצב.

החלל של נטלי אביגדור עונה להגדרה של פטל – הוא מלא מסתורין וקל לפענוח. אביגדור יצרה חדר המתנה למוסד לא מוגדר. מקבלים מספר ומחכים. כשלבסוף נכנסים לחלל, סובבים סביב כמה אובייקטים כבדים, חול וחצץ שמרעישים תחת הנעליים, כשברקע מוצגות עבודות וידיאו קטנות. כל אחד מהאלמנטים מובן, אבל התפקוד של החלל נותר סתום – דימוי יפה לאופן שבו ביורוקרטיה פועלת.

מייס אבו-חרירה מציגה דימויים יפהפיים במעין הכלאה סתומה מתכוון של ציור וצילום. היצירות מוצגות כציורים, אך עקבות ההדפסות נראות מבין קווי המתאר. העבודות תלויות באופן מינימליסטי, מהכהה אל הצבעוני.

אורה בוהדנה בנתה עמוד גדול שמתחבר לתקרה ואינו מגיע לרצפה. "אפילו אנשים שעובדים כל יום בסדנה הזאת לא ראו שנוסף פתאום עמוד", היא אומרת. מסביב לעמוד מושמעת עבודת סאונד של בסים עמוקים. העבודה של בוהדנה מבריקה בעדינות ובעוצמה החבויות בה. גלגל אובניים מונח בחדר הצמוד, עם כלי שקוף מלא בנוזל אדום. כשלוחצים על הדוושה, הנוזל מסתובב ונצמד לדופנות הכלי ומגלה את תחתית גלגל האובניים. שהות בחדרה מערערת את תפיסת המציאות הפשוטה. העולם סביבנו יכול פתאום להתגלות כמשהו אחר, לא צפוי.

1 תגובות על “סוף שנה בבצלאל: בין זהות לסולידריות”

    שתי כתבות , פעמיים סולידריות ?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.