"אבותינו חיפשו את אלוהים, אך מצאו רק את עצמם"

יצירתה של האמנית האמריקאית הלן אילון היא תזכורת לכך שנרטיבים מכוננים תרבות, וכשתרבות נסמכת על מקורות רצחניים, לא פלא שמדי פעם קם פונדמנטליסט אחד ועושה בהשראתם מעשה.

בשנת 1998, כשהוזמנה לאה רבין לבקר במיצב שהוקדש לזכרו של בן-זוגה ראש הממשלה יצחק רבין במוזיאון היהודי בבולטימור, היא ציפתה מן הסתם לראות שם פסל שיש בדמותו של המנהיג או אנדרטה לזכרו. אולם המיצב "שחרור הא-לוהים"[1] עסק בביקורת על הערכים של ספר התורה. יצרה אותו הלן אילון, אמנית יהודייה אמריקאית שנולדה ב-1931, ונחשבת לאמנית הבולטת ביותר בארה"ב העוסקת בביקורת פמיניסטית על העולם היהודי. מיצב שאפתני זה היה הראשון מסדרת מיצבים שיצרה, שהוגדרו לא אחת על-ידי חוקרי אמנות כקבוצת העבודות הרדיקליות ביותר שנוצרו אי-פעם בהקשר היהודי.

המיצב כלל כיסוי של חמשת חומשי התורה בנייר שקוף ומִרקור של כל משפטי השנאה והמשפטים הלא הומניסטיים שבו, ומתברר שיש המון כאלה. בין השאר סימנה האמנית את הפסוק "והאלילים כרות יכרתון" ואת הגדרת ההומוסקסואליות כ"תועבה". שלט על קיר התערוכה הקדיש את העבודה לראש הממשלה הישראלי יצחק רבין, שנרצח בשנת 1995. שלט אחר כלל הצהרה של האמנית, ובו נכתב, בין השאר:

And I highlight over words of vengeance, deception, cruelty and misogyny, words attributed to G-d… I do not change the text, but merely look at this dilemma… I ask: When will G-d Be rescued from Ungodly projections In order to be G-d?

ובתרגום חופשי לעברית: "אני מדגישה וממרקרת מלים של נקמה, הונאה, אכזריות ושנאת נשים, מלים המיוחסות במקרא לא-לוהים […] איני משכתבת את הטקסט, אלא בוחנת את הדילמה הזאת […] אני שואלת: מתי יחולץ אל-לוהים מתפיסות לא א-לוהיות שהושלכו עליו על-ידי בני-אדם?".

1. הלן אילון, "שחרור הא-לוהים (1996-1990), מיצב, מדיה מעורבת, מראֵה הצָבה בתערוכה "יהודי מדי?"

1. הלן אילון, "שחרור הא-לוהים (1996-1990), מיצב, מדיה מעורבת, מראֵה הצָבה בתערוכה "יהודי מדי?"

אילון מבטאת את ביקורתה בשם הדת והתרבות שאליהן היא משייכת את עצמה. בכך היא ממשיכה פרקטיקה נפוצה בקרב אמניות עכשוויות, העוסקות בביקורת מוסדית ומבטאות את ביקורתן בשם המוסדות שהן מבקשות לבקר, ולא נגדם.

על אף שהעבודה הוצגה במוזיאונים חשובים בארה"ב, אילון עצמה כיוונה את העבודה פנימה, כמעשה של אקטיביזם חברתי המופנה אל העולם הדתי. בכל פעם שהעבודה הוצגה במוזיאונים, היא דרשה מהאוצרים לקיים פאנל של רבנים שידונו בה. המפגשים בינה לרבנים במוזיאונים היו מהלך יוצא דופן; מפגשים מעין אלה אינם מתקיימים כמעט, ודאי לא בתוך מוזיאונים.

