לייצר שדה בתקווה שיהפוך למיותר

"התערוכה 'New York/New Work' מציעה לדבר על 'שדות אמנות' דרך התאגדות אחת של יוצרים אמריקאים העוסקים בהבעה יהודית באמנות. דרך המבט על ה'שם' הצענו לחשוב על מה שקורה או שיכול לקרות 'כאן'". מחשבות בעקבות הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית.

הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית עכשווית היא יוזמה המבקשת לתת במה ליוצרים ואמנים המתייחסים בעבודתם לעולם התוכן היהודי. כפי שהציג את הדברים רמי עוזרי, יוזם הביאנלה: "זו הזדמנות למפגש בין עולם התוכן היהודי ובין עולם האמנות העכשווית […] המונח 'אמנות יהודית עכשווית' מאתגר את עולם האמנות הישראלי ומציע אלטרנטיבה להגדרות השייכות הרווחות". בעקבות קול-קורא לאוצרים ולקבוצות של אמנים מכל רחבי העולם, נפתחה הביאנלה בפעם השנייה, ב-24 בספטמבר 2015, והיא פועלת במשך שישה שבועות. השנה השתתפו בביאנלה כ-200 אמנים מהארץ ומהעולם, ב-10 תערוכות שונות שהתקיימו ב-7 מתחמים ברחבי ירושלים.

לצד ההתעלמות של עולם האמנות בארץ מהביאנלה, היא גם מעוררת אנטגוניזם, במיוחד בקרב אמנים שעוסקים באופן מובהק בעולם התוכן היהודי. בולטת במיוחד העובדה שהכתיבה העיתונאית על הביאנלה היא לרוב באנגלית ואינה ביקורתית. במות האמנות בארץ כמעט שאינן מקיימות דיון על הביאנלה. אפילו במות עיתונאיות המזוהות לכאורה עם אג'נדות "יהודיות", כמו העיתון "מקור ראשון", התעלמו ממנה עד כה.

ציונה בנג'מין - מתוך התערוכה

ציונה בנג'מין – מתוך התערוכה

האמן אריק בוקובזה, המציג כעת תערוכת יחיד בבית-התפוצות, מוזיאון העם היהודי, שאל בפייסבוק: "למה להבדיל את האמנות על נושאים יהודיים מהאמנות? לא ראיתי ביאנלה לאמנות מופשטת או ביאנלה לאמנות מושגית. יש אמנות טובה ואמנות לא טובה". אבנר בר-חמא, אמן ומורה שפועל שנים לקידום העיסוק באמנות וביהדות ומכהן כחבר במועצה הישראלית לתרבות ואמנות, ביקר את התערוכה New York/New Work": אמנות יהודית עכשווית מניו-יורק" (שאצרתי עם דבורה ליס במסגרת הביאנלה והיא מוצגת כעת בבניין פולנסקי במכון ון-ליר). בתערוכה מוצגים, בין השאר, כמה מהאמנים העכשוויים המרכזיים והקנוניים ביותר בשדה האמנות היהודית בארצות-הברית. הם מנכסים את המסורת בתנאיהם שלהם, ובכך תורמים תרומה לא מבוטלת לפיתוחה של היהדות האמריקאית העכשווית. בר-חמא התייחס לדברים שכתבתי אני:

"בישראל אין שדה מוגדר או מפותח של אמנות יהודית; היהדות – כמסורת דתית, חיה וייחודית – מודרת לרוב מהשדה והשיח המרכזיים של האמנות הישראלית. המבט על 'שם' מתוך הפריזמה של 'כאן' התפוצתי, דרך תצוגת אמנות השואבת את השראתה מהמסורת, מהמקורות ומהתרבות היהודית – יכולה לאתגר את ההפרדות הדיכוטומיות המקובלות בין אמנות לדת ובין אמנות יהודית לאמנות ישראלית. פרימת הדיכוטומיות הללו וערעור על ההיררכיות הנגזרות מהן יכולים להפרות את שדה אמנות המקומי, המתנכר למסורת".

בר-חמא קבל על דברי: "באיזו קלות דעת מוחקים או מצמצמים ב'מחי מקלדת' יצירה חיה ונושמת נפלאה של עשרות אמנים ואמניות ישראלים ההופכים ביצירותיהם את המרכז האמיתי של האמנות היהודית העכשווית בישראל ולא בניו-יורק?".

