מה חי באמנות החיה

"אין לנו אג'נדה חינוכית מוצהרת. אנחנו באמת מבקשים להרחיב את השיח וליצור אירוע תוסס ורב-שכבות. אנחנו בהחלט רואים בסדנאות, בכנסים ובאירועי שיח חלק בלתי נפרד מהפסטיבל. זה קורה כי גם אצלנו וגם אצל הקהל יש רעב לזה". הצצה לתוכנייה של פסטיבל ישראל ה-55 ושיחה קצרצרה עם המנהל האמנותי, איציק ג'ולי

בשלהי חודש מאי ייפתח בירושלים פסטיבל ישראל ה-55, וגם השנה תספק התוכנית שאצר המנהל האמנותי איציק ג'ולי סיבות רבות לעלייה לרגל. בשנה שעברה נערך הפסטיבל תחת הנושא "חדש", ונבחרו עבודות שביטאו "התמוססות של הגדרות וטשטוש של גבולות בין ז'אנרים לתחומי ביטוי אמנותיים" (דבר המנהל האמנותי, תוכניית הפסטיבל 2015). כהמשך לדרך שהתווה, בחר ג'ולי השנה בנושא "עכשיו" וכינס תחתיו יצירות המתפרסות על טווח הגדרות רחב (מחול/תיאטרון/פרפורמנס/מיצג). דומה כי החלוקה שהתוכנייה מציגה בין תיאטרון למחול היא השריד האחרון לאוצרות שקדמה למהפכה שיצר ג'ולי ברוחו ובאופיו של הפסטיבל.

עבור רוב הקהל הישראלי, פסטיבל ישראל הוא הגדול והמרכזי מבין הפסטיבלים השונים. ככזה, הוא הזדמנות יחידה עבורו לצפות במופעי מחול ותיאטרון עכשוויים מחו"ל. על כן הבחירה "מה להראות לקהל" ו"אילו אמנים להזמין" היא בעלת משקל רב.

בחודש שעבר, במהלך מפגש עם סטודנטים לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, הציג ג'ולי את העיקרון שמנחה אותו: "אנחנו מנסים להסתכל על נוף התרבות הישראלי ולזהות אילו אג'נדות מתקיימות בו, ואז רוצים להציע משהו שונה. אנחנו מתמקדים בשאלה 'מה חי באמנות החיה' וביצירות שנמצאות על קו התפר שבין פרפורמנס לתיאטרון ולמחול".

More-than-Naked-photo-by-Theresa-Rauter

"יותר מעירום". צילום: Theresa Rauter

התבוננות קצרה בתוכניות האמנותיות של הפסטיבלים הקודמים חושפת את ההבדל בין האוצרות הישנה לזו שמציע ג'ולי. בעבר נבחרו בעיקר מופעי בלט, בידור ופולקלור, עם דגש ברור על פופולריות. רק מעט יצירות מאתגרות מבחינת שפה אמנותית הוצגו, ככל הנראה מתוך מחשבה שכך ניתן להגיע לקהל רחב, שנתפס כמי שיעדיף בידור על פני מורכבות. ג'ולי, לעומת זאת, בוחר להציג יצירות חדשניות ופורצות דרך – הן מבחינת התכנים והן מבחינת שילוב הז'אנרים והאמצעים. להבנתי, הפסטיבל פונה כעת לקהל מרובד יותר, ואם לשפוט לפי השנה שעברה – האולמות מלאים.

הסיבה לכך, לדעתי, היא ההעדפה של מופעים שהם גם מורכבים וגם קומוניקטיביים, כאלה שיש בהם שכבות של משמעות וניתן ליהנות מהם מכיוונים שונים. במובן הזה ניתן לומר שג'ולי מקפיד שלא ליפול למלכודת האליטיסטיות, ולוקח בחשבון שאין מדובר בפסטיבל נישה (דוגמת "צוללן", שמעז יותר), אלא באירוע שמכוון לקהל רחב. אני מוצאת במהלך הזה חשיבות ועניין, בעיקר משום שיש הרבה במות ותוכניות שמציגות בלט, פולקלור ובידור (החל בסוזן דלל, דרך המשכן לאמנויות בתל-אביב, וכלה בבתי התרבות העירוניים בכל הארץ), ומעט מאוד תוכניות שמציגות מחול ותיאטרון חדשניים או מתוחכמים. אלו בדרך כלל מצומצמות, דלות תקציב ופונות לקהל של מיטיבי לכת בלבד.