אחד המפגשים הללו התקיים במסגרת התערוכה "יהודי מדי?", כשהוצגה במוזיאון הלאומי להיסטוריה יהודית, פילדלפיה. המפגש הזה (כמו מפגשים אחרים) התקיים תחת השם "ארבעה רבנים ואמנית: דיון תלמודי". הרב ליאונרד גורדון, שקיבל את סמיכתו בסמינר היהודי התיאולוגי, הציב שם עמדה ביקורתית, מסויגת ומורכבת ביחס לעבודה. גורדון פתח בהצהרה כי העבודה הביאה אותו להבנה שאמנות אכן יכולה לייצר טרנספורמציה אמיתית בהבנתנו את הטקסט. ואולם, לטענתו, הביקורת של האמנית על התורה רכה מדי. הוא שאל למשל מדוע לא סימנה את הפסוקים המגדירים את עם ישראל כעם נבחר, והוסיף לתהות: "אם האמנית אכן היתה מסמנת זאת, כיצד היה זה תורם להבנה חדשה של המושג 'זהות יהודית'?".

הלן אילון ולאה רבין במיצב "שחרור הא-לוהים", 1998, בולטימור, The Contemporary/Baltimore and the Jewish Museum of Maryland

הלן אילון ולאה רבין במיצב "שחרור הא-לוהים", 1998, בולטימור, The Contemporary/Baltimore and the Jewish Museum of Maryland

לאחר שאילון הציגה את העבודה במוזיאון היהודי בניו-יורק, הזמין אותה הרב רונלדו מטלון לקיים מיצג בבני-ישורון, בית-כנסת של קהילה גדולה וחשובה באפר-ווסט-סייד במנהטן, ניו-יורק. הרב הציע שאילון תציג את הספרים המסומנים במהלך "תיקון ליל שבועות" שבחג, המכונה גם "חג מתן תורה", ובו נוהגים ללמוד תורה כל הלילה. ואכן, האמנית הציגה את הספרים על שולחן באולם בית-הכנסת, בחג השבועות. הקהל הוזמן לעיין בספרים ולדון בהם עם האמנית. המהלך הזה הביא את היצירה למקום שאליו כיוונה אילון מראש, דהיינו ישירות לתוך העולם הדתי, כאקט של תלמוד תורה מסורתי וכאקטיביזם חברתי המכוון לייצר שינוי ממשי.

לאחר פעולתה של האמנית בבית-הכנסת ובדומה למפגשים שקיימה עם רבנים במוזיאונים, היא קיימה עם הרב מטלון דיון ארוך ומעמיק סביב העבודה. בדיון בלטה עמדתה הרדיקלית והבלתי מתפשרת של האמנית. אילון חידדה את הבעייתיות שיש בקריאת פסוקי השנאה במסגרת הריטואל המתקיים בבית-הכנסת, ודרשה מהרב לבטל את קריאת הפסוקים הבעייתיים (כפי שאכן נעשה בקהילות פרוגרסיביות רבות).

3.תיעוד וידיאו של פעולות הסימון של האמנית במסגרת הפרויקט "שחרור הא-לוהים", 1996–1990

3. תיעוד וידיאו של פעולות הסימון של האמנית במסגרת הפרויקט "שחרור הא-לוהים", 1996–1990

הרב מטלון השיב כי לדעתו הטקסט לעולם אינו סופי, וכי הבנתנו אותו היא תמיד מעשה של פרשנות. אילון התריסה כלפי הרב ואמרה שיש פסוקים שאין שום אפשרות לדרוש באופן שישגיב או יטהר אותם. כדוגמה הזכירה את ההגדרה המקראית של יחסים הומוסקסואליים כ"תועבה". הרב ענה לה שלהבנתו, אנו מוצאים בתורה את התובנות של אבותינו ביחס לאלוהים כפי שהם הבינו אותו בזמנם ועל רקע תקופתם. "מחויבותנו היום", המשיך הרב, "היא לחפש כיצד אנו עצמנו רואים את אלוהים ומהן הנגזרות הנובעות מכך".