העיסוק באמנות יהודית אינו קשור לשאלות של הגדרת האמנות או לנסיונות לצמצום יצירה לטווח צר של פרשנויות. מדובר קודם כל בהרחבת הפריזמות הפרשניות, התוכניות והנושאיות – בדיוק כפי שעושה כל תערוכת תיזה ומחקר רצינית, במיוחד כזו העוסקת בזהויות ושייכויות פרטיקולריות (אמנות אפריקאית, אמנות פלסטינית, אמנות פמיניסטית וכו'). בר-חמא מבלבל בין העובדה המבורכת שאמנים ישראלים רבים עסקו תמיד, ועדיין עוסקים, ביהדות, לבין הממצא המצער שבישראל אין שדה או שוק לתחום זה, ובניגוד לדברי בוקובזה, היו גם היו ביאנלות ואירועי אמנות שעסקו באופן חוזר ונשנה בנושאים פרטיקולריים. גם בישראל התקיימו בעבר ביאנלות למיצב (במוזיאון חיפה) ולצילום (במשכן לאמנות בקיבוץ עין חרוד), בזמן שעוד היה צורך לקדם את התחום.

אמנות, כמו תרבות בכלל, מתקיימת בתוך "שדות" ודרך "שיחים". העובדה שבישראל אמנים רבים העוסקים ביהדות אינה שקולה לטענה שאין כאן שדה של אמנות יהודית. בפועל, אמנות שעוסקת בנושאים יהודיים, בעיקר כאלה שנוצרים מנקודות מבט מסורתית גם אם ביקורתית, אינה מתקבלת בשדה האמנות, לא הישראלי ולא האמריקאי.

ריצ'ארד מק'בי - מתוך התערוכה

ריצ'ארד מק'בי – מתוך התערוכה

התערוכה "New York/New Work" נסמכת על העובדה שאמנות יהודית מתקיימת בארצות-הברית של היום כשדה מוגדר ומפותח, לצד שדות אמנות אחרים. כמו כל שדה, גם שדה האמנות היהודית בארה"ב פועל באמצעות "סוכני שדה" – מוזיאונים, גלריות, אוצרים, חוקרים, מבקרי אמנות, אספנים, התאגדויות, קהל, וכמובן, כסף משחק בו מקום חשוב. בשנת 2013 הכתיר חוקר האמנות מתיו ביגל את תקופתנו כ"תור הזהב" של האמנות היהודית האמריקאית. לדבריו, מאז שנות ה-70 ובעיקר משנות ה-80 עוסקים אמנים ואמניות אמריקאים ביהדות מנקודת מבט אישית, בשונה מאוד מאופן הטיפול ביהדות של קודמיהם. לא עוד דיבור על יהדות דרך ציורי חסידים רוקדים או אפיזודות מקראיות פשוטות, אלא עיסוק ביהדות דרך מבטים מורכבים, ביקורתיים וחקרניים, שנובעים מידע מעמיק ומפרשים את הטקסטים מחדש.

המושג "תפוצה" עומד ביסוד עולם האמנות היהודית בארה"ב. תפוצתיות היא מצב תרבותי סינכרוני שבו שרויים אנשים המצויים במיקום תרבותי ולשוני כפול: הם שותפים לתרבות של מקום מגוריהם, אך שייכים גם לתרבות של קבוצה אחרת. הסיטואציה המורכבת הזאת מסמנת שייכות וביטוי תרבותי שהם מקומיים וטרנס-מקומיים בעת ובעונה אחת. במלים אחרות, מדובר בסיטואציה שבה לקולקטיב נתון יש שני מצפנים: האחד מכוון למקום הפיזי שבו הוא נמצא, והאחר מכוון למקום אחר, מרוחק; האחד מתייחס לתרבות המקומית, והאחר לתרבות שהוא חולק עם קולקטיבים אחרים שאינם באותו המקום.

"מה שהופך את היהדות לתפוצתית", מטעים חוקר התרבות דניאל בויארין, "הוא הקשרים עם יהודים אחרים במקומות אחרים בכל רחבי העולם, הודות לשיח ולמנהגים תרבותיים". בויארין מסמן את הטקסט ולימודו כציר המרכזי המגדיר את התפוצתיות היהודית. בהתאם לרוח זאת, רבות מהעבודות שהצגנו בתערוכה יוצאות מתוך המקרא, המדרש והמיתוס היהודי, תוך שהן מבקשות לדבר דרכם את הכאן ועכשיו. הן עושות זאת בהקשרים דיסקורסיביים מגוונים: אתניות, דת, פוליטיקה ומגדר.

