איש באמנותו יחיה

"מי מבין האמנים הישראלים ההיסטוריים שבר את החוקים – זריצקי והאוניברסליזם המדומיין? תומרקין והאנטי-מיליטריזם-המסתחבק-עם-גנרלים? למעשה, האמנות הישראלית הצמיחה דורות של אמנים מוכשרים להפליא אך כשרים למהדרין". יונתן אמיר מהרהר על "הסד הנורא" שבו נתונים אמנים דתיים.

בשבוע שעבר פורסמה ב"הארץ" ביקורת של שני ליטמן ("האם אפשר ליצור אמנות אמיתית כשצריך אישור מהרב") על תערוכות של בוגרות המחלקה לאמנות במכללת אמונה. במסגרת הכתבה ביקשה ליטמן לבדוק בקצרה מהם סיכוייה של אמנית דתית ולרוב גם ימנית לחדור לסצינת האמנות המרכזית בישראל.

ליטמן ריאיינה, בין השאר, את צקי רוזנפלד מגלריה רוזנפלד, שטען כי "חוקי הדת לא מאפשרים למאמין לחרוג מהחוקים אותם הדת יוצרת, וזה הופך להיות אמנות מטעם. אלה לימודים שבסיכומו של דבר לא משתווים לפלורליזם, ליכולת לדבר על עירום נשי או על נטיות מיניות, דברים שהם חלק מהכלים שאמנים משתמשים בהם. אני לא אומר שדתיים לא צריכים לעשות אמנות. אבל הם נמצאים בסד נורא קשה".

אני מעריך את רוזנפלד, שמצליח לקיים במשך שנים רבות גלריה איכותית ורלבנטית. איני מתווכח פה עם פועלו כגלריסט, אלא עם העמדה שהביע, שנראית לי רווחת מאוד.

רות קסטנבאום בן דב – טבילה 2, 1996, שמן על בד, 44.32 ס"מ, אוסף פרטי, ירושלים

הניסיון לכרוך יצירתיות וחופש מחשבה עם חילוניות וצייתנות עם דתיות אינו עומד במבחן המציאות. החברה הדתית אכן מסתייגת מעירום, אך לכל חברה יש חוקים וטאבואים, ובכל החברות נערכים מאבקים בין פרטים או קבוצות שמבקשים למתוח את הגבולות לבין אלו שרוצים לשמר אותם. יש אנשים דתיים חריפים, רדיקליים ובעלי מחשבה עצמאית, כשם שיש חילונים שמרנים ומאובנים. אפשר לטעון, במידה רבה של צדק, שהמגזר הדתי בישראל לא הקדיש עד כה תשומת לב רבה לאמנות חזותית, וכפועל יוצא מכך לא צמחו ממנו אמנים רבים. אבל להגיד שדתיים מתקשים לעשות אמנות משום שהם נתונים במערכת חוקים, זה לפספס משהו יסודי מאוד דווקא ביחס לאמנות הלא-דתית שנוצרת פה.

אני חושב למשל על אמנים מעניינים ומוערכים מגלריה רוזנפלד, כמו תמיר צדוק, טמיר ליכטנברג, זויה צ'רקסקי, זמיר שץ, אלונה רודה ואחרים. אני אוהב את כולם, אבל לא חושב שמישהו מהם יוצר אמנות בלתי אפשרית לעיכול שעוברת על החוקים. עד כמה שזכור לי למעט עבודות בודדות, אף אחד מהם גם לא הציג עירום. לכן לא ברורה לי הבקשה של רוזנפלד להתייחס דווקא לתכנים כאלה בשעה שגם אמני הגלריה שלו בקושי עוסקים בכך, ולמעשה רוב עבודותיהם היו עומדות גם בפרשנות הלכתית מחמירה. ואם אני כבר מציין את צ'רקסקי (או את אנה לוקשבסקי), אזכיר שגם עליהן ועל אמנים אחרים יוצאי ברית-המועצות לשעבר אמרו לא פעם שהם כבולים בסד של חינוך סובייטי לאמנות אקדמיסטית, וגם במקרה הזה מתגלה שוב ושוב שיותר מאופי החינוך וגבולות החברה, חשוב כדור הלבה שמבעבע בבטנו של היוצר, והכישרון, הכלים והאומץ להביא אותו לכדי ביטוי אמנותי מעניין.

אבל נניח לאמני הגלריה הספציפית. העניין פה הוא עקרון החירות והצבתו כניגוד של עשייה תחת מסגרת חוקים. הדבר מוביל אותי לתהות מי מבין האמנים הישראלים ההיסטוריים שבר את החוקים – זריצקי והאוניברסליזם המדומיין? תומרקין והאנטי-מיליטריזם-המסתחבק-עם-גנרלים? ניר הוד והמופע של שיא הרגש? כמה דוגמאות מקומיות מקבילות לאמנים בינלאומיים עוכרי שלווה כמו סנטיאגו סיירה, טרייסי אמין או ארתור ז׳מייסקי יצאו מסצנת האמנות החילונית, שהיא רצה לבקר את גבולות המוסר של דתיים? האמנות הישראלית הצמיחה דורות ע״ג דורות של אמנים ואמניות מוכשרים להפליא אך כשרים למהדרין, והדבר נכון גם כיום לגבי חלק ניכר מיצירות האמנות המוצגות במוזיאון ובגלריות המקומיות. בכלל, לעתים נדמה שדמות האמן החופשי שיוצר בסטודיו עבודות שלא רואות את גבולות העולם ממטר היא סיפור שאנשי אמנות מספרים לעצמם כדי לקדם מכירות, שגם להן יש מערכת חוקים. בפועל חופש הביטוי והחופש האמנותי נתונים מלכתחילה תחת מגבלות חוקיות ופרטיות, ואין אמן שאינו מציב לעצמו גבולות מוסריים. אמנים לא מטרידים ילדים או מתעללים בבעלי חיים, למשל, ואם יעשו כן, לא יוכלו לחסות תחת החוק ולהתגונן בשם החופש האמנותי.

שי אזולאי – הילולה, 2013, שמן על בד, 170/178 ס״מ

בשנתיים האחרונות אני מלמד בבית-ספר דתי גבוה לאמנות בשם פרדס. באופן טבעי, אחרי שנתיים של לימודים תלמידי ותלמידות בית-הספר מצויים בעיצומם של תהליכי לימוד והתגבשות ראשונית, אבל כבר עתה ברור לי שהם אינם נופלים במאומה מעמיתיהם החילונים בבתי-הספר הרגילים. לכל היותר אפשר לומר שהעולם התרבותי שלהם נובע ממקורות אחרים.

כך אחד התלמידים יצר קומדיית סלפסטיק שנונה על בן למשפחה חרדית מיוחסת שמתקשה להתמודד עם כובד המשא ומנסה להיפטר בכל דרך מכובע האדמו"ר שהונח על ראשו למרות שהוא גדול פי כמה ממידותיו; תלמידה אחרת יצרה סרטון אנימציית פלסטלינה קורע לב על נערה אבודה שלא מוצאת את עצמה; תלמידה שלישית יצרה פרפורמנס משולב וידיאו שכל פעולה בו שוללת את עצמה וכך כל בנייה היא הריסה ולהפך; רביעית יצרה מיצב מורכב שמבקש לשוב לילדות בידיעה שהדבר בלתי אפשרי. אחרים ציירו, צילמו ופיסלו כפי שעושים סטודנטים לאמנות בכל בית-ספר. שתי תלמידות קראו יחד אגדה של רבי נחמן מברסלב, שהובילה אותן למסע בין צורות אמנות שמצביעות על קלקולים בעולם לכאלו שמבקשות לתקן אותו. דיונים דומים ניתן לשמוע בכל זירת אמנות בימינו, גם אם מקורותיה שונים.

שחף בן שעיה -

מתוך סרטו של שחף בן שעיה ״דרוש אדמו״ר״, 2014

א-פרופו רבי נחמן, קצת לפני פסח הוזמנתי, יחד עם מנהל פרדס פורת סלומון, ללימוד משותף עם תלמידי/ות המדרשה לאמנות בית ברל במסגרת שיעור של המרצה נעמי סימן-טוב. קראנו יחד פירוש של רבי נחמן לפסוק הראשון בפרק העשירי בספר "שמות". לא הכרתי את כתיבתו של רבי נחמן קודם לכן, אבל לא מוכרחים להיות דתיים כדי לקלוט את עוצמת הכתיבה האקספרסיבית, הדחוסה והשוצפת, בעלת המאפיינים המאני-דיפרסיביים והניצוצות הגאוניים ממש. רבי נחמן נוטל את הקורא בידו ופורץ במסע מפותל ונפיץ. אפשר לחוש כיצד הגג מתעופף מעל הראש, הקירות קורסים, הקורא והמחבר צוללים למעמקים וממריאים לפסגות. אלוהים מצווה על משה "בוא אל פרעה", ורבי נחמן שואל מיהו פרעה הזה, ומדוע "לבוא אל פרעה" ולא "ללכת אליו"? התשובה היא שפרעה האמיתי והגדול נמצא בפנים. בוא אליו, אומר רבי נחמן, צעד אל החלל הפנוי והאפל, גשש כעיוור במבוך שנקלעת אליו ואל תהסס לגעת בלא מוכר. כפירה ואמונה, פסיכולוגיה ואקזיסטנציאליזם, בלבול חושים ואי-ודאות מוחלטת נדחסו לפירוש מזהיר בן ארבעה וחצי עמודים על המקום שבו "צומצם האור לצדדין".

אני קורא עכשיו שוב את הפירוש וחושב במקביל על הדברים של רוזנפלד. עם תום הקריאה נסגר הספר, הקירות שוב ניצבים על יסודותיהם והגג מונח מעליהם כפי שהיה בתחילה. העולם המטולטל-לרגע חוזר למקומו, והדי העוצמה הפרשנית והפסיכולוגית הולכים ושוככים. אני נזכר כיצד בשיעור ניסינו לפרש את דברי רבי נחמן כקריאה חסידית מרתקת ליצירת אמנות דתית פורצת גבולות, אך לפתע יוצאת בת קול משמי עולם האמנות הישראלי וזועקת, "רגע, אבל מה עם העירום?".

וכל מה שמתחשק לי לעשות זה לענות לה: למי בכלל אכפת מזה עכשיו?!

30 תגובות על איש באמנותו יחיה

    הפלורליזם הוא דיקטטורה והחופש הוא אסון

    מאמר מכונן וכתוב נפלא. כל הכבוד יונתן!

    הבעיה שקשורה בתודעה של מי שאינם דתיים עם אמנות דתית אכן נובעת בחלקה מבורות מסוימת ואי הכרות מספקת עם החמרים של התרבות הדתית (והקשר האפשרי שלהם לעשייה האמנותית). אך מעבר למצב הקיים של ניתוק בין הציבור הדתי והחילוני בארץ, קיימת גם בעייתיות אמיתית שקשה להתעלם ממנה: רוב האמנים הדתיים מנועים כיום מלנוע בחפשיות בתחומי התרבות החילונית המערבית של מאה השנים האחרונות. זה נוגע לא רק לאמנות החזותית אלא גם לפילוסופיה ולספרות. קשה להתחמק מהעובדה המוכרת והפשוטה שהנוער הדתי שגדל בארץ גדל מבחינות רבות בגטו תרבותי שנועד 'לשמור' עליו מה'פריצות' של העולם ה'חפשי'. די לצפות בסדרה כדוגמת 'סרוגים' כדי להבין עד כמה עולמה של היהדות הדתית הצעירה צר ומגביל. מדובר בתרבות אחרת מזו שמתוכה צמחה האמנות המודרנית כפי שאנו מכירים אותה. מדובר בכל המובנים בנסיגה מההסטוריה המוכרת של העולם אל עולם צר שבו החיים מכוונים על ידי המלמד בחדר, הישיבה, והרב – כולם מושגים אנכרוניסטיים הלקוחים מהעולם של הקהילות היהודיות במרכז אירופה במאה התשע עשרה ונשמרים גם כיום בציבור הדתי כאמצעי אינדוקטרינציה של הציבור הדתי. במובן הזה הציבור הדתי בארץ אינו שונה מהקוויקרים וקהילות דומות בארה"ב – הזמן אצלם עצר מלכת. בישראל ההסתגרות התרבותית הקיצונית הזאת מצאה לה שותף בהסתגרות של התנועה ההתנחלותית כמדינה בתוך מדינה חברה בתוך חברה – קהילה שמעלה את אי החוקיות של מעשיה – את פריעת הסדר האזרחי של המדינה והחברה – לדרגת אקט של קידוש השם, ובכך גורמת דווקא לציבור שלה לשאת את שם ה' לשווא. בית הספר הדתי לאמנות הוא מפעל שמטרתו נעלה, אך הוא משמש את ציבור המתנחלים כמנוף להסרת החרם התרבותי כלפי ההתנחלויות. תהא זו טעות גדולה להתאמץ ו'להבין' את שיוכם של תושבי ההתנחלויות לציבור היהודי על ידי אימוצם אל החיק החם של התרבות החזותית החילונית. לא מדובר כאן בחיים בצוותא של גישות שונות בתוך התרבות האחת היהודית-ישראלית. מדובר כאן במאמץ תעמולתי, ריק מתוכן ערכי או מוסרי, להשתמש באפיקים של לימודי האמנות והפצתה כדי למחוק את התהום הערכית שמפרידה בין המתנחלים לבין הציבור הישראלי שאינו חי בשטחים הכבושים. האמונה שבה מחזיקים רבים מהאמנים הדתיים בישראל היא אותה האמונה שמאפשרת להם לעסוק מזה שנות דור בגנבת האדמה והרכוש הפלסטינים בשטחים. מה שצריך היה לקרות כבר מזמן במדינה מתוקנת (לא מדינה שפועלת במתכונת של משפחה מורחבת) היא מלחמת תרבות אמיתית – לא מלחמה בין תרבות אמונית לחילונית, אלא מלחמה בין יהודים מוסריים ליהודים עבריינים – שקרנים מקצועיים שעוסקים בהסתרת כוונותיהם האמיתיות תוך ביזוי כל שיקר ליהודים בכל מקום ובכל זמן. לא ניתן הכשר לשרץ של הכיבוש הישראלי בשטחים, ואם חפץ ליבם של ילדי המתנחלים ללמוד אמנות חזותית, שיסכימו לשיתוף הערכים עליהם מבוססת תרבות זו – ערכים שאינם עומדים בקנה אחד עם דיכויו של עם אחר, ועושק אדמותיו. יש, נכון להיום, יותר אמנים יהודים לא דתיים שעסקו ועוסקים באמנות יהודית מאשר מתי המעט שיצאו מהגטו של המחנה האמוני בארץ ורכשו לעצמם מספיק השכלה בתחום כדי להיות אמנים אפקטיביים. מספיק עם נמיכות הקומה של החילוניים בארץ. מייסדי המדינה טרחו לקבע את הערכים היהודיים האוניברסליים בחוקי היסוד של המדינה. אל לנו לתת לציבור צבוע ומתחסד את דריסת הרגל לה הם זקוקים כדי להפוך את החבר הישראלית סופית לחברת גטו.

