מיש פוליטי

"הסרט מתנהל באיזה יקום שבין פסטיבל לפסטיבל, בין מחיאת כף מהתפוצות למחיאת כף מהשטחים, ביקום שבו אתה יכול לשיר שאתה לא פוליטי ובאמת להיות לא פוליטי למרות שבעצם חשבת שאתה פוליטי". ליאורה לופיאן על "ג'אנקשן 48", סרטם של הראפר תאמר נאפר והבמאי אודי אלוני

אֲנַחְנוּ יַלְדֵי הַתְּקוּפָה,
הַתְּקוּפָה הִיא פּוֹלִיטִית.

כָּל הַמַּעֲשִׂים הַיּוֹמְיוֹמִיִּים
אוֹ הַלֵּילִיִּים שֶׁלְּךָ, שֶׁלָּנוּ, שֶׁלָּכֶם
הֵם מַעֲשִׂים פּוֹלִיטִיִּים.

תִּרְצֶה אוֹ לֹא תִּרְצֶה,
לַגֶּנִים שֶׁלְּךָ עָבָר פּוֹלִיטִי,
לָעוֹר גָּוֶן פּוֹלִיטִי,
לָעֵינַיִם הֶבֵּט פּוֹלִיטִי.

כָּךְ אוֹ אַחֶרֶת
לְכָל דְּבָרֶיךָ הִדְהוּד,
לְכָל שְׁתִיקוֹתֶיךָ הִשְׁתַּמְּעוּת
פּוֹלִיטִיִּים.

אַף בְּלֶכְתְּךָ בִּסְבַךְ הַיַּעַר
אַתָּה צוֹעֵד צְעָדִים פּוֹלִיטִיִּים
עַל קַרְקַע פּוֹלִיטִית.

גַּם שִׁירִים לֹא פּוֹלִיטִיִּים הֵם פּוֹלִיטִיִּים,
וּבַמְּרוֹמִים מֵאִיר יָרֵחַ
זֶה מִכְּבָר לֹא-יְרֵחִי.
לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת, זוֹ הַשְּׁאֵלָה.
אֵיזוֹ שְׁאֵלָה, חַבִּיבִּי. הָשֵׁב בַּהֲקַלָּה.
שְׁאֵלָה פּוֹלִיטִית.

אֵינְךָ חַיָּב לִהְיוֹת בֶּן-אֱנוֹשׁ
כְּדֵי לִהְיוֹת בַּעַל מַשְׁמָעוּת פּוֹלִיטִית.
דַּי בְּכָךְ שֶׁתִּהְיֶה נֵפְטְ גָּלְמִי,
מִסְפּוֹא מְרֻכָּז, חֹמֶר גֶּלֶם מְמֻחְזָר.

אוֹ אַף שֻׁלְחַן יְשִׁיבוֹת, שֶׁעַל צוּרָתוֹ
הִתְוַכְּחוּ חֳדָשִׁים אֲרֻכִּים:
מִסָּבִיב לְאֵיזֶה שֻׁלְחָן יֵשׁ לָשֵׂאת-וְלָתֵת
עַל-אוֹדוֹת חַיִּים וּמָוֶת, עָגֹל אוֹ מְרֻבָּע.

בֵּינְתַיִם אֲנָשִׁים נֶהֶרְגוּ,
חַיּוֹת גָּוְעוּ,
בָּתִּים עָלוּ בַּלֶּהָבוֹת
וְשָׂדוֹת צָמְחוּ פֶּרֶא
כְּמוֹ בִּתְקוּפוֹת קֶדֶם
פָּחוֹת פּוֹלִיטִיּוֹת.

("ילדי התקופה", ויסלבה שימבורסקה. מפולנית: רפי וייכרט, מתוך ספרה "סוף והתחלה", הוצאת גוונים)

***

מתישהו לקראת סוף הסרט "ג'אנקשן 48", מכריז בשיר ובזמר הגיבור, זמר ההיפ-הופ הערבי הראשון בישראל, שהוא "מיש פוליטי", או בתרגום לעברית – "לא פוליטי". זה קצת תמוה, כי ברור שהוא שר ומדבר טקסטים פוליטיים במובן המפורש, הבוטה והעממי של המונח, אבל הכוונה שעומדת מאחורי ההיגד הזה כנראה היא שכשאתה חי כמיעוט לא יהודי בישראל, בעיר כמו לוד, גם אם אתה סתם חי את חייך, אתה בהכרח פוליטי מעצם הווייתך.