"הר אולימפוס". צילום: Wonge Bergmann

"הר אולימפוס". צילום: Wonge Bergmann

אני שואלת את ג'ולי מה תפקידו של הפסטיבל, לדעתו, ואם האוצרות שלו היא בעיניו גם שליחות חינוכית. "אנחנו בהחלט פועלים כדי לייצר זירה עדכנית שמתכתבת עם המקומי והבינלאומי", הוא עונה. "אין לנו אג'נדה חינוכית מוצהרת. אנחנו באמת מבקשים להרחיב את השיח וליצור אירוע תוסס ורב-שכבות. אנחנו בהחלט רואים בסדנאות, בכנסים ובאירועי שיח חלק בלתי נפרד מהפסטיבל. זה קורה כי גם אצלנו וגם אצל הקהל יש רעב לזה וצורך להתחבר ולהעמיק מכל מיני זוויות. זאת הזדמנות להיכרות, ואנחנו מנסים לקיים אותה באופן עמוק ככל שניתן. השנה לדוגמה יזמנו עם עיריית ירושלים שתי סדנאות מחול ותיאטרון לאמנים ירושלמים. בסדנאות הללו האמנים פגשו יוצרים ישראלים לפני הפסטיבל, ובמהלכו הם יפגשו אמן בינאלומי. כך נוצר תהליך חיבור והתנסות במודלים יצירתיים עכשוויים".

"הר אולימפוס". צילום: Wonge Bergmann

"הר אולימפוס". צילום: Wonge Bergmann

מחשבה נוספת על האחריות והמשמעות של הניהול האמנותי עולה גם בעקבות בואו של האמן הבלגי יאן פאבר עם היצירה "הר אולימפוס", שתחתום את הפסטיבל השנה. "הר אולימפוס" הוא אירוע תיאטרוני שיתרחש במשך 24 שעות בתיאטרון שרובר, והוא עוסק בטרגדיה היוונית ובחומרים הרגשיים והאינטלקטואליים שהיא יכולה לספק לנו היום. המופע, שבמהלכו הקהל רשאי להיכנס ולצאת מן האולם, אבל מתבקש להישאר בחלל התיאטרון המורחב, מתנסה ברעיון שעל-פיו התיאטרון העכשווי נעשה גם ואולי בעיקר על-ידי הקהל ובשיתופו. החוויה שמציע פאבר ממקמת את הקהל ואת הפרפורמרים באותו חלל/עולם, מטשטשת גבולות ויוצרת עבודת תיאטרון שהיא גם מחול וגם אמנות פלסטית ואולי גם פסטיבל קטן בפני עצמה.

Wonge-Bergmann-01

יאן פאבר. צילום: Wonge Bergmann

פאבר יגיע לירושלים לאחר שהתפטר מתפקידו כמנהל האמנותי של פסטיבל יוון בחודש שעבר, בעקבות מחאת אמנים יוונים נגד התוכנית שאצר, שלטענתם דחקה את היוצרים המקומיים לטובת אמנים אירופים. בטקסט שפירסמו כינו את פאבר "פרסונה נון-גראטה". ביקורת נמתחה על פאבר גם מבלגיה. מתיאו גיאורי (Matthieu Goeury) פירסם מכתב פתוח לפאבר במגזין התרבות "RektoVerso", והתייחס לתוכנית שאצר כמעשה קולוניאליסטי.

את תגובתו של פאבר לאמנים היוונים ניתן לקרוא במכתב פתוח שפירסם, ובו הסביר כי בגלל חוסר ההיכרות שלו עם סצינת האמנות המקומית ביוון, הוא החליט לבנות תוכנית אמנותית "ברוח בלגית". אותה "רוח בלגית", טוען פאבר, מייצגת "כור היתוך אירופי" המעניק במה לקולות מגוונים אסתטית ואתנית, ולכן זו נראתה לו בחירה מתאימה. עוד הוא מוסיף בתגובה לביקורת החריפה כי מי שבחרו בו – אמן מולטי-דיסציפלינרי ובינלאומי – היו אמורים לצפות שיבטא בבחירותיו את עולמו האמנותי.

בפסטיבל ישראל יועלו ארבע יצירות מחול שנוצרו מתוך מודעות חברתית.