    הטענות כלפי ביה״ס מבוססות על מחשבות והרהורים ולא על פעילותו הממשית של המוסד. ביה״ס פרדס אינו בית ספר לאמנות ימנית ולא בית ספר להתנחלות, אלא בית ספר דתי לאמנות. הוא לא פועל בהתנחלות (אלא בגבעת וושינגטון, חמש דקות מיבנה), ובין תלמידיו ותלמידותיו יש כאלו שגדלו בהתנחלויות וכאלו שלא.
    באשר לערכי אמנות ״שאינם עומדים בקנה אחד עם דיכויו של עם אחר״ – אני מסכים לגמרי, אבל לא ממש מצאתי כאלו גם בחלק ניכר מהאמנות הלא-דתית שנוצרת בישראל.

    אין לאיש, אני מאמין, בעיה עם בית ספר לאמנות שתלמידיו דתיים. הבעיה מתעוררת כאשר מנהל בית הספר מצהיר הצהרות בגנות אנשי רוח ישראלים השייכים למחנה השלום, וכורך הצהרות אלה עם החוויות שהיו לו כסטודנט וכאחד ממפוני ההתנתקות. קשה לכן להפריד אצל פורת בין האישי לציבורי, בין מעמדו כמתנחל לבין תפקידו כמנהל בית ספר לאמנות – הוא לא מאפשר לנו לעשות את ההפרדה, וגורר אותנו לגועל נפש של ההתנחלויות. שכרו של ',פרדס' יוצא בהפסד כאשר מנהל בית הספר מנכיח את היותו מתנחל בכל הזדמנות. הוא אמר (ראה הראיון עימו ב-NRG ב-16.7).

    א: עד כמה שזכור לי פורת לא יצא בראיון נגד אנשי רוח באשר הם, אלא נגד קשקשנים כמו קוטלר וגרבוז שהביכו מחנה שמאל שלם, והזכירו לפורת את היציאות הגזעניות של סבא וסבתא שלו.
    ב: הוא לא פונה בהתנתקות (הוא בכלל לא גר ברצועת עזה), ולא דיבר על החוויה שלו כמפונה, אלא על הניסיון שלו כסטודנט בבצלאל ששומע שמרצה מסויים מסרב להנחות אותו (בבצלאל בת״א, כן? זה לא שהמרצה התבקש להגיע לבת-עין).
    ג: לא הבנתי אם אתה טוען שהחיבור בין האישי לציבורי טוב או לא. אם פורת מתנחל הוא לא מאפשר לנו ״לעשות הפרדה״, ואם הוא היה גר בת״א או בירושלים הוא היה מאפשר זאת? אם הוא ימני אז ״אי אפשר להפריד בין האישי לציבורי״, ואם הוא היה שמאלני אפשר היה להפריד, או שאז פשוט היה יותר נוח כי כולם היו מהנהנים זה לזה בהסכמה?
    ד: אז כן, פורת מתנחל. אני, כידוע, נמצא בקוטב הפוליטי השני. אפשר לטעון שביה״ס ״נצבע בצבעי ההתנחלויות״ או איך שלא תקרא לזה בגלל זהות המנהל שלו, ולחילופין לומר שיש פה בי״ס שלא מפחד ממגוון דיעות. בעיקרון אני מרגיש טוב יותר במקום שמתעמת עם הערכים והדיעות שלי ומעמיד אותם במבחן, מאשר מקום שרק מאשר לי כל היום כמה אני יפה וצודק.

    תודה על התגובה המפורטת. אכן לא דייקתי בדברים אחדים. ולעניננו:
    פורת לא יצא בראיון עימו "נגד קשקשנים" – הוא במפורש דיבר על דור שלם של אנשי רוח בישראל, אותם הוא מזהה עם מחנה השלום, ואשר אותם כינה "דינוזאורים". פורת רואה עצמו כמעין חלוץ של המחנה שמירי רגב מייצגת באופן יותר בוטה. הגדיל העורך ב-NRG והציב במרכז העמוד תצלום גוף מלא של גילה אלמגור ומתחתיו ציטוט הדינוזאורים מפורת – ובכך העמיד באופן גרפי ופיזי את התצלום הלא מחמיא של אשה יפהפיה כבת שבעים מול התצלום של האמן פורת 'ההבטחה הגדולה' על רקע עבודות.
    פורת מיישר קו רעיוני עם מירי רגב במספר נקודות – הוא מעין גירסה 'מעודנת' שלה – הנציג של תלמידי הרב קוק בעולם האמנות. פורת גם מיישר קו עם זבולון המר, אשר נשא בטקס הסיום של 'בצלאל' ב-1977 נאום ארוך ומייגע בדבר המלחמה בין תרבות ירושלים לתרבות אתונה, והתפקיד שיש לבוגרים הטריים של בצלאל במלחמה זו. הבורות של שר החינוך הטרי המר באותה ההזדמנות הרקיעה לשחק הקדוש שמעל לבית העם בירושלים והסטודנטים הגיבו בקריאות "פשיסט לך הביתה".
    יש הבדלים עקרוניים ומרגשים בין התרבות היהודית והנוצרית, או התרבות העברית וזו המצרית או האשורית. אך אלה לא באמת הנושאים שמדירים שינה מעיניו של פורת. פורת לוקח את חוויית ההדרה שהיתה מנת חלקו בשל היותו ישראלי שחי בשטחים הכבושים, ומנסה להפוך אותה למנוף תרבותי ורטורי. כדי להצליח בכך, הוא נאלץ לכרוך (כמו מירי רגב ורבים אחרים בימין הלאומני) את נושא הדרת המתנחלים בנושא היחס בין ה'פריפריה' וה'מרכז'. אך ההתנחלויות אינן פריפריה ומעולם לא היו – הן אקט פוליטי שנועד לבלום את כרכרת השלום בכל מחיר, גם במחיר העברה על המצוות המרכזיות של הדת היהודית.
    פורת אמן מעניין מאד, לפחות לפי דעתנו הצנועה. בתוך כל הבלגן הזה הוא נשאר נאמן לעצמו. רגישותו ושיקול דעתו באים לידי ביטוי במאמרים דוגמת זה בנושא החמסה בתערוכה בירושלים. הכל עובד עבורו, והיינו מצפים שיתן לעצמו את הזמן ןהמקום להתפתח, כמו שכל מי מאתנו שעבר את המסלול יודע – השנים לאחר סיום הלימודים, השנים בהן אתה לומד לגלות מי אתה ומה אתה מסוגל לעשות – השנים שלוקחות אותך מהיות מוכשר להגשמה מלאה של הפוטנציאל שלך.
    יונתן אמיר עושה טעות בכך שדווקא כמי שקרוב לפורת אינו מייעץ לו בנושא זה. לפי דעתנו ההפרדה בין היותו של פורת מתנחל החי בשטחים הפלסטיניים בחסות הצבא לבין התפתחותו כאמן בשנים הקרובות, היא הכרחית – היא בנפשו של פורת, בנפשו כאמן וכאדם. במלים אחרות: פורת חייב לתת לעצמו את המרחב בתוכו הוא יכול להתפתח כאדם וכאמן, – מרחב שיאפשר לו לעבור את המטמורפוזה שכל אמן צעיר חייב לעבור.
    יונתן אמיר גם טועה לפי דעתי כאשר הוא מצהיר ש"יש פה בית ספר שלא מפחד ממגוון דעות." שני דברים, א. בית הספר פונה מראש לאוכלוסיה הדתית, ומקיים את הטיול השנתי שלו בגוש עציון וכו'. ב. הדיון בנושא ההתנחלויות אינו דיון בין שתי תפישות עולם שיכול להתקיים מתוך סימטריה מסוימת. הדיון בנושא ההתנחלויות הוא מאבק מתמשך בין חברה שקיבלה החלטות מדיניות וערכיות לבין מיעוט שלקח את החוק לידיים על מנת לשבש את ההחלטות המדיניות והעקרוניות. המאבק ה'רעיוני' הזה כלל אינו מאבק רעיוני או תרבותי, או בין דתיים לחילוניים, ואפילו לא בין ימין פוליטי לשמאל. המאבק הוא בין אנשי מצפון, מכל המגזרים, לבין הבריונים המשיחיים שבית המדרש של הרב קוק הצמיח לנו כבר בשנות השבעים. וזה התחיל כבר אז עם ההתלהבות מהפילוסופיה של קוק ואחרים, ונגמר כמו תמיד בעילגות התרבותית, פילוסופית ורטורית של מירי רגב. אין כאן עניין של "מגוון דיעות" – זה לא הפלורליזם של הבאוהאוס – אלא ציבור שכפה את עבריינותו על הרוב במדינה, ובמשך השנים הגיע כמעט לרוב בעצמו – אך שלטון הקרנפים אינו מייצר את הלגיטימציה אליה שואפים ה'חיילים' של המאבק העברייני, המתנחלים, כי רוצים הם שהציבור והחברה יתנו להם כבוד. אך כבוד אי אפשר לגנוב או לרכוש בכח. המלחמה נגד ההתנחלויות לא מייצגת הבדלי דיעות או הבדל בתפישת המציאות – היא מייצגת את מערכת החיסון הטבעית של החברה הישראלית נגד הסרטן העברייני האלים שפשה בה, ושביטויו בשנים האחרונות ברמה החברתית הוא הגזענות, וברמה הפוליטית התפישה הפשיסטית של המדינה.
    יונתן אמיר עלול למצוא עצמו האפולוגט של הימין הלאומני די מהר. יונתן כותב: "בעיקרון אני מרגיש טוב יותר במקום שמתעמת עם הערכים והדיעות שלי ומעמיד אותם במבחן, מאשר מקום שרק מאשר לי כל היום כמה אני יפה וצודק." אם הדברים נאמרו בהקשר של היחס לדת ולאמונה, אני איתך עד הסוף יונתן. אך אם אתה כולל בזה (כפי שפורת היה מעדיף כמובן) את ה'דיעה' או ה'עמדה' של המתנחל, חמוד ומסביר פנים ככל שיהיה, הרי אתה חובר למחנה שהמאפיין העיקרי שלו הוא האלימות הקשה שמופנית באופן ממוסד נגד התושבים הפלסטיניים בשטחים הכבושים. אין מנוס מכך.

    "די לצפות בסדרה כדוגמת 'סרוגים' כדי להבין עד כמה עולמה של היהדות הדתית הצעירה צר ומגביל." המשפט הזה נפלא. שפתיים ישקו.
    פרנץ פאנון כבר כתב שהמיעוט מכיר היטב את ההגמוניה, בעוד היא אינה יודעת עליו כמעט דבר, מלבד מה שהיא מספרת לעצמה עליו. ילד דתי מדבר את שפתך טוב יותר ממה שאתה תכיר את שפתו. תתפלא, אבל בישיבות מכירים היטב את הספרים שאתה קורא, הסרטים שאתה רואה וההוגים שמפרנסים את השקפת עולמך. בישיבות מדברים על פוסט-מודרניזם, על פוקו ודרידה, על האחים כהן ועל טרנטינו. מה אתה יודע לעומת זאת על מחלוקות עמוקות ומרתקות, שמעצבות באופן ישיר חייהם של מליונים – בין הרמחל ובין קבלת הארי, בין הגר"א ובין האדמור הזקן ורבי נחמן, וכל אלו מול הרב קוק? את מה שרואים בסרוגים, אני מניח.
    "התהום הערכית שמפרידה בין המתנחלים לבין הציבור הישראלי שאינו חי בשטחים הכבושים". נראה שהגיע הזמן לקרוא חדשות. הבעיה שלך היא ממש לא המתנחלים. במשאל האחרון החברה הישראלית בחרה צד, וזה כנראה לא הצד שלך. כך שאם נדמה לך שמישהו מחכה לך שתיתן לו "דריסת רגל", תחשוב שוב.