7179065_orig

צילום: יח״צ

האמירה הזו אינה מדויקת, כי רוב האנשים אינם מתעסקים במחשבות על המערכת ועל החברה ועל ההתנהלות של החברה, ורוב האנשים אינם עולים על במה ומבטאים מחשבות פוליטיות, ורוב האנשים אינם עסוקים במאבק פוליטי, גם אם במקרה יצא שהם נולדו לקבוצת מיעוט מסומנת על-ידי הממסד השקוף. בניגוד לרוב האנשים שסובלים מעול דיכוי זה או אחר, ללא צוהר לתקווה וללא אפיק לפורקן רגשי, תאמר נאפר, שיצר את הסרט ומככב בו בדמות שדי מזכירה את דמותו, ואודי אלוני, במאי הסרט, עוסקים בפוליטי לפרנסתם ולקיומם, וזה ניכר בסרט, שהוא סרט פוליטי במוצהר ובבוטות גלויה, בדיוק כפי שניתן לצפות מסרט שעוסק בלוד או בסכסוך הישראלי-פלסטיני, או גם וגם, כלומר סרט כזה שיש בו רעים וטובים, מדוכאים ומניאקים, שוטרים וסטלנים.

זה קצת מצער, כי יש משהו נכון באמירה הזו על הפוליטי. באמת לא צריך להיות פוליטי במפורש כדי להצליח לפגוע בלבבות ולחולל טלטלה פוליטית בסרט, בשיר או ביצירת ספרות, אבל "ג'אנקשן 48" הוא סרט שנראה כאילו הוא מנסה לדחוס את כל תולדות הסכסוך, מ-1948 ועד לימינו, לשעה וקצת, כשהסיפור עצמו, אפס, הולך לאיבוד בין כל המשלים והסימבולים והאמירות החשובות ושיעורי ההיסטוריה החטופים. ההבנה שאמנות היא הכי פוליטית כשהיא משרטטת את האישי ביותר, בניואנסים הדקים ביותר, נעדרת לחלוטין מתוואי הסרט, שאינו מתהלך בנעלי מחול רכות, אלא במגפי קלגסים מסומרים.

"ג'אנקשן 48" הוא סרט שכל-כך נהנה מהחשיבות ההיסטורית שלו, מעצם קיומו, שהוא שכח שהוא צריך לדייק בפרטים ולנהוג על-פי כללי הדרמה ההגיוניים והסבירים. כבר בתחילת הסרט מתרחש משהו מוזר בהחלט: טרגדיה נוראית מתחוללת, באשמתו המפורשת של הגיבור, טרגדיה שיכולה למלא את כיסיו של פסיכולוג מצוי, אבל הסרט אינו טורח לטפל בסוגיה. האקדח הרגשי הטעון עד להתפקע שהונח בתחילת המערכה הראשונה אינו מתפוצץ ואינו יורה עד לכתובית האחרונה של הסרט, ולא ברור למה סיפרו לנו את מה שסיפרו.

1522345_orig

צילום: יח״צ

אקדח אחר, אקדח אמיתי, דווקא יורה בסוף הסרט, אבל כל-כך ברור שהוא הולך לירות, שהקלישאה הקולנועית החבוטה עד מאוד שמקדימה את הבחור שהולך לבדו אל עבר מותו שקופה מדי. שקופה ומביכה. סרטים שמאכילים אותך בכפית אל תוך הוושט זה עניין לא נעים, כמו בית שהורסים אותו למען בניית מוזיאון על דו-קיום, סימבול כל-כך בוטה כמו פינוי מפגינים חיווריינים בהפגנה מול מאבטחים משועממים בקריה. גם האפיונים הסוציולוגיים של הגיבורים אינם קשורים למעללים שלהם ולקורותיהם, אבל דיוק סוציולוגי הוא לא ממש הקטע של מי שמבקש להפוך את הגיבורה שלו לכזו שמתמודדת עם הדיכוי הפלסטיני הגברי ואת הגיבור לכזה שמדגמן עבורנו את חיי היומיום של סצנת הסמים המפורסמת של לוד.