עבודות אחרות שהצגנו בתערוכה יוצאות מתחום היודאיקה המסורתית, ובאקט של המצאה מחדש של הטקסט והטקס, הן מעצבות אותם בשפה קונספטואלית או רוחנית. אמנם האמנים הפועלים במסגרת זו אינם דוחים אספקטים יהודיים תרבותיים-חילוניים, אבל הם ללא ספק מציבים במרכז הדיון של התרבות היהודית ערכים דתיים. מפנה פוסט-חילוני זה מתבסס על תחושה הולכת וגוברת בקרב יהדות ארצות-הברית, שלפיה רק הדת (ואין הכוונה לדת במובנה הממסדי) יכולה לייצר תשתית להשראה וליצירת תרבות יהודית עכשווית משמעותית. את המפנה הזה מייצג היטב המעבר בין התערוכה המכוננת "יהודי מדי?" (Too Jewish?: Challenging Traditional Identities), שהוצגה במוזיאונים רבים בארצות-הברית בשנות ה-90 (אוצר: נורמן קליבלט), ובין התערוכה "להמציא את הטקס" (Reinventing Ritual: Contemporary Art and Design for Jewish Life), שהוצגה במוזיאון היהודי בניו-יורק כעשור לאחר מכן (אוצר: דניאל בלאסקו).

"יהודי מדי?" עסקה ביהדות בהקשר של זהות – אתניות, אסימילציה ומגדר – וסימנה את תחילת הכללתה של האמנות היהודית העכשווית בשדה האמנות היהודי בארצות-הברית. "להמציא את הטקס", לעומת זאת, סימנה שלב נוסף בהתפתחותו של שדה האמנות היהודית בארצות-הברית, שלב של חזרה אל הדת, או "היקסמות מחודשת" ממנה. כפי שהציג את הדברים היסטוריון התרבות סטפן ויטפילד: "היום פשוט אין כבר דרך רצינית להיות יהודי מודע ולחיות בתוך תרבות יהודית ללא היהדות עצמה".

אחד ממאפייניה של המגמה החדשה בארה"ב ויותר מכך של התפתחותו של שדה אמנות יהודית-עכשווית שם הוא כינונן של קבוצות והתאגדויות של אמנים השואבים את השראתם מהיהדות לגווניה השונים. בתערוכה הצגנו עבודות חדשות של אמניות ואמנים חברי הקבוצה הפועלת בניו-יורק The Jewish Art Salon (JAS) – אחת הקבוצות החשובות בתחום, והגדולה שבו. עבודות של האמנים הקנוניים שהצגנו בתערוכה מופיעות כמעט בכל ספר חשוב שעוסק באמנות יהודית עכשווית, אבל האמנים הללו יצרו גם עבודות שאינן מתייחסות לעולם התוכן היהודי באופן ישיר.

מצד אחד, העבודות ה"לא-יהודיות" של האמנים הללו הוצגו במוזיאונים החשובים ביותר בארה"ב – עבודותיו של ארצ'י ראנד כלולות באוסף המטרופוליטן, עבודותיה של הלן אילון נאספו על-ידי המוזיאון לאמנות מודרנית, וטובי קהאן הציג במוזיאון הוויטני לאמנות אמריקאית. מצד אחר, האמנות ה"יהודית" שלהם לא התקבלה בשדה האמנות האמריקאי; קיומו של שדה מוגדר של אמנות יהודית-עכשווית בארה"ב איפשר תהליך של קנוניזציה גם לעבודות ה"יהודיות" שלהם. המציאות מראה שכששדה פרטיקולרי צובר הון סימבולי ויוקרה, הקנון שהוא מייצר זולג גם לשדות המרכזיים וההגמוניים. בהתאם, לאחר שהאמנות היהודית שהודרה מהשדה האמריקאי הכללי עברה תהליך של קנוניזציה בשדה היהודי, היא זלגה גם לשדה הכללי, לפעמים ברובריקה של "אמנות ורוחניות". לדוגמה: העבודות של הלן אילון ושל ארצ'י ראנד, שמציגים בתערוכה, נכללו בספרה הגדול של אלינור הרטני על אמנות עכשווית ("Art & Today").