    אכן, נהניתי מהצפיה במספר אפיזודות של 'סרוגים'. סדרה עשויה היטב, ודווקא משום כך ההתלבטויות של הנפשות הפועלות – הנשים כמובן – בתוך הסד של מיקומן מראש בתפקידים של רעיה ואם בלבד, מוגדר בבהירות רבה עוד יותר. אחת הנשים רוצה לעשות קידוש לארוחת ערב של יום ששי, והגברים מסביב לשולחן מנסים למנוע זאת ממנה. בקטע אחר, לאחד הגברים המזדמנים חסרים תפילין, וחברתו מביאה לו תפילין של שכנתה מהדירה הסמוכה, והוא מסרב להשתמש בתפילין בשל שיוכן לאשה. בוא נדבר על הדרת נשים במגזר הדתי והחרדי. לא ציפיתי לראות 'מנהגים' כאלה אצל ה'סרוגים'. הכל כמובן פועל יוצא מהמצוות שמתוות את היחס בין אדם ולאדם ובין אדם למקום – אך לליבו של הצופה התמים מתגנב החשד, שרוב האירועים הללו של הדרת והגבלת נשים בחברה ה'סרוגה' מקורם בשוביניזם גברי שהתמסד בחברה שאימצה לעצמה את הגינונים והמנהגים של כת לכל דבר.
    פורת מראה לי ש'משם', מהישיבות, רואים את מה שרואים מכאן (וזה כולל את הפילוסופים הצרפתיים במאה העשרים). אך זו לא היתה הבעיה מלכתחילה: בראיון קצר עימו לפני מספר שנים מספר פורת על החלטה ללמוד בבצלאל: המראיינת שואלת "ואיך הסביבה הגיבה?" ופורת עונה: "סבבה, האמת. ההורים שמחו. בבת עין לא כל כך יודעים מה אני עושה. בחברה שלי בצלאל נשמע כמו סדום ועמורה". העובדה הידועה הזאת יש לה תחתית כפולה: לא רק בעולם האמוני חסרה ההבנה של אמנות עכשווית, זה קורה גם בבתים הבורגניים של תל-אביב. אך פורת מתעקש בימים אלה לצייר את התנסויותיו כאמן שגדל בחברה הדתית והמתנחלת כאילו לא חי בחברה זו כלל. מדוע ההסתרה הנמרצת כל כך של המחוזות מהם הגיע לאמנות העכשווית, שהיא אמנות די בינלאומית ולרוב חילונית – או מדוע בנפשו היא הטענה שמה שרואים משם – מהישיבה – הוא מה שרואים מכאן, ושאנו, החילוניים הם אלה החסרים הבנה של החברה הסגורה יחסית של חלקים בציבור הישראלי שמנהלים חייהם תחת המשטר הקפדני של הרב והתורה? לא מקרה הדבר שרבים המתנחלים הדתיים. עולים חדשים רבים, כולל מסורבי עליה שהגיעו מבריה"מ, הם שומרי מסורת, ובבואם לישראל שהרוב בה חילוני, מצאו בחיים בהתנחלויות את הפתרון המושלם לבידודם היחסי מהחברה החילונית הישראלית.
    מקרה לדוגמא הוא בועז מושקוביץ ז"ל, תושב תקוע, מסורב עליה שעלה עם משפחתו והתיישב בתקוע. פורת סלומון למד בישיבה בתקוע, וקרוב לוודאי ששמע על מושקוביץ'. אחד התיאורים של חיי מושקוביץ' שמצאנו ברשת: "התגורר בתקוע משנת 1989. כתב מאמרים פובליציסטיים ועסק בתכנות מחשבים. מסורב עלייה בברה"ם בעבר הרחוק. ראה בערכי הדמוקרטיה ודרכי מימושה את התשובות לבעיות קיומיות רבות: מלחמה ושלום, שמחה ואומללות, שחיתות ויושר. האמין, שכדי להבין מה קורה לנו במזרח התיכון יש לחזור ולעיין מחדש בכמה מוסכמות היסוד שלנו. סבר, שיכולת האדם לשנות דעה היא חלק בלתי-נפרד מתבונתו. ביום 13.09.08 שלח יד בנפשו ומת בביתו."
    אנחנו מזכירים את מושקוביץ כי האיש היה איש רב כשרונות, פובליציסט מרשים, שכתב בכל נושא חשוב במשך שנים רבות. הוא כתב על צדק חברתי, חינוך, ושלום, וניהל וויכוחים מעניינים באתרי שיחות שונים בארץ. אך הוא היה מתנחל שחי בתקוע, וחייו בהתנחלות העמידו אותו שוב ושוב בסתירה לחייו כאיש רוח ופובליציסט. המקרה הבולט, שהביא את מושקוביץ' לבית המשפטו המחוזי בירושלים, היה הירי שביצע ערב אחד בדרכו לביתו בתקוע בכניסה לבית סאחור – ירי שגרם למותו של נער פלסטיני שישב באותה העת בסלון ביתו וצפה בטלויזיה. מושקוביץ היה משוכנע שהירי היה מוצדק כתגובה לנערים שזרקו אבנים לעבר רכבו בכניסה לבית סאחור, וקרוב לוודאי שהיינו חשים בכמוהו אילו היינו במקומו. אך העובדה שהירי שביצע ללא אבחנה בכיוון בתי הכפר בתגובה גרם למותו של נער, הביא להרשעתו בהריגה רשלנית, ולקנס כספי גבוה יחסית. מושקוביץ העלה את סיפור המעשה לרשת באנגלית, כדי להפיץ בעולם את 'חפותו'. אך ב-2002 נדחה הערעור שלו על ההרשעה (והקנס) על ידי בית המשפט. העיוות הזה של חייו של מושקוביץ כנטע זר בלב הישוב הפלסטיני בגדה בד בבד עם התפישה שלו את עצמו כאיש ישר, נאמן, איש רוח, איש קהילה ומשפחה, – העיוות הזה לא ניתן היה לפתרון או לפשרה. וכל הזמן הזה עסק מושקוביץ בכתיבת מאמרים בנושאים שונים הקשורים לחיי המתנחלים בגדה. באחד מהמאמרים הללו ניסה לספק הוכחות לכך שמטע שלם של עצי זית שהושחתו בשומרון לא הושחתו על ידי מתנחלים יהודים אלא על ידי התושבים הפלסטינים עצמם. הגיחוך שבמאמרים מסוג זה לא הטריד את מושקוביץ לכאורה, או שאולי הנסיונות הנואשים שלו לעסוק בתעמולה שתעזור לטהר את השרץ של אלימות המתנחלים בשטחים עלו לו באנרגיה נפשית. הרי איש מצפון היה. מושקוביץ מצא עצמו, כמי שחי בתקוע, נלחם לא רק על צדקת הדרך של המתנחלים, אלא על צדקת דרכו שלו, על האפשרות להיות שלם עם עצמו מבחינה מצפונית. איננו יודעים כמובן מה היו מחשבותיו בימים האחרונים לחייו, אך ספק אם לא היו לאירועים ולהתלבטויות שחלק מהם תיארנו למעלה חלק במה שקרה.
    הבאנו את סיפור מושקוביץ בגלל הדמיון שאנו רואים בין ההתלבטיות של מושקוביץ לאלה של פורת. גם את פורת מנחה הרצון להמשיך ולחיות בשטחים הכבושים ובאותה העת לפעול כאיש רוח, כאמן, בישראל הריבונית, ובקהילה הבינלאומית. מנסה הוא כמעט בכח ל'הבהיר' לנו, הבורים בכל הנוגע לחיי הרוח של ה'סרוגים', שאין הבדל בין חיי האמונה למעשים הברוטליים הקשורים למעשה ההתנחלות בשטחים, ובה בעת הוא עושה כל מאמץ לטשטש את הגבול שמפריד בין חיי האמונה של היהודי לחיי המתנחל בשטחים – עבור פורת כל יהודי מתנחל הוא יהודי מאמין וכל יהודי מאמין הוא מתנחל – העולם בדמות פורת. אך דווקא עבור יהודי בור כמוני, היופי ביהדות עומד על הבהירות המוסרית, – על ערכי האדם שמוגדרים בתנ"ך והפכו לאבן היסוד של המשטרים היותר נאורים במאה העשרים. למעשה הגנבה והעושק שנקרא 'התנחלות' אין כל קשר עקרוני לערכי האדם עליהם מבוססת התרבות היהודית לדורותיה. למעשה הפוליטי המובהק שנועד מלכתחילה למנוע השגת הסכם שלום ישראלי-פלסטיני אין מקום באתוס היהודי או הישראלי, והעוסקים בו, והמנסים להצדיק אותו (גם אם לרגעים נדמה שיש להם רוב בחברה הישראלית) ראויים לכל גינוי – אין הם ראויים לחסות מוסדות התרבות הישראליים, אין הם ראויים לחסות החוק הישראלי, אין הם ראויים ל'הבנה' הארורה שמרעיפים עליהם חברים וקולגות במסווה של 'חילוקי דעות ענייניים'.
    כל השאר, פורת ("במשאל האחרון החברה הישראלית בחרה צד, וזה כנראה לא הצד שלך.") זו רפליקציה של הבורות של מירי רגב, ועל כך כבר נאמר מספיק. מקווה אני בכנות שההתפתחות שלך כאמן תאפשר לך למצוא מזור למה שכרגע נראה כסתירה פנימית חריפה. לפי כל הסימנים זו רק תחילת הדרך, ולא סופה – בל נהיה פסקניים והחלטיים מדי. ואם נשמענו 'מתנשאים' הרי הסליחה עם הקוראים.

    תודה על התגובות המקיפות. אין לי זמן להגיב באריכות, אז רק כמה נקודות:
    1: אפשר ללמוד הרבה על חברה דרך היצירות שלה, אבל צריך להיזהר עם הכללות כאלו. היחס לנשים ב״סרוגים״ אינו גרוע יותר מהיחס לנשים ב״רמזור״, אבל מי שיתאר את העולם החילוני באשר הוא כתמונת מראה של ״רמזור״ יחמיץ לא מעט.
    2: כנ״ל לגבי מושקוביץ, שה״תיאוריה״ שנכתבה פה סביבו נשענת על כרעי תרנגולת.
    3: הטיעון שההתנחלויות הן חלק מ״מאבק מתמשך בין חברה שקיבלה החלטות מדיניות וערכיות לבין מיעוט שלקח את החוק לידיים על מנת לשבש את ההחלטות המדיניות והעקרוניות״ כ״כ מנותק מהמציאות הפוליטית בישראל, עד שאני כבר לא יודע אם לענות לו ברצינות או לא. על אילו החלטות מדיניות וערכיות אתה מדבר? האלימות הממוסדת נגד פלסטינים לא מתחילה ולא נגמרת בהתנחלויות, ובין המרוויחים הגדולים ביותר ממנה נמצאים אנשי מרכז ואפילו ״שמאל-מרכז״ שגרים ברעננה או במושב בשרון. זה לא מצדיק כמובן את הגזל, אבל הופך את תמונת המצב החד-מימדית לטעמי שאתה מציג לקצת יותר מורכבת. זה חורג מהדיון שלנו, אבל כתבתי קצת על הדברים הללו כאן: http://bit.ly/1BmY4Re
    4 (בקטנה): אני לא חושב שיש סתירה בין העובדה שפרדס פונה בעיקר לציבור הדתי לבין מגוון דיעות. גם בצלאל פונה בעיקר לציבור מסויים. למעשה כמעט כל מוסד חינוך עושה זאת.

