משמעות ואושר בציוריה של לאה ניקל

"באחד הקטלוגים מצאתי ראיון שבו לאה ניקל אומרת, 'כשמכניסים משהו לתמונה שהוא לא חוקי, שהוא אבסורדי, זה מה שעושה את התמונה'. מה שהיא אינה אומרת הוא שבשביל שיהיה 'לא חוקי' בציור, חייב הציור להיבנות כמערכת בעלת היגיון פנימי; חוק והפרה קבועה שלו. לזה נקרא התענגות".

הציורים של לאה ניקל מזמינים דיבור אנטי-תיאורטי. כביכול אימפרסיוניסטי, מוזיקלי. המיסטיקה של העדינויות ואיזונים. אנחנו אמורים להתפעל מהצבעוניות הנועזת. מיחסי הצבעים, המרקמים והג'סטות. אולי מותר לנו להכניס לשיח משהו היסטורי, כמו השוואתי, ולומר שבעוד שדור המורים שלה התבוסס בבוץ הירוק הלא-כרומטי המלוכלך של המופשט הלירי, ניקל היתה טאשיסטית פרועה. שהיא פחות "אקול דה-פרי" ויותר "ניו-יורק סקול" ממוריה וממשיכיה.

כותב גדעון עפרת: "צריך לזכור את הזמן ואת הסגנון שבהם היא פעלה. היא חידשה במסגרת השפה שלה, והשפה שלה אמרה קודם כל ציור. היא מעולם לא היתה אינטלקטואלית בגישה שלה. כשהאמנות הלכה יותר לאינטלקט, היא לכל היותר הכניסה בראשית שנות ה-70 מימד של קולאז'. היא לא חידשה את שפת האמנות מעבר לציור המופשט". וכותב תומרקין: "על לאה ניקל לא כותבים תִלי איקונוגרפיות. את לאה שרים ואת ניקל טועמים ומנהלים איתה דיאלוג ויזואלי".

לאה ניקל, שמן על בד, 33/40 ס״מ, 1956

לאה ניקל, שמן על בד, 33/40 ס״מ, 1956

נניח רגע לשאלת החוג ללימודי מגדר בנוסח, "האם גבר מופשט מייצר אידיאות ואיקונוגרפיה ואשה מופשטת היא 'שיר' ו'טעם'". זו שאלה לא מעניינת. סוג הדיבור הזה, על צבע, קו, קומפוזיציה וציור, אהוב עלי מאוד. אני האחרון לכפור בנוסח הדיבור הזה. אבל כאן, דווקא כאן, משום היותו כה מתבקש, אני נמנע ממנו והולך לקוטב האחר.

אבקש להציג את ניקל דווקא מהפרספקטיבה העיונית, הפילוסופית והתיאורטית. אגע בשני נושאים: בציור כגוף, בהקשר למסורת מסוימת שאבקש לתאר בציור הישראלי, ובקשר להתענגות הנשית. את הנושא הזה אקשור לנושא השני: הציור כהפרת חוק. מלאכת הציור כבניית מערכת עם היגיון פנימי, בדומה לטקסטים של קבוצת אוליפו (שהתחילו להתנסח בפריז בשנות שהותה האחרונות שם), בדומה למושג הוויטגנשטייני של "ציות לכלל", ואז הפרת הכלל הזה. זו עמדה פילוסופית הקשורה גם להתענגות וגם לתיאוריה של המשמעות. כלומר, אבקש לטעון שלציורים של ניקל יש משמעות. מעבר לביטוי של מיומנות ורגישות ציורית, הם אומרים לנו משהו.

ראשית אבקש לטעון כי בציור הישראלי עוברת כחוט השני התייחסות מאוד מסוימת לציור כגוף. לעתים קרובות היא תופסת את הבד כגוף פצוע, צועק, שמלאכת הציור היא חבישתו, השתקתו, עמעומו. זה בולט כמובן בתחבושות המסקינג-טייפ המדממות של מיכל נאמן; בציורים הקרים של יצחק לבנה שכתום רעיל זורח מבעד לחרכיהם כמו אור מבעד לתריסים מוגפים; זה קיים אצל זריצקי, שהירוק הבוצי העכור והטייחי שלו אוטם זעקות כחולות ודימומי אדומים נוזליים; זה בולט אצל אורי רייזמן; כל מי שפגש קופפרמן פגישה אינטימית יודע שהסגול חובש, אוטם, משתיק צעקה ירוקה נוראה. בתוך הרצף הזה בולט מפעל חייה של ניקל בהציבו מודל אחר של הציור כגוף. זהו, לטענתי, מודל ייחודי של גוף נשי. גוף מתענג. עודפי. גוף יולד. גוף בורא משמעות. גוף ממשמע. כיוון שניקל הייתה בראשית דרכה פרח מחול, אני מוסיף: גוף רוקד.