הכוריאוגרפית האוסטרית דוריס אוליך, שהופיעה לפני כמה חודשים במרכז כלים בבת-ים עם יצירתה "More than Enough", תעלה בפסטיבל את עבודתה האחרונה "יותר מעירום". ביצירתה זו היא מציבה 12 רקדניות ורקדנים עירומים על הבמה, וממשיכה בחקירתה את הגוף העירום, אידיאל היופי ונוכחותו על במה מול קהל.

הכוריאוגרפית הפורטוגלית מרלן מונטרו-פריטאס תציג את היצירה "על שנהב ובשר – גם פסלים סובלים", המבקשת לברר באופן רפלקסיבי את הקשר שבין דימויים שבטיים לאופן שבו המערב תופס אותם. יצירתה מציגה פרפורמנס-מחול עם אופי אנתרופולוגי, והחדות הפוליטית שלה באה לידי ביטוי במחול אקסטטי שאינו מתמסר לקרקס, אלא מבקר אותו בו בזמן שהוא חוגג אותו.

שבטיות אחרת מציעים פרנסואה שניו וססיליה בנגולה הצרפתים, שהופכים את בימת התיאטרון למועדון ריקודים בשיתוף עם די.ג'יי טכנו, ופורצים את גבולות המקובל בעולם המחול. הכוריאוגרף האיטלקי אלסנדרו שרוני יציג את "Folks – will you still love me tomorrow", יצירה לשישה רקדנים העוסקת בריקודי חיזור החוצים את גבולות הרומנטיקה והופכים למירוץ פיזי תובעני.

אם תוכנית המחול הבינלאומית מלמדת על התוכנית האמנותית כולה, שכוללת לא מעט יצירות ישראליות, כמה מהן בבכורה – הרי שצפוי פסטיבל מעניין. אני מאמינה שגם שוחרי תרבות אדוקים וגם אנשים שעבורם פסטיבל ישראל הוא הזדמנות לא שגרתית ימצאו עניין במופעים ויעמדו במחירי הכרטיסים הסבירים יחסית. מופע הפתיחה של הפסטיבל – מחווה לשושנה דמארי – יפרע את הצ'ק העממי. מי ייתן שהפסטיבל השנה יצליח להיות גם הזמנה וגם גשר עבור כל מי שעד עתה ראה עצמו מודר ממנו.

1 תגובות על “מה חי באמנות החיה”

    בואו נשים את הדברים על השולחן.
    פשוט לכל בר דעת שהמופע "יותר מעירום", אינו אלא מופע זנות לכל דבר. ואסביר:
    הרי ידוע לכולנו, שמופעי מחול שונים הבאים להבליט את הגוף וללא כל צניעות יתרה, כבר קיימים בתיאטרונים. אלא שנותר בהם כבוד מינימלי שבמינימלי לצלם האדם בדמות כיסוי כלשהו לאברים אינטימיים. ה"מופע" הזה אינו שונה במיוחד מהם, אלא בדבר אחד, והוא חשיפת איברי המין (במחילה) של המשתתפים בפני הציבור. בזה כל יחודו. כל גבב המילים של הכוריאוגרפית האוסטרית, אינם אלא ניסיון הסוואה לעובדה פשוטה זו. הרי שאין בזה אלא זנות ציבורית. ואני שואל: היש לכך מקום בתיאטרון ציבורי רשמי?!
    אגב, יש לתת את הדעת על כך שהביקוש שקיים לאירוע מביש מאין כמוהו זה, אינו אלא תוצאה של הצעת זנות במסווה של 'תרבות', מה שמטעה את הציבור, ומדרדר את כולנו, כולנו, ולא רק את הצופים שיצרם מסיתם ושולט בהם, ללגיטימציה של עירום ופריצות לפי כל אמת מידה בפרהסיה ציבורית ועוד 'מכובדת'. זוהי השפלת צלם אנוש לעפר. פריצת כל גדר מוסר בסיסי, גדר שאפילו שבטים פרימיטיביים באפריקה, ברובם המוחלט, מכירים בה. הזוהי תרבות??
    בבושה על כבוד אנוש שנרמס כליל תחת התמכרות ליצרים ובתקווה שנתעשת וניקח את ה'נועזות' שלנו למקום היצירתי והמכובד ולא לדרדור כבוד האדם מטה מטה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.