    אכן זמננו קצוב בעולם הזה. תגובות ממוספרות יוצרות את הרושם של חשיבה מסודרת, אפילו דיאלקטית. אבל, למרבה הצער כל אוסף של עובדות או השערות מקבל נופך של רצינות כאשר מציבים אותו לינארית וממספרים. אך כדי לענות ליונתן אמיר (לפי מיספורו את הנושאים):
    1. טענה מעניינת עד ביזארית היא הטענה בדבר הייצוג החלקי והמתעתע (לפי אמיר) של המציאות החברתית ביצירות אמנות (ראה סדרות טלויזיה). ביזארית, בשל ההקשר הנוכחי – הדיון בהוראת האמנות היהודית, והדלת האחורית שהחינוך לאמנות פותח ללגיטימציה של בריוני השטחים והאתוס התרבותי שלהם (אתוס שכולל – עד כמה יפה ונוח – את ההתלבטויות המוסריות בנושאי חופש, אמונה, וקהילה). המושג 'תרבות' כולל בתוכו את ההנחה שהאמנות היא לא רק תוצר של חברה אלא תוצר 'מייצג' – ולו גם ברמה הסמלית, הנבואית, הביקורתית – מייצגת את 'חשבון הנפש'. הנחת העבודה שלנו היא שהעיסוק באמנות ייצג מאז ומעולם ועדיין מייצג את היחס בין אדם לאדם ואת היחס בין אדם למקום – לא את מצב העניינים בכל עת ועת אלא את המצב הרצוי. וגם תפקיד מעשה האמנות כמייצג את היום-יום נוטל חלק בעמדה ביקורתית וכאיזכור מתמיד של הרעיונות המופשטים.
    2. לפרשנות שלנו לסיפור חייו ופועלו של בועז מושקוביץ יש אולי מימד 'תיאורטי', אך פרשנות זו נכתבה מתוך הכרות מעמיקה של הטקסטים של מושקוביץ' ופועלו הציבורי כפובליציסט. סיפור מושקוביץ מכיל לפי דעתנו מוסר השכל, ויכול להאיר כל שיחה בנושאי ההתנחלויות והמתנחלים (ביחוד הנחמדים והמשכילים שבהם) בטרם החלה, – לסמן את הסכנות הרובצות לפתחו של על דיון שעשוי להביא לחשבון נפש.
    3. אם אינני טועה החברה הישראלית 'חוגגת' היום עשור נוסף להתנחלות בסבסטיה. ההסטוריה של האירועים אינה מסובכת, אך למרבה הצער, העובדה שממשלות שמאל דווקא, והציבור בישראל, 'קיבלו' את קיומן של ההתנחלויות באיזורים לגביהם לא היה קנצנוס, וזאת בשל ההבנה שאיזורים אלה מיועדים למדינה פלסטינית עתידית, או יהיו חלק ממשא ומתן ישראלי פלסטיני, – העובדה זו (של ההסכמה לאחר מעשה) עדיין אינה משנה את העובדה האחרת: ההתנגדות שהנסיונות הראשונים לעליה הפרטיזנית על הקרקע עוררה בחלקים נרחבים של הציבור בישראל, וזאת בשל הבהירות של המעשה ומניעיו – הרצון לשבש כל משא ומתן עתידי לשלום. השיכתוב של ההסטוריה, או יותר נכון, התאמת הסנטימנט ההסטורי-קולקטיבי למצב הפוליטי עכשווי ( כאשר למירי והרגבים יש רוב דחוק בכנסת) מפתיע כאשר הוא מבציע בהקשר של ההסטוריה של האמנות. בגלל זה גם הבאנו בתגובה קודמת את סיפור הנאום של זבולון המר בבית העם בירושלים 77.
    4. העובדה שיש צורך בבית ספר גבוה לאמנות שפונה למגזר הדתי-חרדי, מדברת בעד עצמה. יש בתי ספר רבים לאמנות בארץ (גם הם 'גבוהים') שיכולים להכיל גם את הסטודנט הדתי, וגם עשו כך עד היום. הבעיה במוסדות ה'פתוחים' היתה תמיד הקשיים שהיו לסטודנטים הדתיים בהשתלבות בחיי המוסד. גם סטודנטים חילוניים מתקשים בשנים הראשונות של לימודים בתנאי פנימיה כמעט, כפי שהדבר קורה בבצלאל, למשל, אך לסטודנט הדתי יש קשיים נוספים היות והוא בא מסביבה שהגבילה את חשיפתו לתרבות ה'כללית' – הוא בא (ואת זה הדתיים לא אוהבים לשמוע) מתרבות גטו. ובמקרה של גוש אמונים והכיפות הסרוגות, המאפיינים של תרבות הגטו והאינדוקטרינציה (חיי הכת או הכתה) חוברים למאפיינים המשיחיים של מורשת הרב קוק. כל מי שעיניו בראשו ידע כבר ב-1977 שהחיבור בין דת ישראל, הרב קוק ושליחו עלי אדמות, חנן פורת, והרוויזיוניזם הז'בוטינסקאי ונציגו בכנסת בגין, – שחיבור זה מבשר את סופה של מדינת ישראל כמדינה חילונית שפויה במתכונת החברות הסוציאל דמוקרטיות במערב (וכמעט שכחנו את ההמזרחים המקופחים שהצטרפו לחגיגה). ואין זה מקרה שהטיול השנתי של הסטודנטים של 'פרדס' התקיים בגוש עציון. די ברור שבית הספר 'פרדס' מוצא עצמו מייצג ביתר קלות ונוחיות את המגזר ה'מקופח' של המתנחלים – לפחות אלה שחפצים ללמוד על חיי הרוח בחברה הפתוחה (אמנות עכשווית) ובה בעת לשמור על הבית שנבנה בשומרון על אדמות פלסטיניות שנגנבו מבעליהן הפלסטיניים. אפילו הדיון בשאלה של 'מגוון הדעות' שבית הספר לאמנות דתית מכיל מוביל, בהקשר של המצב הפוליטי, בהכרח לדיון במתנחלים – וזה כנראה קורה בגלל העובדה שהמתנחל היהודי הוא הסטודנט לאמנות שאינו מוצא את מקומו ב'בצלאל', או חווה הדרה ואי-כיבוד בהגיעו לשם. 'פרדס', עם כל יתרונותיו ומעלותיו, הופך בנסיבות אלה לעיר מקלט לאלה החפצים בתרבות ובאמנות אך מסרבים לשלם את המחיר שהיות איש רוח או אמן גובה ממך. ובאופן פרדוקסלי אולי, דווקא הסטודנטים המתנחלים מוצאים עמצם מנועים מלעסוק באמנות פוליטית, היות ובארץ היצירה החזותית והמושגית שיש לה משמעויות פוליטיות כרוכה אסוציאטיבית בביקורת את המחנה הלאומני ומזדהה פעמים רבות עם אתוס ההתקוממות הפלסטיני. עבור האמן היהודי המתנחל הרפקלס הביקורתי הבריא שכרוך בעיסוק באמנות בתקופתנו, הופך למכשלה, לרועץ – הוא נאלץ להעמיד פנים של עשייה מושגית נקיה באמנותו (כמייצגת עמדה ביקורתית) אך בה בעת להתאמן בהדיפת הביקורת העקרונית את מעשה ההתנחלות. ואין בדברים האלה בגדר נסיון להדיר אנשי אמונה מהעיסוק באמנות ברמה הכי גבוהה – נהפוך הוא. הבעיה היא פוליטית, לא אמונית. והמלחמה של האמן המתנחל בחברה הישראלית אינה על אמונתו אלא על הכבוד האבוד שהוא רוצה שיתנו לו. מעניין שבמקרה של האמן כמו כמקרה של המתנחל, הקיום קשור לשם הטוב (reputation) – האמן 'ידוע' ככזה ו'ידוע' כאמן טוב – זה גם התפקיד של הביקורת לכן. האמן מחפש את 'קיומו' במימד הציבורי מלכתחילה, וזה למרות שאמנותו 'סוד כמוס' – מסתורין הקשור לתעלומות ותעצומות הנפש. הקרבה בין האמנות לאמונה גדולה לכן – גם בשל המימד האינטרוספקטיבי-מצפוני הכרוך בשתיהן, וגם בשל ההבט הציבורי. קצת מביך לכן לראות בדיון הנוכחי השתקפות של רוב הרעות החולות שמאפיינות מצבים חברתיים ופוליטיים מדורדרים, וזאת למרות שהמציאות הישראלית לא עבר מספיק זמן הסטורי עד היום כדי לאפשר היווצרותה של 'לחלוחית' או פטינה הסטורית אמיתית – הרי במדינה תינוקת עסקינן. עצוב לראות שהיהודי הדתי המתנחל כורך יחד את אמונתו ואת דבר היותו מתנחל בנסיון לשכנע אותנו (ובעיקר את עצמו) ש'הוא בסדר'. זה לא בסדר ברמה העקרונית. ועצוב לחזות בנסיון של יהודים טובים לאמץ את האמן היהודי המתנחל אל חיקם, ובהשאלה, אל חיק התרבות הישראלית שעדיין מתכווצת ונרתעת כמו בתולה חסודה למגע המתנחלים. אילו דברים גדולים היו עומדים על הפרק, ולא עתידה של החברה הישראלית, אולי היינו מתאמצים יותר לחקור בשאלות אלה. אולי היינו חושבים שיש מקום לדון בסתירה המהותית שקיימת בין העושק הישראלי את השטחים לבין תפישת העולם המשיחית בכל הנוגע לאותם השטחים. אך היות ומנסיוננו באירועים דומים נראה שהנושא אינו תיאורטי או עקרוני אלא נוגע לצורך של אדם אחד, פורת, לחוש שלם עם עצמו, הרי חבל שנכנס לעבי הקורה של נפש האמן כאשר כל שעל האמן לעשות זה להסיר ה'קורה' (ה'קור') מעינו שלו.

    כפי שכתבתי בתחילה, אתה משלב פה הרהורים פרטיים עם זנבות של מחשבות וידיעות, ובונה מזה תיאוריה שהקשר שלה ל״פרדס״ חלקי בלבד (ואף עושה זאת תוך כדי ביקורת על חשיבה לא מסודרת של המגיבים).
    לגופם של סעיפים:
    1: זו סתם אקרובטיקה. לא טענתי שאמנות לא מייצגת מציאות כלל, אלא שגיבוש דיעה גורפת על חברה מסויימת על סמך יצירה אחת הוא לכל הפחות חלקי ובעייתי. אפשר לומר ש״סרוגים״ היא ״פלורנטין״ של הדתיים. אני לא חושב שפלורנטין מסכמת את החיים שלי למרות שאני חילוני.
    2: סיפור מושקוביץ אולי מעניין, אבל מדובר בדוגמא אחת, ואני לא בטוח שניתן להסיק ממנה את המסקנות הגורפות שאתה מסיק, או שהן רלבנטיות לדיון הנוכחי עד כדי כך.
    3 א: אתה חי בשנות ה-70 או ב-2015? רגע אחרי שטענת בלי שום ביסוס שהחברה הישראלית קיבלה החלטה מדינית וערכית, אתה מראה בעצמך שה״החלטה״ הזו התקבלה מן השפה ולחוץ. בפועל כל ממשלות ישראל לדורותיהן, מימין ומשמאל, תמכו במפעל ההתנחלויות והשקיעו בו משאבים רבים. על כל קראוון וחצי שכאילו פונה במבצע מתוקשר נבנו אלפי יחידות דיור חדשות בהסכמתם ובתמיכתם של כל השרים המעורבים. כאמור, את ה״מכשול לשלום״ אפשר למצוא גם בשרון ולא רק בשומרון (כמו שאמר אלוף במיל׳ יואב גלנט, הצמרת העסקית-ביטחונית למדה להפוך דם לכסף. קוראים לזה ״עימות בעצימות נמוכה״).
    מכל מקום, כפי שכבר כתבתי, פרדס אינו בית ספר להתנחלויות ולא בית ספר שפועל בהתנחלויות. לפחות חצי מהתלמידים/ות בו לא גרים/ות בהתנחלויות, ואף אחד מהמרצים/ות חוץ מפורת לא גר/ה בהתנחלויות. כך שהדיון שאתה כ״כ להוט לערוך פה רלבנטי לעניין באופן רופף מאד, אם בכלל.
    3 ב: כיוון שאתה מזכיר ״טיול שנתי בגוש עציון״ כבר בפעם השנייה, אבהיר שהטיול שאתה מדבר עליו נערך בחופשה וללא כל קשר לתוכנית הלימודים בפרדס.
    4: הדיון ביכולת ההכלה של בית ספר ״רגיל״ לאמנות את התלמיד הדתי צריך להיעשות בשיתוף אמנים ותלמידים דתיים. מהיכרות (שאני לא בטוח שיש לך) עם הנושא אני חושב שרבים יגידו לך שהבעיה המרכזית עם לימודים של דתיים במסגרת חילונית אינה ההלכה או החשיפה, אלא העובדה שאין להם עם מי לקיים דו-שיח על עבודותיהם ועל התכנים שעולים מהן. אני גם לא חושב שצריך להכריח מוסדות כמו בצלאל לגייס מורים חדשים שיוכלו לדבר עם סטודטים על עולם הרוח שלהם. לכור ההיתוך הזה יש יתרונות וחסרונות ולא צריך לקדש אותו. לא יקרה שום דבר אם במקום לנסות ללא הצלחה להתאים את תוכניות הלימודים לכווולם, יפתחו בתי ספר נוספים שיציעו גם אפשרויות אחרות.

    לא נעלם מעינינו שכוונתו של יונתן אמיר היתה לעשות בירור של הנושא הבא: "העניין פה הוא עקרון החירות והצבתו כניגוד של עשייה תחת מסגרת חוקים." ואמיר מוסיף: "הדבר מוביל אותי לתהות מי מבין האמנים הישראלים ההיסטוריים שבר את החוקים…" ואני מסכים עם ביקורתו את עמדת רוזנפלד בנושא – החוקים מעולם לא היו מכשלה לעשיה, אלא היו ברוב המקרים חלק מהדיסציפלינה שאיפשרה עשייה מסודרת מלכתחילה. על כך אין, אני מקוה חילוקי דעות. בנסיבות אלה גם קל להזדהות עם החוויה שעבר יונתן בקריאה בכתבי רבי נחמן. המאמר ככל שהוא שלם בפני עצמו חוטא רק בחטא הקטן, המשני, של ההקשר החברתי הרחב יותר, אולי אפילו ההסטורי. וכוונתי לעובדה שהנסיבות בהן נלמדו דברי רבי נחמן בשיעור משותף לתלמידי המדרשה ופרדס מעוררות שאלות אחדות. ושוב בפני עצמו שיעור מסוג זה הוא התגשמות חלומם של מייסדי המדינה – תלמידים דתיים ותלמידים חילוניים קוראים טקסט של רבי נחמן, וההתעלות מקרבת את הלבבות.
    אך למי שחי בארץ בשנות השבעים (סליחה על איזכור העת העתיקה) השיעור המשותף לסטודנטים של המדרשה ופרדס בהקשר של טקסטים שהיוו חלק מהותי מהתנועה המשיחית מבית הרב קוק, והוציאו את חנן פורת וידידיו מפזזים על הגבעות בשומרון, השיעור המשותף הנפלא הזה מעורר שתי מחשבות: א. מנהל פרדס מביא את המשנה המשיחית-כיתתית של ההתנחלויות למדרשה. ב. המפגש הזה עושה הון פוליטי מהבורות היחסית של המורים והסטודנטים החילוניים במדרשה באשר לטקסטים המכוננים של רבי נחמן – יוזמי המפגש ראו את השיעור המשותף (ואת שיתוף הפעולה זה מקרוב בין המדרשה ופרדס) כמנוף להכנסת האתוס המשיחי מבית הרב קוק ישירות למרכז הבורות החילונית. המניעים נראים, לפחות על פניו, פוליטיים לחלוטין. את השטחים המתנחלים כבשו כבר פעם שניה, עכשיו, ביחוד לאור הנצחון הדחוק בבחירות האחרונות, 'אנשי התרבות' של הכיבוש הישראלי המתנחל הזוחל – מירי רגב באופן בוטה יותר ופורת סלומון באופן פחות בוטה אולי – עוסקים בכיבוש פיסת אלוהים הקטנה שעוד נותרה לתרבות הלא-משיחית בארץ – המדרשה למורים לאמנות – ועושים זאת בכשרון רב. לא סתם הבאנו מדברי פורת סלומון בעיתונות לאחרונה. מצאנו בדברים מקבילות להערות השחצניות של 'שרת התרבות לכאורה' מירי רגב, ומצאנו בדברים הד לתזה (תכנית העבודה) של זבולון המר בשנות השבעים. מי שמאמין שהמניעים מאחורי המאמץ ל'שדך' בין המדרשה החילונית לפרדס (ש"לפחות חצי מהתלמידים/ות בו לא גרים/ות בהתנחלויות", כדברי אמיר) אינם מניעים פוליטיים, משלה עצמו. איננו דוחים על הסף את החוויה המזדמנת לסטודנט החילוני בהכנסו ליער או לפרדס של התבונה היהודית של כל הדורות, חוויה דומה נכונה לו לא רק בלימודי הטקסטים היהודיים של כל התקופות אלא בלימוד הטקסטים המכוננים ונותני ההשראה גם של תרבויות אחרות. אנו דוחים על הסף את החדירה המכוונת היטב של נציגיה של המשנה המשיחית מבית הרב קוק – מי שדוגלים בחיים בשטחים הכבושים גם במחיר מצב מלחמה מתמשך ודיכוי האוכלוסיה הפלסטינית – למוסדות התרבות החילונית שעל כינונם ואחזקתם עמלו דורות רבים של אנשי רוח ואמנים בארץ ובעולם. הפתרון שבחר אמיר – להתייחס לדברים השטחיים של רוזנפלד בנושא כה מורכב – הוא פתרון קל מדי. ולכן ניסינו לפתוח את היריעה קצת (הקשר, מניעים, הסטוריה לא רק של האמנות, וכל מה שקורה במקביל ב'משרד התרבות').