בואו נתחיל מלהבין את הציור של ניקל כבניית מערכת חוקים והפרתה. בואו נתחיל מההתענגות הנשית. זה היינו הך: הפרת החוק היא תנאי להתענגות. לא רק במובן האינטואיטיבי של "מים גנובים ימתקו", אלא במובן שחזרו וניסחו, השחיזו ומירקו סאד, פרויד, לקאן ובטאיי: ככל שהפעולה תכליתנית יותר (מצייתת לחוקים), היא פחות מענגת. המקרה המובהק הוא העבודה המנוכרת והאומללה של צ'רלי צ'פלין ב"זמנים מודרנים" על פס הייצור. מצד שני, ככל שפעולה היא פחות תכליתנית, ככל שהיא הפרה של החוק, היא יותר מאושרת ויותר מענגת.

על הציר הזה נמצא את היופי הקאנטיאני, האהבה הבוברית, אבל גם את הסטייה המינית: ההתענגות גדלה ככל שהמין מתרחק מתכליתו הביולוגית (להעמיד צאצאים) ומאמץ היבטים טרנגרסיביים של הפרת חוק. יצחק בנימיני מפליא לנסח זאת בספרו "מה רוצה גבר?": "בין החוק לתשוקה שוררים יחסים דיאלקטיים. החוק מגביל את התשוקה, אך הוא גם בורא אותה מלכתחילה על-ידי יצירת האיסור, שהרי התשוקה היא ראשית כל רצון להפר את החוק". איך כל זה קשור לגוף שתיארתי למעלה כמתענג וממשמע?

לאה ניקל, שמן על בד, 33/41 ס״מ, 1960

לאה ניקל, שמן על בד, 33/41 ס״מ, 1960

הרעיון הוא פשוט, אבל בשביל להגיע אליו יש כמה מובנים מאליהם שצריך לחזור לציינם. ראשית, שהמשמעות היא תוצר של גבולות. בהעדר גבולות הכל הוא הכל, אז כלום הוא כלום (ואולי יש לחשוב מכאן על הבעיה של אמנות עכשווית שלא מצליחה להיות משמעותית ורדיקלית, כי הכל מותר והכל מתקבל בחיבוק. המודרניסטים הורסי הכללים הבינו זאת וניסחו לעצמם כללי משחק נוקשים, וכאן שוב אני מעלה על הדעת את הניסוחים של אוליפו: ספר ללא האות E, כתיבת שיר אחד בכל סגנון ידוע וכו' וכו') – כלומר, גם הסטייה תלויה בכך שאיפשהו יהיה חוק.

שנית, כי משמעות היא תוצר של מערכת הבדלים (נזכור כי בריאת העולם על-ידי אלוהים היא בעיקר יצירת הבדלים; שמים ומים, חושך ואור וכו', באשר הכל הוא הכל, תוהו ובוהו). אני לא מרגיש צורך להיכנס כאן לוויטגנשטיין או לדה-סוסייר ולתיאוריות של שפה, לשון ומשמעות. אפשר להשאיר את הדיון ברמה אינטואיטיבית.

ושלישית, שמשמעות היא מאושרת. לא רק שהמלנכולי אינו מייצר משמעות – הוא מתקשה למצוא משמעות. והיפוכו המאושר לא רק מוצא משמעות בחייו, הוא ממשמע. יולד משמעויות. כמו זאוס היולד מראשו.

באחד הקטלוגים מצאתי ראיון שבו לאה ניקל אומרת, "כשמכניסים משהו לתמונה שהוא לא חוקי, שהוא אבסורדי, זה מה שעושה את התמונה". מה שהיא אינה אומרת במשפט הזה הוא שבשביל שיהיה כזה דבר "לא חוקי" בציור, חייב הציור להיבנות כמערכת בעלת היגיון פנימי. חוק והפרה קבועה שלו: לזה נקרא התענגות.

העודפות. את זה יש להעמיד אל מול המופשט הלירי האטום של הבד כגוף פצוע. או האקוורלים נטולי הגוף של ליריות אנינה ועננית. זה לא שהציור של ניקל הוא לא מופשט לירי; הוא מופשט אנטי-לירי. הלירי מתרחק ממשמעות, הוא מלנכולי משהו; הטאשיזם של ניקל, הגרסה הצרפתית של אסכולת ניו-יורק, קשור יותר לעולם. לכן היה לה קל יותר להכיל נגיעות של פופ-ארט במופשט שלה.

באיזשהו מקום ניקל אומרת שהיא שמה צבעים שאצל צייר אחר לא היו עוברים, אבל אצלה "זה נראה בסדר". יש כאן אמונה בכוח אישיותה למלא את הצבעים בהקשר ובתוכן. יש להתעכב על כך: האמונה ב"אני", האמונה ביכולת לתת משמעות, היא לב יצירתה של ניקל. הציור של ניקל הוא מופשט עם היגיון של ציור פיגורטיבי, אבל לא הפשטה של מקור פיגורטיבי. כל הכתמים בציור של ניקל חיים, דבר בציור שלה אינו "נאטם". זה תמיד ציור של "דבר לצד דבר", ואף פעם לא "דבר על גבי דבר".

נתבונן בדוגמה במופשט מ-1965.