טובי קאהן - מתוך התערוכה

טובי קאהן – מתוך התערוכה

שדה האמנות היהודית-עכשווית שקיים בארה"ב ומאפשר קנוניזציה לאמנות העוסקת בתכנים יהודיים מנקודות מבט מגוונות אינו קיים בישראל. כאן, אמנים שעוסקים ביהדות פונים בהכרח לשדה המקומי. אלא שהשדה המקומי לרוב דוחה אותם – במיוחד במקרים של אמנות השואבת מנקודות מבט שאינן חילוניות במובהק. במקביל, שדה האמנות המקומי דוחה גם את האמנות היהודית הדיאספורית. כפי שעולה מ"מלכות ענווי ארץ", ספרה החדש והמומלץ מאוד של התיאורטיקנית שרה חינסקי, השורשים של דחיית האמנות היהודית הדיאספורית בשדה המקומי נטועים עמוק בעובדת היותו של שדה האמנות בישראל שדה לאומי שהתכונן מתוך דחייה מובהקת של השדה היהודי הדיאספורי שנוצר גם הוא כשדה לאומי במקביל לו.

חינסקי הצביעה על אקט המחיקה של תרבויות וזהויות יהודיות שאינן מתיישרות עם השיח האשכנזי-ישראלי-ציוני שעומד ביסוד עולם האמנות הישראלי (דיאספורי, מזרחי ופלסטיני). בתערוכה קודמת שאצרתי עם עמיתתי דבורה ליס ("מטרוניתא: אמנות יהודית פמיניסטית", משכן-לאמנות, עין-חרוד), ביקשנו לערער על הדיכוטומיות בין יהדות התפוצות לזו שבישראל ועל ההיררכיות הנגזרות מהן, והצגנו יחדיו אמנות יהודית שנוצרה בישראל בארה"ב ובאירופה. מבקרת האמנות סמדר שפי כתבה על כך:

"בהיבט החוץ-אמנותי זהו הניסיון הראשון, ככל הידוע לי, לחיבור חזותי שוויוני בין שני המרכזים היהודיים הגדולים של ימינו – ארה"ב וישראל (בתוספת אמנויות מאירופה), זאת בלי להיאחז בסולם הערכי הציוני המציב את הישיבה בישראל מעל כל ערך אחר. התחושה היא של ענפים שונים של תרבות משותפת. הסיטואציה התרבותית הזו כל-כך יוצאת דופן שהיא מעלה על הדעת את התלמוד הבבלי ואת חיבור ההלכה והאגדה שלאחר חתימת המשנה (ראשית המאה ה-3) בידי אמוראים מבבל ומארץ ישראל".

דליה מנור סיכמה את יחסו של עולם האמנות הישראלי לאמנות היהודית הדיאספורית במאמר מבריק שפירסמה לאחרונה תחת הכותרת "עם הפנים לתפוצות": "בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית הקנונית […] האמנות הישראלית מתוארת כנפרדת, ואף כעולה על האמנות היהודית בתפוצות". תגובות מתוך העולם הדתי על התערוכה שאצרנו בביאנלה הנוכחית – בסגנון "זוהי אמנות על היהדות ולא מתוך היהדות", או בחירתו של בר-חמא להציג בפוסט שהוזכר רק תמונות של המבנה שבו מוצגת התערוכה ובעקר את שלטי השירותים שם, והדגשתו: "אהבתי את הארכיטקטורה והשילוט שהיה בין העבודות […] והמבין יבין" – מדגימות את דחיית הקנון של האמנות היהודית הדיאספורית בישראל, ומפספסות את מגוון היהודיות ואת הזהויות ההיברידיות המאפיינות את יהדות התפוצות. סיונה בנג'מין, יהודייה ילידת הודו שמוצגת בתערוכה, מחברת אמנם בין איקונוגרפיה הודית, תרבות בוליבודית, פופ אמריקאי ויהדות, אך היא אינה לקטנית של תכנים בקניון אמריקאי, כפי שנטען כנגדה בישראל, היא פשוט גם יהודייה, גם הודית וגם אמריקאית.