    ההתכתבות הזו מעניינת מאד, אולם היא מזכירה לפעמים את אותן ישיבות מחמירות במיוחד האוסרות על תלמידיהן כל חשיפה לתרבות זרה, שמא יסתנוורו עיניהם ויתקלקלו מעשיהם. מי שחושב שלימוד משותף של מאמר של רבי נחמן ע״י תלמידי המדרשה ותלמידי פרדס יערער את תפיסת עולמם של הראשונים עד כדי כך שירוצו ״לפזז בשומרון״, כדבריך, כנראה חש זלזול עמוק מאד, שלא לומר חוסר ביטחון, בחינוך, בערכים, בחשיבה העצמאית ובכל מה שתלמידי המדרשה החילונים גיבשו לעצמם בעשרים ומשהו השנים שחיו לפני המפגש עם תלמידי פרדס. הזלזול הזה מביע גם מחשבה שה״חדירה״ של המשנה המשיחית (ולא אכנס פה לדיון במשיחיות החילונית-ציונית, האדוקה לא פחות), היא חד-כיוונית. קרי, תלמידי פרדס הדתיים והימנים (לפחות בחלקם), ילמדו את תלמידי המדרשה החילונים והשמאלנים (לפחות בחלקם), ויראו להם את האור. העובדה ששיתוף הפעולה בין פרדס למדרשה נמשך כל השנה, ובמסגרתו לומדים תלמידי פרדס עם תלמידי המדרשה ומרציה יומיים בשבוע במשך שלוש שנים, כל הפעילות החינוכית והאמנותית הענפה הזו בטלה בשישים וחסרת כל השפעה, לשיטתך, על תלמידי פרדס. זאת בניגוד למפגש לימוד אחד של טקסט פסיכולוגיסטי-אמוני של רבי נחמן, שבעקבותיו יקרוס עולמם הערכי הישן של החילונים השמאלנים מהמדרשה, והם ירוצו להניח תפילין ולהקים התנחלות חדשה.

    מעבר לכך, ההתעקשות להתבונן בדברים דרך פרספקטיבת 67, הבאה לידי ביטוי בתגובות אלו, מעידה בעיני הן על עצימת עיניים לנוכח השינויים הפוליטיים, הגיאוגרפיים והדמוגרפיים של האיזור, והן על סירוב עיקש לפתוח לדיון את שאלת 48, שהיא-היא לטעמי השאלה העקרונית והגורלית לעתידו של המקום. כפי שכתבתי במאמר שקישרתי אליו באחת התגובות הקודמות, ״המשטר הישראלי מפלה ומדכא את האוכלוסייה הפלסטינית. ההתנחלויות, על מערכת החוק הכפולה שמאפשרת אותן, הן גולת הכותרת של האפליה הזו, אולם צריך להיזהר מהשלכת כל הרע לכיוונן. הפגנות יום האדמה פרצו בעקבות הפקעת אדמות מסיבית בגליל, לא ביו"ש, ואת פירותיו הכלכליים של הכיבוש בשטחים קוטפים גם בתל-אביב, ירושלים וכפר סבא (…) רוב המתנחלים רחוקים מאד מהכהניזם של בנצי גופשטיין והמשיחיות האלימה של הרב גינזבורג. הם הגיעו להתנחלויות מסיבות כמו אמונה באל או בהתיישבות, רצון לשפר את איכות החיים או סתם אפשרות לרכוש דירה במחיר סביר. אפשר לא להסכים עם זה, אבל צריך להתחיל ללמוד איך לעבוד עם זה. דברו עם מתנחל ממוצע על פינוי כי "זה מחיר סביר לשלם כדי שלכולנו יהיה יותר טוב", ותקבלו טריקת דלת בפרצוף. דברו איתו על שוויון לשכנים הפלסטינים שהוא פוגש מדי יום, ותמצאו התחלה של שיתוף פעולה״.

    אז אתה מוזמן להמשיך לגדף, לגנות ולנדות את ההתנחלויות ולחשוב שהן אחראיות לכל הרע שקורה פה, ואף להסיק מפעילותם של מקומות כמו פרדס כי אחרי שכבשנו את השומרון הנה השומרון בא לכבוש אותנו. רק קח בחשבון שאתה מנהל את המלחמות של המאה שעברה, וכל פיתרון פוליטי סביר ומוסרי שאולי יצמח פה יום אחד, יתגבש בלעדיך.

    ועוד כמה מחשבות שנכתבו לאחרונה על הנושאים הללו: http://on.fb.me/1gWtFqP

    באשר לנקודה הראשונה שאתה מעלה – שיתוף הפעולה הפורה בין המדרשה לתלמידי פרדס – זה נשמע טוב ואפילו מצוין מבחינה פדגוגית, אישית, ותרבותית. אך אליה וקוץ בה – העובדה שכמחצית מתלמידי פרדס חיים בשטחים הכבושים, הופכת את מיסודו של שיתוף הפעולה הפדגוגי, למיסודה של המדרשה כבית אולפנא שעוסק בחינוך של ילדי המתנחלים באופן קבוע. וכדי לסגור את המעגל כל שנותר הוא להעביר את המדרשה או סניף שלה לשטחים. מבחינה עקרונית כבר אין כל הבדל. הענין אפילו אינו קשור להעדפות פוליטיות או תרבותיות, אלא לאופן שבו שיתוף הפעולה מונע ברמה הטכנית ממי שבא ללמוד או ללמד במדרשה להמנע משיתוף פעולה או תרומה להתנחלויות. המדרשה הפכה, במחי קבוצה קטנה שקוראת ברבי נחמן, למוסד שנותן שירותי חינוך למתנחלים היהודים בשטחים – למי שעוסק בייצור והפצת מוצרי ההתנחלויות בישראל ובעולם.
    בפסקה השניה בתגובתך אני מוצא אלמנטים נוספים של אפולוגטיקה ל'מפעל' המתנחלי: "הם הגיעו להתנחלויות מסיבות כמו אמונה באל או בהתיישבות, רצון לשפר את איכות החיים או סתם אפשרות לרכוש דירה במחיר סביר. אפשר לא להסכים עם זה, אבל צריך להתחיל ללמוד איך לעבוד עם זה."
    מצד אחד יש קסם רב בהצגת ה'מצב' נכון לרגע זה ללא כחל וסרק, אך המסקנה מתיאור מצב זה משונה בעיני: "אפשר לא להסכים עם זה, אבל צריך להתחיל ללמוד איך לעבוד עם זה." דווקא בשל ההעמדה של מניעי המתנחלים כטירוויאליים במרבית המקרים, הטענה ש'אין מה לעשות' ו'צריך ללמוד איך לחיות עם זה' מבחינה פוליטית נחלשת עוד יותר. הרי האחיזה העיקשת של רוב המתנחלים בבתיהם בשטחים (ובאדמה שברוב המקרים אינה שלהם) ניזונה בדיוק מהתרבות הדתית והמשיחית היהודית.
    אתה כותב: "דברו עם מתנחל ממוצע על פינוי כי "זה מחיר סביר לשלם כדי שלכולנו יהיה יותר טוב", ותקבלו טריקת דלת בפרצוף. דברו איתו על שוויון לשכנים הפלסטינים שהוא פוגש מדי יום, ותמצאו התחלה של שיתוף פעולה״. הפתרון שלך הוא "התחלה של שיתוף פעולה" בין המתנחלים לתושבים הפלסטיניים בשטחים. האם, לרגע, עלתה בדעתך האפשרות, יונתן, לשאול מי מתושבי השטחים הפלסטיניים מה דעתם בנידון. הרעיון של הגברת שיתוף הפעולה פלסטיני-מתנחלי הוא יצור אפולוגטי (שאמנם לא אתה המצאת) שבא לזרות חול בעינינו.
    וכדי לתקן רושם שנוצר אולי מדברי. איני רואה בהתנחלויות את שורש כל הרע שנוצר פה בחמשים השנה האחרונות, אלא את אחד הסימפטומים הבולטים שלו. ואם זו רוחו של הפתרון הפוליטי שאתה מציע, הרי התמונה המצטיירת היא של המשך ה"חיים בצוותא" של יהודים שומרי מצוות ותושבים סוג ב' פלסטיניים, על האדמות שמכלתחילה שייכות לפלסטינים (וה'אידיליה' הזאת בחסות הצבא). וכמובן, המשך והרחבת שיתוף הפעולה בין בתי הספר לאמנות בארץ ותושבי השטחים היהודיים. מעניין יהיה לבדוק בהקשר של חזון לא מחמיא זה את האפשרות שגם תושבי השטחים הכבושים הפלסטיניים 'יזכו' לאור התורה במדרשה.
    ועוד הערה. 'שאלת '48' הונחה לרגלינו כנושא לדיון בעיקר (בשיח הישראלי) על ידי חובבי ישראל השמנה החל משנות השמונים כאמצעי רטורי להחלשת העמדה של השמאל בנושא ההתנחלויות. עד היום כל תגובה שניה ברשת בנושא הפוליטי פותחת ב-'האם האוניברסיטה ברמת אביב אינה התנחלות -שיך מוניס וכו". הנושא היה כמובן כל הזמן על השולחן – מאז '48 – אך השימוש בו כאמצעי רטורי נעשה בעיקר על ידי הימין הלאומני בישראל בנסיון לטשטש את אחריותם של המתנחלים בשטחים לקפאון במשא ומתן לשלום. למי שחי בתקופה העתיקה הזו, כפי שאתה מנסה להציגה, גם זכור שהיה קונצנזוס בינלאומי על גבולותיה של ישראל כגבול הקוו הירוק. מה שמצחיק או אבסורדי בהקשר הזה, שכאשר יאסר עראפת החליט שלא לקבל את הצעותיו הטריטוריאליות מרחיקות הלכת של ברק בקמפ דיוויד והעלה-הוסיף לאג'נדה את נושא הפליטים ('48), הציבור הימני-לאומני בישראל קיבל דרישה זו כלא רלוונטית כלל. וסתירות מסוג זה מלוות את השיח המתנחלי לכל אורך הדרך. אין שם הגיון צרוף. פוליטי או יהודי. יש שם את השרידים האומללים של תנועה משיחית שאיבדה את הכיוון והמניע לפני שנים, ומצדיקה את קיומה בשטח – עדיין כמכשול ברור לכל הסכם שלום – בסיבות ומניעים טריוואליים. אם בחקירת הנושא עניין לך אני ממליץ לקרוא בתקצירים משיחות טאבע שפורסמו ברשת על ידי האיחוד האירופי, וטקסטים של 'הבנות ג'נבה' שגם הם קיימים ברשת. לפי כל הסימנים, כל בעיות הליבה של הסכסוך כבר נדונו וסוכמו, וזו כנראה הסיבה שגם המתנחלים וגם הכוחות הרוויזיוניסטים הוותיקים כגון נתניהו אחוזי פניקה. האשליה של ליכוד השורות שהבחירות האחרונות ייצרו מסוכנת לכן פי כמה, היות והיא מרחיקה את החברה בישראל עוד יותר מפתרון אפשרי והוגן לבעיותיה המדיניות. החלק שהמדרשה, וחלק מהציבור האינטלקטואלי בארץ, נוטלים במאמץ הזה ל'ליכוד השורות' הוא בגדר בכיה לדורות. זה לא ישפר את המצב, רק יחמיר אותו.
    ובעת שהציבור הפלסטיני מבין שמאבקו לעצמאות הוא בגדר מאבק בלתי אפשרי (ראה אדוארד סעיד) והם נכונים לשלם את המחיר של המאבק הבלתי אפשרי, דווקא האינטיליגנציה הישראלית נוטה יותר ויותר להגדיר את המאבק לשלום במונחים של האפשרי והטריוויאלי. על הפער הזה יהיה קשה לגשר, ומהמדרשה למורים לאמנות היינו מצפים לחידוד הבעיות מתוך ראיה ביקורתית ופדגוגית-ערכית, ולא לטיוחן.