לאה ניקל, שמן על בד, 33/41 ס״מ. 1965

לאה ניקל, שמן על בד, 33/41 ס״מ. 1965

ברור לכל עין שהשריטות האדומות במרכז הציור הן אלמנט זר לכל ההיגיון שנבנה בו בדי עמל, ובה בעת ברור לכל עין שאי-אפשר להוציא אותן מהציור בלי שיאבד את העוקץ שלו.

אני חושב הרבה לאחרונה על העמדה של צ'סטרטון המציגה את הנצרות כהשקפת עולם רדיקלית, כהפנמה של הפרת החוק לתוך המערכת: הרי הפרת חוק שיטתית היא, על כל פנים בדיעבד, שיטה. צ'סטרטון אומר: "האסלאם הפך את היין לרעל; הנצרות הפכה אותו לסקרמנט". כלומר, היין מטשטש הגבולות המובהק של הציביליזציה, הקרנבל, העד-דלא-ידע, הוא לא משהו ששמים בפינה כמו היהדות או מוציאים החוצה כמו באסלאם; מכניסים אותו לתוך הקדושה: הוא דמו של המושיע, שותים אותו באופן שגרתי. הרדיקליות אחוזה, הוא אומר, בשמרנות: "לשמור על הקיר לבן משמעו לצבוע אותו מחדש יום-יום", כלומר – בעוד שמשימתו של המהפכן לשבור את הקיר פשוטה, המשימה להשאיר את הקיר טעונה כושר המצאה ושינוי מתמיד.

"אנו שומעים חדשות לבקרים על תעוזתם של כל מני מורדים אשר הוקיעו את עריצותן של מוסכמות עתיקות והפשיטו ברבים אמונות קודמות" (צ'סטרטון חושב כאן על ניטשה או על אוסקר ויילד), "אבל המתקפה על דברים עתיקים שקולה בגבורתה לעריכת דו-קרב עם סבתא. איש אמיץ באמת הוא מי שמעז לקרוא תיגר על מוסכמות צעירות כשחר ואמנות רעננה כפרחים שאך הנצו". כלומר, האומץ האמיתי הוא לתקוף את הדעת הרווחת, ההגמונית, גם כשהיא – אני שולף מהשרוול כאן – נגיד מישל פוקו.

הרעיון הצ'סטרטוני, אם כן, דומה לגוף הנשי שתיארתי לעיל. כלומר, מה יותר פרברטי ממריה, שהריונה שלא מבעלה הביא לעולם את הילד שלעולם לא יהיה גבר ושאת בשרו אוכלים בטקס? זהו רעיון המכיל את זרע הפורענות, את הפרת החוק, כחלק מההיגיון הכללי שלו, כהתענגות. פורים, הלואין, הקרנבל – אלה המקומות שבהם השגרה מכילה את הפרת החוק כחלק ממטא-חוק. וזוהי ההצעה שלי לצופה בציורי לאה ניקל: ללמוד למצוא את ההיגיון הפנימי של הציור. זה לוקח לפעמים כמה דקות, זה לא פולוק או קופפרמן, שהחוק שלהם פוגש אותך מיד. ואז לחפש אותה הפרה של ההיגיון ולגלות לתדהמתך שהיא לב הציור. זוהי מתודה לאיש אחד. לציירת אחת. אני נזכר במאיר אגסי שכתב על אמנים שאהב שהם "אסכולה של איש אחד". ובכן, מה שהצעתי בחיבור קצר זה הוא אופן התבוננות בציירת אחת.

לסיכום נאמר אולי שהמופשט של לאה ניקל הוא נשי יותר מזה של קופפרמן וזריצקי ושטרייכמן, אך לא משום שהוא מוזיקלי ורגשי יותר, אלא משום שהוא בנוי על תובנות פילוסופיות מהסוג שהסתובבו בפריז של שלהי שנות ה-50 ובסופו של דבר באו לידי ביטוי בספרות של קבוצת אוליפו, שהעמידו לעצמם משימות עם חוקים נוקשים כדי שהווירטואוזיות של משחק בתוכם (ולא השלכתם הרדיקלית!) תהיה ביטוי אמיתי לחופש יצירה ותיתן מקום למשמעות. ובעוד שהמופשט הגברי ממשיך לחשוב את עצמו כאוטם, כחובש, כמטייח – המופשט של ניקל מייצר התענגות ומשמעות על-ידי בניית מערכי חוק והפרתם, על-ידי הכנסת גורם זר לגוף (ואם לא הייתי חושש, הייתי מרחיק לכת עם המטפורה ומציע: והתעברות ממנו), והפיכת החריגה מהחוק למקור המשמעות.

* חיבור זה מבוסס על דברים שאמרתי בהרצאה במוזיאון הרצליה ב-14.10.15

2 תגובות על משמעות ואושר בציוריה של לאה ניקל

    תודה על ההרצאה (ששמעתי) ועל המאמר.
    וגם על ההיכרות עם צ'סטרטון.

    הרצאה מעניינת ומעוררת מחשבות והשראה.נהניתי לקרוא על ההתענגות, מקורה וחשיבותה. תודה, יונתן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.