ביחס להדרת היהדות המסורתית משיח האמנות הישראלית, הצבעתי בעבר בעקבות הסוציולוגים ברונו לאטור ויהודה שנהב על תהליכי "הכלאה" ו"טיהור" כמבנים את יחסו של עולם האמנות הישראלי ליהדות ולדת. הראיתי ששדה האמנות הישראלי פועל, מחד, דרך הבניה בינארית שבה עומדים אמנות, מודרניות, הומניזם וחילוניות אל מול דתיות, שנתפסת כראשונית וכלא-מודרנית. מאידך טענתי שאפשר להצביע גם על קווי המשכיות וחלחול של המסורת היהודית לתוך שיח האמנות המקומית. העיסוק ביהדות במסגרת השיח ההגמוני של עולם האמנות בישראל מאופיין בדרך כלל בשניות: מצד אחד הוא "מכליא" את הנוכחות של היהדות המסורתית בשיח החילוני-עכשווי שלו, אך מאידך הוא "מטהר" את עצמו ממסורתיות על-ידי הסטים פרשניים המנתקים את היצירה מהקשרים מסורתיים. כך יכול השדה לדבר בשני קולות: הקול הראשוני הגולמי, הדתי, והקול המודרני, החילוני. הראשון מכליא בין ה"ישן" ל"חדש" כדי להעניק לשדה לגיטימציה ועומק תרבותי היסטורי על-ידי ניכוס העבר ויצירת רושם של המשכיות בין ההווה החילוני לעבר המסורתי (הכלאה); ואילו הקול השני מבקש למרדֵן (to modernize) את השדה על-ידי הפניית גב אל העבר (טיהור).

בתהליכי הטיהור מסומנת הדתיות כלוקה בחוסר מערביות ובא-מודרניות, במטרה להדגיש את אופיים הקוטבי של מכונני השדה כאליטה חילונית ומודרנית. בפועל, רוב מה שנתפס כ"יהודי מדי" ולכן כקשה למשמוע במסגרת תהליך של "טיהור" נדחה מעולם האמנות הישראלי. לכן, יצירות שנכללות בקנון האמנות היהודית האמריקאית בדרך כלל נדחות בארץ. האמנית הלן אילו סיפרה לי בראיון שקיימתי איתה השנה, שכשאחת האספניות של העבודות שלה הציעה לרכוש עבור מוזיאון ישראל את יצירתה הפמיניסטית "All Rise", שהיא מעין רהיט המייצג בית-דין חדש של נשים-דיינות, אמרו לה במוזיאון שהם אמנם מעוניינים לאסוף את העבודות של אילון, אבל לא את העבודות ה"יהודיות" שלה, אלא את עבודותיה משנות ה-70 וה-80 שעסקו באקו-פמיניזם. העבודה הזאת של אילון, הנחשבת לאמנית הבולטת ביותר בארה"ב העוסקת בביקורת פמיניסטית על העולם היהודי, הוצגה בתערוכה החשובה "להמציא את הטקס" במוזיאון היהודי בניו-יורק, שהוא המוסד היוקרתי ביותר היום שעוסק באמנות יהודית עכשווית. הרלבנטיות של עבודה זו לתרבות בישראל, שבה אין הפרדה בין דת למדינה, אינה נתונה בספק, ובכל זאת במוזיאון ישראל לא מצאו את העבודה כמתאימה לאוסף.

הלן אילון - מתוך התערוכה

הלן אילון – מתוך התערוכה

באופן דומה עבודותיו של ארצ'י ראנד עוקבות אחר הסדרתיות שמציעה המסורת. בין השאר הוא יצר סדרות ענק העוסקות בשבעת ימי בראשית, בתרי"ג מצוות, בל"ט אבות מלאכה (האסורים בשבת), בתפילת שמונה-עשרה וב-54 פרשיות התורה שנקראות בבתי-הכנסת. עבודותיו נכללות כמעט בכל ספר העוסק באמנות יהודית עכשווית והוא הציג כמעט בכל המוזיאונים היהודיים בארה"ב, אך קשה לראות את נושאי העבודות שלו כנושאים שיעניינו אוצרים ומוסדות אמנות בישראל. אכן, ראנד מעולם לא הציג בישראל (עד התערוכה הנוכחית).

אם כן, התערוכה "New York/New Work" מציעה לדבר על "שדות אמנות" דרך התאגדות אחת של יוצרים אמריקאים העוסקים בהבעה יהודית באמנות. דרך המבט על "השם" הצענו לחשוב על מה שקורה או שיכול לקרות "כאן". למעשה, באמצעות התערוכה ביקשנו להצביע על חשיבותה של הביאנלה בפיתוח שדה שיעניק נראות לקולות שונים ומורכבים, ירחיב את השפה, את המנעדים הפרשניים ואת נקודות המבט על אמנות, בציפייה שעם הזמן השדה הזה יהפוך למיותר.