    תגיד, הסתכלת במפות מעודכנות בשנים האחרונות? בדקת את מצב האחיזה של הכיבוש בכלכלת ישראל (http://www.whoprofits.org/)? אתה מתאר שוב ושוב מצב של שמירה על הפרדה (למשל באמצעות ציפייה שהמדרשה לא תלמד סטודנטים שגדלו בהתנחלויות). לעמדה הזו יש קשר קלוש בלבד למציאות בשטח. בין אם פיתרון ההפרדה היה אפשרי בעבר ובין אם לא, האפשרות לקיימו נקברה כבר בשנות ה-90 בגלל תנופת הבנייה האדירה ביו״ש (בתמיכת ממשלת רבין וממשיכותיה), בגלל הבעיות המבניות של הסכם אוסלו, בגלל ההפרדה הפיזית בין יו״ש לעזה, בגלל ההתנתקות, בגלל שהפרדה לא נותנת מענה לסוגיות מרכזיות בשני הצדדים ועוד. זה לא שאני לא מבין את העמדה שלך (שאף תמכתי בה בעבר). אני פשוט לא מבין מה הטעם לקדם פיתרון שאף צד – גם לא הפלסטינים – לא מעוניין בו, פיתרון שאינו נותן מענה לשאלות יסודיות בזהות ובשאיפות של שני הצדדים, ושבכל מקרה אינו אפשרי לביצוע. מה נותנת לך ההתעקשות על ״פיתרון״ לא רלוונטי, מלבד מסאז׳ נעים למצפון?
    לכן – ולא בגלל טריק ימני רטורי – הזכרתי שוב את שאלת 48. זו השאלה היסודית שהציונות צריכה להתמודד עימה, זו השאלה שמטרידה את רוב הפלסטינים, וזו השאלה שמציעה מפתחות לסוגיות שיוזמת ז׳נבה אמנם חושבת שהיא פתרה, אך ספק אם הפיתרון הזה ישים ומקובל מחוץ למעגלים אינטלקטואליים שבעים-יחסית בת״א וברמאללה.
    כיוון שהזכרת את הפלסטינים וטענת שאיש לא שואל אותם אם הם מעוניינים בחיים משותפים, אציין ש-א: כמה פלסטינים באמת תומכים במתווה שתי המדינות, כפי שנוסח בהסכמי אוסלו ולאחר מכן?
    ב: מעניין שהמפלגה היחידה בכנסת הישראלית שמקדמת רעיון של שותפות אזרחית היא מפלגה פלסטינית. קוראים לה בל״ד, היא פועלת כעת במסגרת הרשימה המשותפת, מציבה את החזון והאתגר הגדולים ביותר לפתחה של מדינת ישראל, ואולי בגלל זה נדמה שמגדפיה הגדולים ביותר מגיעים דווקא משורות השמאל הציוני (ועוד על כך כאן: http://on.fb.me/1LOYd9h).
    ג: יוזמת הפעולה הרלוונטית ביותר (בעיני) כעת היא יוזמה משותפת ליהודים (כולל מתנחלים) ופלסטינים משני צדי הקו הירוק (http://2states1homeland.org/).
    ד: יש מקומות שמקיימים מפגשים בין מתנחלים לפלסטינים באופן קבוע, ואני די בטוח שמספר הפלסטינים שמשתתפים בהם גדול ממספר המשתתפים הפלסטינים בכנסים של ״שלום עכשיו״.

    תודה על התגובה המפורטת. בפעם האחרונה שבדקתי, הפלסטינים היו מעוניינים בפתרון שתי המדינות. אפילו החמאס הודיעו לפני כשנתיים (עוד לפני הטבח האחרון בעזה) על נכונותם לשאת ולתת עם ישראל להסכם שלום על בסיס גבולות '67. מאז זרם הרבה דם (בעיקר פלסטיני) בשטחים והמנטליות המתנחלית הפכה לקונצנזוס כמעט. מציק שהתוצאה תהיה כמובן מדינה דו-לאומית שבה יהיה רוב פלסטיני-ערבי. אך היהודים שמתגוררים בשטחים מתעלמים מהשאלה הדמוגרפית, מתעקשים להשאר שם ולמנוע הקמת מדינה פלסטינית, וחולמים בסתר על טרנספר המוני פלסטיני, או פתרונות סופיים יותר. זה לא הולך בכיוון טוב, ובמקום שיתקיים בירור חברתי ופוליטי נוקב, אלה העוסקים בחינוך עמלים יותר מתמיד על 'קירוב הלבבות' בין אלה שאינם מוכנים לוותר על הכיבוש הישראלי בשטחים לבין אלה שאינם מוכנים ליום נוסף אחד של הזוועות הכרוכות בכיבוש.
    והסיבה שלא רואים פלסטינים באירועים משותפים עם ישראלים בעת האחרונה היא הרתיעה משיתוף פעולה שעלול להתפרש כשבירת השורות של החרם על ישראל. החרם תופס תאוצה, דווקא כאשר בישראל 'סוגרים רווחים' בין ימין ושמאל למרות התהום העקרונית שמפרידה בין קלגסי הכיבוש לנאבקים על השמירה על זכויות האדם. איני שומע בדיון בינינו כלל את הנימה המוכרת של אזרח ישראלי שמסוגל להזדהות עם גורלם של מי שחיים תחת כיבוש. עברה האמפתיה מהעולם – הכל שיקולים פרגמטיים. זה מזעזע אותי יותר מכל, כי זה אחד הסימפטומים של משטר טוטליטרי.
    ובאשר להסכמות והטיוטות אליהם הגיעו בטאבע ובג'נבה בזמנו, ערכן רב מבחינה מדינית, ואין בהן, כפי שאתה מתאר, משום פתרון-הסכמה של עשירי שני הצדדים. הבעיה היחידה מאז שהגיעו למתווים אלה היתה ועודנה ההתנגדות החד-משמעית של ההנהגה הישראלית – קודם שרון וכעת נתניהו – לכל משא מתן ללא תנאים מוקדמים. לא מוכנים לוותר על יהודה ושומרון. נקודה.
    ואם הציבור הישראלי המפוחד היה מפנה ולו גם קצת מהאנרגיה שהוא מוציא על 'שמירת הסטטוס קוו' של הכיבוש (ו'קירוב הלבבות' בין עבריינים לבעלי יושרה) בלחץ על הממשלה להכנס למשא ומתן, כבר היינו חיים מזמן במזרח תיכון חדש, והרבה יותר יציב. עמדתך מזכירה לי יותר מכל את תפישת העולם של מי שחי בשבי שנים רבות – סינדרום החטוף. תפישת העולם של החטוף מסגלת עצמה לעולמו של החוטף, וגם כאשר החטוף משוחרר הוא ממשיך לחשוב כחטוף ולייצג את תמונת עולמו של החוטף וערכיו. הכיוון שאתה מציע מביא בהכרח למדינת הלכה יהודית שבה יש רוב דמוגרפי לפלסטינים, מדינה שבהכרח תנוהל בעזרת הצבא ושירותי הבטחון – לא מדינה דמוקרטית.
    ואני לא מצפה מהמדרשה שלא תלמד סטודנטים שחיים בשטחים. אני כן מצפה מהמדרשה שלא תמסד קשרים עם בתי ספר שכמחצית הלומדים בהם באים מהשטחים. יש בכך משום אחיזת עיניים – ללכת 'בלי' ולהרגיש 'עם'.
    מרוב טשטושי הגבולות שמוצעים בשיחה הנוכחית בין טוב לרע, נכון ואסור, מועיל ומזיק, אפילו המטפורות מאבדות כיוון – השפה נאלצת להתאמץ מדי כי המלים עצמן מאבדות את המשמעות. אם הכיבוש הוא בסדר, ואם המתנחלים הם סתם בני אדם שרוצים שיעזבו אותם בשקט, אז גם הטבח שצה"ל ערך לאחרונה בתושבי עזה הוא בגדר גליץ' קטן. טוב זה רע ורע זה טוב. ועמוס עוז בוודאי ימצא דרך מקורית לנחם את שלי יחימוביץ' ויאמר לה משהו בשבח ההתלכדות הלאומית שבאה בעקבות הדם המוקז (לא הדם שלנו כמובן). השמאל הישראלי, כמו הציבורים האחרים בישראל פשט את הרגל. נותרה רק המשפחה שמנוהלת ומתנהלת כמו כמו משפחת פשע וותיקה.

    הטענה ש״איני שומע בדיון בינינו כלל את הנימה המוכרת של אזרח ישראלי שמסוגל להזדהות עם גורלם של מי שחיים תחת כיבוש. עברה האמפתיה מהעולם – הכל שיקולים פרגמטיים״ – מעידה בעיני על חוסר הבנה מוחלט של העמדה שהצגתי פה, ועל קריאת הדברים מבעד למשקפי הרתיעה – המוצדקת – מדיבורי צו פיוס ללא כיסוי. מצחיק ומצער שאתה מייחס שאיפה ל״ההתלכדות הלאומית בעקבות הדם המוקז״ דווקא לאזרח ישראלי שבוחר לעמוד מאחורי (ולא לצד) מנהיגים פלסטינים. יש פה גם התעלמות ממכלול הפעילות הפוליטית שלי, שאינו מתמצה רק במאמר אחד ב״ערב רב״.
    מלבד חוסר ההיגיון הפנימי שלה, הטענה שהכיוון המוצע יוביל למדינת הלכה מצד אחד ומדינה עם רוב פלסטיני מצד שני, מעידה לדעתי על פראנויה יותר מאשר על בוחן מציאות. מעבר לכך בבקשה לא להכניס מילים לפי. לא כתבתי שהכיבוש בסדר וגם לא הסכמתי עם מפעל ההתנחלויות. כתבתי שבמציאות שנוצרה – מציאות שאני ממליץ בחום לנסות להתבונן בה לא רק מבעד למסך המחשב – ובהתחשב בכשלים המובנים של פיתרון שתי המדינות, התוכנית שאתה מבקש היא תוכנית פנטסטית, שבחסות של ״פיתרון פרגמטי ושפוי״ מצביעה בעיקר על כמיהה תיאורטית על גבול האמונה הדתית לתקופה קצרצרה בתולדות המדינה, שבעצמה מתבררת עם השנים כאנומליה. אני לא פועל בעולמות של מעלה.

    שלום יונתן. קראתי את רשימתך בנושא ה'רשימה המשותפת' והדברים בהחלט קרבו אותי לעמדת הרשימה המשותפת. יכול להיות שהערכתי את עמדותיך רק מתוך הפרספקטיבה הצרה של אירועי המדרשה (והמאמר בנושא האמנות האמונית) סובלת לכן מעיוות מסוים. בכל מקרה, תודה על הכנסת האורחים באתר.

    תודה לך. אני שמח על ההתכתבות גם (או בעיקר) כשהיא מקפיצה לי וליתר המשתתפים את הפיוזים.
    עוד הערה אחת: עד כמה שזכור לי חמאס לא ביקש ״הסכם שלום על בסיס גבולות 67״, אלא הסכם אי-לוחמה לטווח ארוך בתמורה להסרת המצור על רצועת עזה ועוד הקלות. אברך כמובן גם על הסרת המצור וגם על הפסקת הלחימה (גם כדי להפסיק את המצוקה והטבח וגם כי אני חושב שמציאות חזקה יותר מהצהרות), אבל חשוב לא לבלבל בין הפסקת אש ארוכה מטעמים פרגמטיים, לבין קבלת הציונות והכרה של חמאס בגבולות מדינת ישראל.