הרב הוסיף: "עבודת הסימון שלך מאפשרת לנו לשמור על הטקסט כמו שהוא […] אנו אוהבים את הטקסט, אפילו מנשקים אותו, אבל הטקסט המסורתי אינו סוף הסיפור". הרב התעקש להשאיר את הקריאה המסורתית כפי שהיא, אבל הציע להוסיף הצהרה לפני קריאת התורה בבית-הכנסת שתבהיר שהקהילה קוראת את הפסוקים המקראיים כפי שהם כיוון שהיא אינה מעוניינת להתכחש לדורות הקודמים, אולם עובדה זו אין משמעה בהכרח שהקהילה מקבלת את הכתוב במשמעותו הפשוטה.

האמנית והספרים שסומנו במסגרת הפרויקט "שחרור הא-לוהים"

האמנית והספרים שסומנו במסגרת הפרויקט "שחרור הא-לוהים"

אילון השיבה בהצהרה רדיקלית: "אבותינו חיפשו את אלוהים, אך מצאו רק את עצמם. הם ניסו לדבר בשם האלוהים, אך דיברו בשם עצמם". לעומתה, ברוח מסורתית יותר, הציע הרב לכלול את דורנו במכלול הדורות ולא להוציא את עצמנו מהכלל. הוא הציע ניסוח זהיר יותר: "אבותינו ואנו מחפשים את אלוהים, אך מוצאים לא פעם את עצמנו".

כמו אמנים אקטיביסטים רבים בעבר, שפעלו ברוח תפיסות האוונגרד ההיסטורי והאמינו באמנות אוטופית המסתפקת בייצור סוג של הפרעה בלבד, גם אילון טענה בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 כי מטרתה כאמנית היא להעלות שאלות, ולא להציע תשובות. היא אמרה את הדברים בתגובה לשאלה, האם העולם האורתודוקסי יוכל אי-פעם לתקן את אפליית הנשים המוטמעת בו.

ברם, עם השנים, כחלק מהמפנה החברתי באמנות ואגב הפרקטיקות האמנותיות-חברתיות והשיתופיות שפותחו מאז שנות ה-80 של המאה ה-20, החלה אילון לייצר אמנות שמכוונת לפעול באופן ממשי במציאות החברתית. האמנות של אילון אינה מסתפקת בדימוי, פואטיקה או אלגוריה חברתית, היא אינה רק סימבולית – אלא גם בעלת עניין יצרני ממש.

הלן אילון, "שחרור הא-לוהים", שנות ה-90 של המאה ה-20, מיצב ומיצג, בית-הכנסת בני-ישורון, ניו-יורק

הלן אילון, "שחרור הא-לוהים", שנות ה-90 של המאה ה-20, מיצב ומיצג, בית-הכנסת בני-ישורון, ניו-יורק

לאה רבין לא הבינה בתחילה את הקשר בין התערוכה לרצח הפוליטי, אולם בהקדשת המיצב לזכרו של ראש הממשלה שנרצח, הציעה למעשה האמנית לקשור בין הרצח הפוליטי למניעיו הדתיים הנסמכים על קריאה פונדמנטליסטית של הטקסטים הלא-הומניסטיים המופיעים במקורות. עבודה זו היא תזכורת לכך שנרטיבים מכוננים את התרבות, וכשתרבות נסמכת על מקורות רצחניים, לא פלא שמדי פעם קם פונדמנטליסט אחד ועושה בהשראתם מעשה.

יצירה של הלן אילון תוצג בישראל בספטמבר הקרוב בתערוכה "New York/New Work: אמנות יהודית עכשווית מניו-יורק" (אוצרים: דבורה ליס ודוד שפרבר), במסגרת הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית

**

[1] "The Liberation of G-D". המיצב הוצג לראשונה ב-1996 במוזיאון היהודי בניו-יורק במסגרת התערוכה "יהודי מדי?" ("Too Jewish? Challenging Traditional Identities"), שאצר נורמן קליבלט (Kleeblatt).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.