4 תגובות על לייצר שדה בתקווה שיהפוך למיותר

    עדיף לייתר את השדה מלכתחילה במקום לקוות,

    שאלת תם איך קרה שהאמנות ה-יודו/אמריקאית לא עוררה ענין בעם היושב בציון?ואיזה חלק בדיוק לא אהבו את היהודי או את האמריקאי?

    שאלת הרשע, מסורת הביאנלה היהודית צעירה מאוד, מה נחפז לה להציג אמנות אמריקאית בטרם כוננה תערוכה הסטורית כרונולוגית מקיפה מימי אופק,סגן כהן,מיכל נאמן, יוכבד ויינפלד…. ועד למצאי האמנים הפועלים כיום בעולם התוכן היהודי והאמוני , ואולי זו הדרך לכונן שדה ולאו דוקא 'לראות' בשדות זרים

    נחמה, הכחשת שדה היא בהגדרה חלק מהפרקטיקות שדרכן מכוננים שדה….
    לשאלת התם: עולם האמנות והתקשורת בישראל התעלמו מהביאנלה כולה, לא רק מהאמנות האמריקאית והדרום אמריקאית שהוצגה בה.
    לשאלת הרשע: כפי שצויין בראשית הכתבה הביאנלה התחילה בקול קורא, לכן השאלה היא לא למה לא הציגו את המינסרים של האמנות היהודית הישראלית (החילונית ברובה), אלא מדוע היתה הענות דווקא מעולמות התפוצות ומהעולם הדתי בישראל (כולל את עצמך)…. מעבר לכך, באופן אישי אינני רואה את התפוצות כ״שדות זרים״ כלשונך, ביאנלות היום מתאפיינות בטראנס-תרבותיות ובהקשר היהודי מתבקש לעשות זאת דווקא בגלל שיהדות היא בהגדרה עולם טראס לאומי.

    אין בי הכחשה ומקבלת דעתך בענין הפרקטיקות המכוננות שדה נדמה לי שאפילו הסכמנו על כך באחד הפוסטים. טראנס תרבותיות היא דבר חיובי ובהחלט שגור בשדות האמנות הרוחשים, לא כך הם פני הדברים בביאנלה מס' 2 שפנתה ישר לטראנס תרבותיות עוד בטרם כוננה את מקומה בתוך תרבותה , ובכך הופכת להחלטה פרובינציאלית , לגבי הקול קורא מעולם לא ראיתי אותו, אלי היתה פניית אוצרים ששמחה אותי מאוד ולהן אני מודה אבל, בהחלט הפנתי אליהן שאלה שצצה במוחי מאוחר יותר כשהתחלתי להבין מי ומי בביאנלה הזו, וזו השאלה מה ידע *שי אזולאי שאני לא ידעתי? שי אזולאי נבחר אקראית כשם קוד לכל האמנים הנזכרים לעיל' שלא פגשתי בביאנלה הזו.

    זועק לשמיים הניגוד שבין קיום שדות יצירה יהודית העשירות, בתחומי המוזיקה וספרות – לבין השדה המוזנח בתחום אמנות חזותית.

    סיבות אפשריות:

    כתיבה תלויה בשפה העברית… אולי. אך הלחנה לא תלוית שפה. וגם פה התנהלו מלחמות דיכוי והצדקת קיום.

    דמוקרטיה: גם נהג אוטובוס יכול לקנות ספר או דיסק או כרטיס למופע. אך אמנות פלסטית תלוייה בקומץ אספניים אליטיסטים – שבדרך כלל חולמים להתקבל לאליטה האירופאית הכאילו "קוסמופוליטית" העשירה.
    לרוב – אמנים חולמים על מכירת עבודות מקור לבודדים, ולא על פוסטר בסלון בעפולה. זמרים חולמים להגיע ולדבר גם עם תושבי עפולה. לא תאמינו! אפילו בסטימצקי עפולה מוכרים ספרי שירה!

    שומרי הסף: לאוצרים וגלריסטים יש אותם האיפיונים, כמו האספנים שלהם. הולמים באירופאית. חולמים על יוקרה והכרה בין לאומית.
    ליו טוב אין שומר סף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.