    שלום מר אליה יקר.
    תודה על התפילות להשכנת שלום בנפשי השסועה. אני בטעותי עודני אוחז, שהשסע שאתה מזהה בין ערכיה האוניברסליים העילאיים של האמנות החילונית, ובין המשיחיות ההזויה של גוש אמונים – כל זה לא ממש רלוונטי מבחינתי.
    בשנות ה70 עוד הייתי פנטזיה מתוקה של הורי בנפרד, ולכן תמונת העולם הדיכוטומית שאתה מייבא אל הדיון היא מבחינתי מסמך היסטורי ותו לא. יש לי ניחוש די מוצק לגבי המניעים שלך להאחז בתמונת העולם הארכאית הזו. מכיוון שהרשית לעצמך לנחש את מניעי הנסתרים (לכבוש את חלקת האלהים הקטנה שלך בדברי חלקות ולהקים בה מאחז), אני מרשה לעצמי גם לעסוק בניחושים.
    הניחוש שלי הוא שאתה פוחד. אתה פוחד לגלות שבמלחמה העתיקה שניתשת על הזהות היהודית בארץ ישראל, אתה מתחיל להבין שככל הנראה אתה בצד המפסיד. החלום למחוק את רבדיה העמוקים של היהדות, לרדד אותה לכדי ערכים מופשטים של ספרי מתנה, שמדברים גבוהה גבוהה ולא אומרים כלום, החלום הזה כנראה מתפוגג.
    היהדות כזהות – מסורתית, תרבותית, רוחנית ואפילו דתית – תובעת את מקומה בעיצוב הזהות הישראלית. לא כפרוייקט אידילי לייבוביצ'יאני, ולא כפרוייקט אידיאליסטי של גוש אמונים, אלא כמקור נעלם, ארכיאה, כסימן שאלה שתובע כל הזמן לשוב ולחקור אותו. כמו הילד שבנפש, שחוזר ומעצב את חייו של הבוגר, הנסיון להתעלם ממנו ולהיות "ככל האדם" מוביל לבוגר דיכאוני, בודד, חסר זהות.
    (לשאלת המוסריות של ההתיישבות ביו"ש לא אתייחס כאן, חוץ מלומר שהנסיון לצייר אותו כסיפור של 67 והקו הירוק ואילך הוא הלבנת מצפון ותו לא).
    מלבד בתקופה קצרה מאוד, לפרוייקט ההתיישבות בהר אין כמעט קשר לגוש אמונים ולישיבת מרכז, לא יותר משעולם האמנות בישראל הוא פרוייקט משיחי של בוריס שץ. האידיאליזם הקוקניקי היה הניצוץ שהבעיר את המדורה, אבל חומר הבעירה שלה היה הזהות היהודית, מסורת של אלפי שנים של געגוע לארץ ישראל של חברון, שכם, שילה וירושלים. נוח לך מאוד לספר לעצמך שמדובר בקומץ הזויים, כשבפועל החברה הישראלית בוחרת לעודד את ההתיישבות בהר, ורואה בה המשך ישיר לזהות שלה. הבחירה הזו מדהימה במיוחד כשלוקחים בחשבון את המאמץ האדיר של הקבוצה שלך להלך אימים, להשחיר, להלעיג ולצייר כפתטי ופרימיטיבי כל איזכור של זיקה למסורת – בספרות, בקולנוע, בתקשורת – ועדיין ההמון הנבער אוחז בסכלותו ואינו מרפה.
    במשך שנים היה לכם כח אדיר בידיים – להיות ההגמוניה התרבותית והתקשורתית, לעצב את דעת הקהל ואת סדר היום. בין השורות בכתיבתך אפשר למצוא לא מעט איזכורים לרוח הזו – של מי שמחלק אישורים, שבוחר מי ידבר ואיך. הזמן הזה נגמר.
    אני, בניגוד אליך (ולמירי רגב), לא מחפש להשתלט על המפתחות. אני גם מחזיר בתשובה מאוד גרוע. אינספור קבוצות לימוד, חברויות, שבתות משותפות – ואפס "הישגים". מעולם לא חשבתי שאני אוחז באמת שאותה עלי להנחיל, לעשות לה נפשות. להיפך, כפי שאמרתי בראיון, אני אוהב ומכבד מאוד את ה"דינוזאורים". יאיר גרבוז הוא אמן שאני מעריך במיוחד. אבל התפיסה הצנטרלית של עולם האמנות, של מי שחושב שהוא ציר המרכז שלה – זו התפיסה הדינוזאורית שאני מבקש לבטל.
    כמו שאמר ישו, אני לא באתי לבטל אלא להוסיף. להוסיף שולחנות דיון, להוסיף עולמות תוכן, להוסיף שיח שיוויוני ובעיקר – להוסיף אמנות.
    אתה יכול לבחור שלא לשבת ליד השולחן שלנו.
    ההפסד כולו שלך.

    נ.ב
    אין קשר בין רבי נחמן ל"תנועה המשיחית מבית הרב קוק", להיפך.

    התוספת של המילה "להיפך" בסוף המשפט שלמעלה מכוונת למצב בלתי אפשרי. מה אמור להיות 'ההיפך' מ"אין קשר בין רבי נחמן לתנועה המשיחית מבית הרב קוק'?
    הרי ההיפך מ'אין קשר' הוא ש'יש קשר'. ומסקנה אפשרית מהנאמר למעלה היא שאכן 'יש קשר בין רבי נחמן לתנועה המשיחית מבית הרב קוק'.
    הסגנון אולי מקורו ביידיש, והכוונה ככל הנראה להדגיש את השלילה בחלק הראשון של הכתוב בעוצמה רבה במיוחד, במעין חזרה: לא רק שאין קשר בין רבי נחמן לתורת קוק, התהום המפרידה ביניהם גדולה מהכיל. 'אין קשר' הוא ציון ההבדל על דרך השלילה. אך 'להיפך' מוציא אותנו מהטריוויה של השלילה שאין בה סובסטנץ ומעמיד אותנו מול תהום ממשית שמפרידה בין שני הרבנים.
    עם כל זה (גם לאחר שהכרותנו עם ה'להיפך' העמיקה), היופי של ה'להיפך' והתעלומה שבו – התפקיד שהוא משמש בנתינת 'גוף' או סובסטנטיביות לטריוואליות של ה'אין' – ממלאים אותנו תקווה לדברים טובים יותר.

    ווי ווי ויי. יש כאן דיון שהופך לעיסה שאינה הופכת למאפה, לצערי. אינני יכולה ואינני רוצה להיכנס לתוך ויכוח בין שני דתיים "אליה" ו"פורת". איש בדתו ובאמונתו יחיה, כמובן. אך בתור "הפושעת", ש"העזה", שומו שמיים, להזמין "מתנחל", לשיעור משותף, אציין כמה נקודות ממש בשולי הדברים:
    א. אני לא אלך ללמד בהתנחלות.
    ב. אין לי ולא היתה לי אף פעם בעיה (ואני מורה וותיקה) ללמד תלמידים דתיים, ימניים ומתנחלים. והיו ומן הסתם יהיו. וזאת למרות ההתנגדות החריפה שיש לי על קיומן ועל מעשי המתנחלים בשטחים הכבושים. ולא רק כ"מכשול לשלום", זו לא הבעיה היחידה עם ההתנחלויות. לא אכנס לכל זה.
    ג. שמחתי ואשמח גם בעתיד על ההזדמנות לקיים שיעור משותף וללמוד נושאים חדשים, בתחומים שאינני מתמצאת בהם. (השיעור היה מרתק! תודה לפורת על כך, ולא תהיה לי שום בעיה להמשיך מפגשים כגון אלה).
    ד. לא רואה שום בעיה בדיון, ויכוח, דיבור, דיאלוג, לימוד ביחד עם ימניים, מתנחלים ואנשים שחושבים אחרת ממני. יקשה עליי לשבת ביחד עם אנשים ש"מגרשים אותי לעזה", צועקים לי שיש "להרוג שמאלנים וערבים" וכדומה.
    ה. מה שמפריע לי בכל הדיון, במיוחד בין שני הדתיים, "פורת" ו"אליה", הוא האינסטרומנטליזציה שעושים למעשה האמנות.
    1. האם הפילוסופיה של היידגר היא נאצית, בשל היותו נאצי, ומשום כך פסולה לקריאה וללימוד?

    נעמי שלום. אכן דייסה. ומה שבולט בדברים של כל המשתתפים בשיחה הוא הקושי לעסוק בעניינים עקרוניים במצב הנוכחי. המצב די בלתי אפשרי ומנסים להפיק ממנו את מה שאפשר. יכול להיות שמה שנראה כאינסטרומנטליציה של האמנות הוא תוצאה של הנטיה של פורת ושלי להעמיד את הדיון על עניינים עקרוניים – הנסיון למדוד את הדברים לאורם של מושגים מופשטים כצדק ואמונה. גם הפלסטינים יודעים שמאבקם הוא מאבק על הבלתי אפשרי. ולמען האמת, שיחות בין אידיאליסטים די משעממות וצפויות מראש. נקווה שלאנשי החינוך לאמנות יש ויהיה יותר שכל מאשר לאידיאולוגים.

    לפורת. תודה על ההערה. אכן לא נכון יהיה לנסות להפוך את הרב קוק ל'ברסלבר'. יש פה ושם עדויות חלקיות בנושא: למשל, באתר "'שורש" כותב אחד שמכנה עצמו "אור האורות" במאמר "על קשרי הרב קוק זצ"ל וחסידות ברסלב – חלק א":
    "אני נשמת רבי נחמן", גילה מרן הרב קוק למקורביו ותלמידיו. אכן, משפט מדהים ומפתיע, אך מהי משמעותו לגבינו? האם הרב קוק היה 'ברסלבר' כפשוטו, או שבכלל חלק על דרכו של רבי נחמן?" ומוסיף 'אור האורות': "ומכיוון ש'ברסלב' זה לא לבוש חיצוני אלא משהו פנימי, נוכל להבין את משפטו של הרב גדליה קניג זצ"ל כי "הרב קוק הוא ה'ברסלבר' האמיתי של דורנו". ועם כל זה עלי להודות שהערתי בעניין הקשר בין הרב קוק לרב נחמן ניזונה מהתרשמות שטחית ולא מלומדת בעת כתיבתה. הקשר הוא מקרי לכאורה, וסמיכות המקרים היא שגרמה לי לקשר ביניהם.

    אני מקווה שמדברי עד כה אין התמונה המצטיירת אחת של שנאה לדת ולציבור האמוני. אין דבר הרחוק יותר ממציאות חיי. והגיע הזמן שהחינוך לאמנות בארץ יכלול את הטקסטים והדיונים שהתקיימו במשך מאות אם לא אלפי שנים במסורת היהודית בתפוצות. הסתירה לכאורה בין 'אמונה' ל'אמנות' מתפוגגת כבר ברמה של תמונת הצליל של שתי המלים.

    הנושא שהעלה אותנו על הבריקדות, הוא נושא פוליטי – היחס להתנחלויות (וכפועל יוצא מכך למתנחלים – או אולי יותר נכון להציב את תחילת הדיון בתפישת העולם של המתנחלים ולעסוק בתוצאה המוגמרת בשטח רק כסימפטום של תפישת העולם). התרשמותי למקרא דברים שאמרת בראיון ב-NRG לאחרונה היתה כפי שפירטתי למעלה, בין אם זה נוגע לתחושת ההדרה שחווית כמתנחל ובין אם זה קשור למקבילות שמצאתי בדבריך לרטוריקה הבוטה יותר של שרת התרבות החדשה מירי רגב (העלאת היחס בין מרכז לפריפריה, וההתייחסות המבטלת למחנה השלום הישראלי, והעיקר – טשטוש הגבולות בין המחנה האמוני למחנה הפוליטי של המתנחלים). נימת הדברים, לפחות כפי שהיא מובאת בראיון הנ"ל היא גם 'מסיונרית' במידה לא מבוטלת.

    ומעשים מדברים בקול ברור יותר מטקסטים, והאקט של החיבור בין המדרשה ל'פרדס', ככל שהוא אצילי ומפרה לכאורה מבחינה פדגוגית וחברתית, מתעלם לחלוטין מההקשר הפוליטי והתעמולתי. והשאלה ששואל אני את עצמי היא האם ההתעלמות מההקשר הפוליטי היא מכוונת או לא? בין אם על ידי יוזמי הקשר או אלה הבאים לברך על המוגמר. לפי דעתי, ההתייחסות לקשר בין המדרשה ל'פרדס' היא נושא חברתי-ביקורתי. והפליאה גדולה עבורי הכיצד הנושא אפילו לא עלה במדרשה, או באיזה שהוא פורום אחר.

    ורק כדי להבהיר את הדברים הבהרה נוספת: הימים הם הימים של התנועה להחרמת מוצרי ההתנחלויות ברחבי העולם ובישראל גופה. בנוסף יש חרם רשמי פחות או רשמי יותר על 'מוצריה' של הקהילה האקדמית הישראלית בעולם. הסיבה לחרמות ולהחרמות היא הכיבוש הישראלי בשטחים וההפרות הממוסדות כיום של זכויות האדם בשטחים. גם אם בוחר אתה שלא לראות את הקשר בין ההתנחלויות בשטחים לנושא זכויות האדם, הרי יקשה עליך להתעלם מהעובדה ששיתוף הפעולה בין המדרשה ל'פרדס' (בית ספר גבוה שרק כמחצית הלומדים ומלמדים בו הם מתנחלים) הופך את המורים והסטודנטים במדרשה ל'צרכנים' של 'מוצרי ההתנחלויות' בעל כורחם. הבעל כורחם הזה מעורר התנגדותי. יצירת מצבים בהם ניטלת מאדם החרות לפעול לפי צו מצפונו (במקרה הזה האפשרות שלא לשתף פעולה עם המשך הכיבוש הישראלי בשטחים) או מצבים בהם נכפית עליו השותפות עם מי שהם בעיניו חלק מקהילה שאחראית ישירות להפרות זכויות האדם בשטחים (ועוד מסיבות אידיאולוגיות, ולא במקרה) – יש להמנע בכל מחיר מיצירת מצבים מסוג זה, ביחוד כאשר מקום האירוע הוא בית ספר להוראת אמנות -מקום ששם לעצמו כמטרה את החינוך לערכים, העיסוק בענייני הרוח, ענייני עקרון.

    הקושי שבעשיית הבחנות עקרוניות מוסריות – הבחנות כמו אלה בנושא זכויות האדם – בישראל כיום הוא רב. והתוצאה באה לידי ביטוי אצל הדור שקיבל לידיו את את הכיבוש כמצב מוגמר. טבעי הרצון למצוא איזון והרמוניה. וככל שהמתנחלים בשטחים חפצים בלגיטימיות החברתית והפוליטית באותה המידה כמעט בני דורם בישראל גופה חפצים בקשר עם המתנחלים. למעשה הערבוב כה גדול שקשה להפריד בין השניים, ורק טבעי שהנושא הפוליטי והמוסרי העקרוני יידחה לשוליים כמין הפרעה בתדר. הרצון להרמוניה ושיתוף פעולה גובר, ביחוד בחברה 'משפחתית' כמו ישראל על כל שיקול אחר. נותר רק לעמוד נפעם אל מול המרקם החברתי החדש שנוצר – מין קרום-גלד על הפצע העקרוני של הכיבוש. ואחת התופעות המסוכנות יותר של ה'גלד' הזה הוא, מה, שבמקומות אחרים, בזמנים אחרים, נהגנו לכנות 'קונפורמיזם' (ראה ה'קונפורמיסט' של ברטולוצ'י).