אז מה זה משנה שההורים של הגיבור מוזיקאים קומוניסטים והגיבורה, מנאר (סמאר קופטי), חילונית שגרה בשכירות ולומדת באוניברסיטה. הרי בסרט הזה כולם פוליטיים, כלומר כולם פלסטינים, כלומר כולם עניים, כולם מפלרטטים עם פשעים ועבירות קלות וכולן נתונות בסכנה של איום על כבוד המשפחה. הניואנסים הקטנים של המעמד אינם עניין לעסוק בו כשמבקשים לדחוס מידע של קומוניקט בלי רווח בין השורות בסרט אחד, אולי כי זה לא ממש קל ומובן לטרוח על כל-כך הרבה פרטים קטנים שבונים עולם נפשי שלם של דמות קוהרנטית ועגולה כשאתה יוצר מסמך מחאה שעסוק כל-כך בצלילים ושוכח להקשיב לתתי-הטונים של החיים עצמם.

הזדמנות נהדרת למורכבות זימנה המציאות הישראלית ההזויה בעצמה כשהפגישה בין תאמר נאפר הלא-בדיוני לצל וחברו הממשיים. הרפרנס הבוטה והברור לדמותם, בגילומם של הבן של מושונוב ואיזה שחקן דומם וגדול ממדים, אינו עושה עימם חסד ולא מבקש בכלל להביא איזו מורכבות מעמדית ואתנית שקיימת בהחלט במציאות הישראלית. הבן של מושונוב, שכולנו יודעים שהוא הבן של מושונוב, כלומר ילד תל-אביבי פריבילגי עם סט דעות ידוע מראש, מפגין משחק גרוע במיוחד כשהוא מגלם בריון ישראלי חסר רגישות, כמו טוקבק מוכתב מיום פיגועים בוויינט, וזה מתנשא וצורם ואפילו מכאיב. אם הסרט רצה לקרוץ גם לאיזה ישראלי שאיננו מהגטו הידוע מראש של אלו שיסורו לסינמטק לראות סרט דובר ערבית, אז עם ההצגה המרושלת והמגושמת הזו הוא בוודאי מוותר מראש, בלי יריית אקדח אחת.

5109474_orig

109474_orig

אבל לא נראה ש"ג'אנקשן 48" מנסה בכלל לדבר לקהל הישראלי שאינו מאנשי שלומנו. זו אינה המטרה של הסרט. על אף שהסרט עוסק במחאה, לכל אורכו ורוחבו, הוא לא טורח לפנות לאלו שהוא מוחה נגדם. נראה גם שהמודעות של במאי הסרט נעצרת בגבולות 48', כי קשה להאמין שהוא היה מסתייע במפיק שהיה שותף לעוולות הכיבוש כפי שמפיק הסרט גדעון תדמור – איל נפט מקומי שהיה עד לאחרונה יד ימינו של תשובה, האיש מאחורי גזל הגז ההמוני ופינוי תושבי גבעת-עמל – היה שותף לעוולות חברתיות כלפי אלו שהוא מצייר ביד גסה ומגוחכת.

כמו אותו מחנה שמוחא כפיים בהתלהבות מעצם קיומו של הסרט, הסרט מתנהל באיזה יקום שבין פסטיבל לפסטיבל, בין מטוס למטוס, בין מחיאת כף מהתפוצות למחיאת כף מהשטחים, ביקום שבו אתה יכול לשיר שאתה לא פוליטי ובאמת להיות לא פוליטי למרות שבעצם חשבת שאתה פוליטי. כי באמנות אין דבר כזה שאתה לא פוליטי. אבל כשאתה צועק שאתה פוליטי, אתה לא מייצר אמנות. אתה מייצר משהו שנראה כמו אמנות, מריח כמו אמנות, אבל הוא מכבסת מצפון או פורקן למצוקות פרטיות או תוצר של היבריס שלא יודע את מקומו, או משהו לא ברור אחר. ולכיבוש שלום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.