    וככל הנראה, לא רק הדור שבנה את המדינה ודור הבנים שלחמו על צביונה, עבר זמנם בטל קורבנם, אלא גם התודעה הפוליטית באשר למהלכים בעלי משמעות עקרונית. מצד אחד ה'אמבה' של המשפחה המורחבת שהיא החברה הישראלית כיום עושה כל שביכולתה להפוך הומוגנית יותר, ומצד שני היא נחלשת מבפנים, כמו בטטה מתכלה, בשל אובדן היכולת לעשות הבחנות מצפוניות ועקרוניות. זה מוזר, בהקשר הזה, להגיע שוב למסקנה שהעתיד טמון בפעולתם של אירגונים כדוגמת ה-BDS ולא ב'התעוררות' או ההתחדשות של החלק בציבור הישראלי שעדיין מתנגד לכיבוש הישראלי בשטחים. החברה הישראלית עוסקת כיום בגישור על פערים פנימיים – כור ההיתוך שבן גוריון רק חלם עליו. וכמו תמיד במצבים כאלה כל בעיה עקרונית הנוגעת ב'אחר' (במקרה זה הפלסטינים) עוברת 'תרגום' לשפת המשפחה – הופכת לבעיה פנימית (בעיה של'אחר' אין בה חלק ממשי). זה עצוב אך כנראה בלתי נמנע. באנו מהגטו וגטו חדש יצרנו לנו כמבלי משים בארץ ישראל. מה שהכי מצחיק בכל זה זו האמונה שרווחת בחלקים גדולים של הציבור הישראלי בהבטחה האלוהית את ארץ ישראל לעם ישראל. שכחו, המלומדים, שארץ ישראל הובטחה לעברים כחלק מחוזה, מברית – על תנאי. והתנאי היה אז ועדיין מחזיק כיום: החיים לפי ערכי האדם. וגם קריאה חוזרת בברית בין הבתרים מעלה את נושא הבחירה החפשית:

    [מוויקיפדיה, ערך 'ברית בין הבתרים'] בקרב הוגי הדעות היהודיים של ימי הביניים עוררה הברית גם בעיה פילוסופית בהקשר לנושא הבחירה החופשית: בברית נגזר לכאורה על המצרים לשעבד את ישראל, ואם כן היכן הייתה הבחירה החופשית שלהם, ומדוע נענשו על כך? המצדדים בכך שלמעשה אין בחירה חופשית והכול בגזירה אלוהית, ראו בכך הוכחה לשיטתם, שאדם יכול לקבל שכר ועונש גם על דבר שנגזר עליו לקיימו.
    הרמב"ם, אשר נלחם בכל עוז בתפיסות ששללו את הבחירה החופשית, התייחס לבעיה זו בחיבורו משנה תורה:
    והלוא כתוב בתורה "ועבדום וענו אותם" (בראשית טו,יג), הרי גזר על המצריים לעשות רע; וכתוב "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ" (דברים לא,טז), הרי גזר על ישראל לעבוד עבודה זרה. ולמה נפרע מהן: לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע, שיהיה הוא הזונה; אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים שעבדו עבודה זרה–אילו לא רצה לעבוד, לא היה עובד. ולא הודיעו הבורא, אלא מנהגו של עולם. הא למה זה דומה–לאומר העם הזה, יהיה בהן צדיקים ורשעים. לא מפני זה יאמר הרשע כבר נגזר עליו שיהיה רשע, מפני שהודיע הקדוש ברוך הוא למשה שיהיה רשעים בישראל, כעניין שנאמר "כי לא יחדל אביון, מקרב הארץ" (דברים טו,יא). וכן המצריים, כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל, אילו לא רצה להרע להם, הרשות בידו–שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיעו שסוף זרעו להשתעבד בארץ לא להם. וכבר אמרנו, שאין כוח באדם לידע היאך יידע הקדוש ברוך הוא דברים שעתידין להיות. [הלכות תשובה ו, ה]

    הרמב"ם מצביע על הצורך, בכל תקופה ותקופה לעשות את הדבר הנכון ברמה של המצפון. והעיון מחדש בברית בין הבתרים מזכיר לנו שמנהגם של עולם ושל עם לעבור על המצוות שבין אדם למקום ואדם לאדם, ולכן גם ההבטחה של ארץ ישראל לעם ישראל טומנת בחובה את העונש והגזרה על החטאים הידועים מראש של הקולקטיבים הקשורים בענין (העברים, המצרים). הפתרון למצב הנוכחי אינו טמון לכן בהיאחזות במשפחתיות ובביתיות אלא בקבלת החלטות יחידיות – איש לפי מצפונו. והמחשבה שאלוהים בחר בעם היהודי ליישב את ארץ ישראל המקראית במחיר שיעבודו של העם הפלסטיני, ובמחיר הפיכתם של היהודים לגנבים בעיני עצמם, ולפורעי חוק בעיני אומות העולם, – מחשבה זו קשה מנשוא.

    הייתי רוצה לעשות נסיון. להציג בחלל משותף עבודות של בוגרי בתי ספר שונים, דתיים וחילוניים כדוגמת בצלאל, פרדס, המדרשה וכו'. בתערוכה לא יצויין מאיין רכש האמן את השכלתו. הצופים ומבקרי האמנות יצטרכו להחליט מהי עבודה טובה ומעניינת על סמך העבודה ולא על סמך אינפורמציה קודמת. אחרי זה לפתוח דיון…
    אולי התנתקות משם ,מייחוס, ומדעה קדומה , תשחרר את הרוח החופשית ותוביל את דעת המבקרים למסקנות אחרות.

    המחשבה בדבר תצוגת עבודות ש'תנטרל' דעה קדומה נגד אמנים דתיים (או שלמדו אמנות בבתי ספר לאמנות דתית) היא מחשבה מעניינת, ולכאורה ברוכה. אכן יש בחלקים של הציבור החילוני דעה קדומה נגד יצירות של אמנים דתיים, אך ההצעה שלך מזכירה לי מקרה שקרה. בעת שיחה עם ידיד שאינו בקיא באמנות אך דעות בנושא יש לו למכביר, פנה הלה אלי בטרוניה מתמשכת בדבר אמנים מושגיים שרלטנים שעושים צחוק מהקהל וכו'. והוא לא אהב את התשובה שלי – עניתי לו שאני מעדיף לענות על שאלות שנושאן אמנות ואמנים טובים ולא כאלה שמלינות על אמנים לא טובים ויצירות גרועות.

    באותו האופן אני מציע שלא להציע הצעות מבניות-מערכתיות שנושאן הדעה הקדומה של מגזר זה או אחר (או של מבקר האמנות). הדעה הקדומה אינה עניין שניתן לטפל בו בדרך שאת מציעה, כי בכל מערכת, משוכללת ככל שתהיה, הדעה הקדומה תמצא לה דרך לחלחל ולפגוע בשיקולים ענייניים. הדרך לטפל בדעה הקדומה המאיימת עלינו לכלותנו אינה שינוי המערכת אלא השקעה רבה יותר בחינוך ליושרה אינטלקטואלית.

    משגה אחר בו ההצעה שלך שוגה לפי דעתי הוא בעניין "ההתנתקות משם, מייחוס". ההצעה ש"הצופים ומבקרי האמנות יצטרכו להחליט מהי עבודה טובה ומעניינת על סמך העבודה ולא על סמך אינפורמציה קודמת" נשמעת מפתה אך בבדיקה קצת יותר מעמיקה מעמידה בסימן שאלה את הגדרות האמנות כפי שהתפתחו במאה העשרים – בעיקר ההגדרות שהחל משנות הששים והשבעים שמות את הדגש על ההקשר – הגדרת האמנות לפי הקשרה ולפי הנסיבות בהן נוצרה. רבות מהעבודות שנוצרו בשנות הששים והשבעים על ידי אמנים מובילים גם הפכו את ההקשר והנסיבות לנושא העבודה.

    נוצר מצב מוזר שבו ההצעה שלך ל'התנתקות משם, מייחוס" – מההקשר ומנסיבות ההזמנה – חוזרת כבומרנג וחושפת סוג של תמימות הגובלת בבורות בכל הנוגע להסטוריה, התיאוריה, והפרקסיס, של האמנות במאה ועשרים השנים האחרונות. ההצעה להתנתקות מההקשר התרבותי בו נוצרה העבודה למעשה מנתקת את העבודה מההסטוריה של האמנות, וכך מכל אפשרות למשמעות.

    בקריאה חוזרת של תגובתך עולה כשל נוסף, אולי כשל מזן פסיכולוגי-חברתי. הרצון לנתק את העבודות של אמנים דתיים (או כאלה שלמדו בבתי ספר דתיים לאמנות) "משם, מייחוס" כדי לכאורה לאפשר שיפוט הוגן יותר של עבודותיהם, עובד בכיוון הפוך למגמה שאורנה סגל ופורת סלומון משתייכים אליה: הרצון להציג את האמן הדתי ואת יצירתו באופן לגיטימי במרכזי החינוך לאמנות החילוניים. זה מוזר לגלות שדווקא בתוך התהליך הזה להכרה מתוך שמירה על הזהות האמונית של אמן הדתי נוצרת המחשבה (מחשבה אוטופיסטית משהו) להתנתקות "משם, מייחוס" – אם פורת ואורנה חפצים ביקרו של האמן הדתי, חפצים לראותו במימוש הזהות המלאה שלו – הרי ההתנתקות משם, מייחוס מובילה בדיוק להסתרה של הזהות האמונית, ובכך סותרת לפחות את הכוונות המוצהרות של הנוגעים בדבר.

    מסקנה אחת אפשרית מהניתוח בפיסקה האחרונה היא שהמניע של אורנה סגל אינו 'חינוכי-פדגוגי' נקי – הרצון להביא את החינוך לאמנות לציבור האמוני או הדתי – אלא מניע פוליטי. כי טישטוש הזהות של האמן בעת התצוגה, וזאת לאחר שכבר רכש לעצמו את המעמד שמאפשר הצגת העבודה בסביבה ה'לגיטימית-גם אם חילונית', – טישטוש הזהות של האמן כאמן דתי או כאמן שלמד בבית ספר דתי לאמנות, משרת דווקא את המטרה הפוליטית של ביטול וטישטוש המחיצות בין החילוני לדתי – וזאת לא מתוך ההבנה שטישטוש המחיצות והגבולות משרתים פשרה-הבנה תרבותית ומיזוג אמיתי, אלא מתוך גישה מסיונרית-מה שמנסה לנצל את טישטוש הגבולות בין החילוני לדתי על מנת להחיל את התרבות והערכים הדתיים על הציבור החילוני. זה מה שמכנים בדרך כלל 'בדרכי נועם' – בדלת האחורית, ובזמן שאף אחד לא שם לב. קצת 'גנבים בלילה', לֹא?

    והערה אחרונה (עוד ווריאציה על אי-הגיון): את "הרוח החופשית" אין צורך 'לשחרר', כי מעצם הגדרתה, הרוח החפשית משוחררת. ואני יכול להבטיח לאורנה סגל שההתנתקות משם ומייחוס, לא תצליח לשחרר אותה מהדעה הקדומה שמזינה את הצעתה, ובוודאי שלא תשפיע כהוא זה על מצב הרוח החפשית אצלה או ביקום. היקום, כפי שאנו מכירים אותו, נוצר על ידי ה'שם', כאשר למילה ולדנומינציה (נתינת שמות) תפקיד מרכזי בתהליך. הניתוק "משם, מייחוס" יחזיר אותנו, אני חושש לימי האפילה והתוהו.

    אין אמרה כזאת – "איש באמונתו יחיה" בשום מקום. זאת המצאה של חילונים
    יש אימרה "צדיק באמונתו יחיה".

    יש אימרה כזו, אך היא אינה מופיעה בתנ"ך. למרבה האירוניה, במקרה שלך, הגירסה העממית – החילונית, אם תרצה – מייצגת את הרוח של היהדות הרוחנית, שהיא היא הרוח העיקרית שפעמה במפעל הציוני המודרני, והיא הרוח שאיפשרה את יצירתה של מדינת ישראל כסוציאל-דמוקרטיה מודרנית, ולא מדינת ההלכה המפורדת והמחולקת לכיתות חרדיות וכתות משיחיות ש'חזו' וממשיכים 'לבשר' מנהיגי המחנה האמוני בישראל. דווקא ההבדל הקטן, אי הדיוק לפי הרב עדו רוזנטל, בין שתי הגרסאות של האימרה שנתנה מכוחה לכותרת המאמר הנוכחי, – דווקא ההבדל הקטן הזה מצביע על הואניברסליות של היהדות החילונית וההצלחה העצומה לה זכתה במאה העשרים בארץ ובתפוצות, ובה בעת מצביע על המשך הרוח הדוגמטית, הסקטוריאלית, הכתתית, במחנה האמוני. השם ישמור! – כותב המאמר בחר לעשות פרפראזה על משפט שאינו מופיע בתנ"ך (ובה בעת מבטא את ערכי האדם שהיוו מאז ומתמיד את עיקרה של היהדות).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.