דבר קטן עם משימה גדולה

מותג הוא הדבקה מוצלחת בין דבר לבין דימוי. הדברים בתערוכה של רעות פרסטר הם הדבקות לא מוצלחות בין דברים לדימויים. ההדבקה גלויה מדי, מאומצת, שרירותית. לכן היא משמשת כתמונת מראה של עולם המותגים, ואומרת משהו על הכלכלה הנסתרת שלו.

רעות פרסטר נתנה לי דבר. זה היה אבזם מלבני גדול ומוזהב עם פיתוח פשוט בשוליו, ועליו מודבקים, בשורה לא לגמרי ישרה, ארבעה חיקויי אבנים טובות מפלסטיק כחלחל שקוף. מתחתן היתה מודבקת פיסת נייר עם הדפס חזרתי לא מובן, של ארבעה קווים מתעקלים בשחור. עם קצת דמיון, אבני הפלסטיק יכלו להיראות כראשים של דמויות, וההדפס כגופים נשיים גבעוליים. דברים כאלה, היא הסבירה לי, היא מתכוונת למכור בזול בתערוכה בביתן הלנה רובינשטיין.

האם זאת אמנות?

ראשית, עשיתי ניסוי. ניסוי פיזיקלי-מטאפיזי. הנחתי את הדבר על שולחן בחדר עבודה שאני חולק עם כמה עמיתים באוניברסיטה. בימים שלאחר מכן השתדלתי לא להפנות לדבר תשומת לב ישירה. לאחר כשלושה שבועות התקבלה המסקנה הראשונה: הדבר נשאר פחות או יותר במקומו. לפעמים הוא היה מאחורי מסך המחשב, לפעמים בין שתי ערימות הספרים ולפעמים בין הניירות. בכל מקרה הוא לא חרג מתחומי השולחן. זאת לא תכונה מובנת מאליה של דברים היום, תכונת ההישארות. דברים נעלמים, נזרקים לפח, מתכלים, עוברים ממקום למקום. לפעמים אנחנו מצמידים אותם אל הקיר כדי שלא ייעלמו, מאחסנים במגירה, מטלטלים איתנו ממקום למקום. דבר שמניחים אותו סתם כך והוא נשאר במקומו הוא דבר ראוי לציון.

רעות פרסטר - אבזמי פלסטיק מוכספים

רעות פרסטר – אבזמי פלסטיק מוכספים

בחנתי את הדבר. נראה לי שתכונת ההישארות שלו קשורה בסוג מסוים של חוסר חן שמאפיין אותו. אולי אפילו יש כאן קשר סיבתי. דברים חסרי חן מפגינים עיקשות מיוחדת. הם נשארים נטושים בפינות חדרים, על מדפים, במשרדים וחללים ציבוריים (רק לא בקניון, כמובן, אבל זה סימן מובהק לחוסר הממשות שלו: הדברים בקניון איבדו את התכונה היסודית ביותר שנהגנו לייחס לדברים). לא תמיד ברור מה הם עושים שם, במקומות שהם נמצאים. לפעמים זאת חידה של ממש. פוסטר ישן ודהוי שהורד מקיר במשרד והושאר ליד פינת הקפה, שלט שבור, צעצוע ממקדונלדס. דברים חסרי חן וחסרי תפקיד מתעקשים להישאר במקומם.

אשר לדבר של פרסטר, חוסר החן שלו היה מהסוג הנוגע ללב. זה חוסר חן השמור למי שמקדיש מאמץ גולמני לשאת חן. הוא ניכר בגיבוב, בהדבקה ובחיקוי. זה גיבוב של יסודות שכל אחד מהם בפני עצמו הוא ניסיון כושל לשאת חן – למשוך במהירות תשומת לב, "זהבים ונוצצים", ובדיוק בשל אותה מהירות להישפט לחומרה. ההדבקה שלהם זה על גבי זה נועדה לחפות על הכישלון של כל אחד מהם, אבל היא רק מהדהדת ומעצימה אותו.

מכיוון שהניסוי הראשוני הושלם, החלטתי לחתום אותו במחקר קצר נוסף, חברתי ופסיכולוגי הפעם. הראיתי את הדבר לחבר בחדר ושאלתי אותו מה דעתו עליו. הוא הביט בי בשאלה, מחכה להדרכה נוספת. הוא רצה כנראה לדעת באיזה הקשר הוא אמור לחשוב על הדבר. מכיוון שעדיין לא ידעתי מספיק על הדבר, רק חזרתי על השאלה: "מה אתה אומר על זה?". הוא בחן את הדבר ולבסוף אמר: "אני מקווה שלא שילמת על זה הרבה כסף".

בשלב הזה הרגשתי שאני כבר יכול להכניס את הדבר לתיק. תיק הוא סביבה מיוחדת במינה לדברים. מרגע שדבר הוכנס לתיק, אני יודע שהוא שם. הוא יצוץ מעצמו ברגעים לא צפויים, כשאחפש דברים אחרים. אם ארצה לראות אותו אצטרך לרוב לפשפש, ואולי להוציא כל מיני דברים אחרים, חלקם מפתיעים, כמו דברים ששכחתי מקיומם. תיק הוא קנוניה מיסתורית בין דברים. ובכל מקרה, כאשר הדבר בתיק אני אדע תמיד שהוא שם, גם אם אשכח זאת לפעמים.

האם זאת אמנות?

תשובה חיובית על כך תהיה, במבט ראשון, קצת משונה. אנחנו מכירים אמנות שמכוונת ללכוד את החן בר החלוף. להנציח רגע חינני, להושיע אותו מהתכלותו הבלתי נמנעת, לחלץ אותו מתוך מציאות סתמית. הדבר שנתנה לי פרסטר עושה בדיוק את ההיפך. הוא לא מייצג ולא לוכד אלא מגלם. הוא מגלם את עיקשותו הגולמנית של חוסר החן. איזה טעם יש בו? במישור עמוק יותר אולי הוא חולק משהו עם אמנות. אפשר לראות בו מעין עוגן. הוא תזכורת או ערובה להמשכיות קיומו של העולם. הוא דבר קטן עם משימה גדולה: אובייקט השואף להבטיח את עקביותו של העולם. מהבחינה הזאת תפקידו דומה להרגלים קטנים שאנחנו שואבים מהם מידה חסרת מידה של תענוג. אנחנו מתמכרים אליהם כי מבטיחים לנו שהעולם עדיין שם, זהה לעצמו.

רעות פרסטר - מדליוני מתכת מצופים

רעות פרסטר – מדליוני מתכת מצופים

ההיפך של יפה הוא מכוער. לחינני לעומת זאת אין ניגוד ברור. לכן אנחנו פשוט קוראים לו חסר חן. משום כך הוא גם יכול למלא תפקיד יסודי, אלמנטרי, להיות מצע חומרי של קיום.

אולי הדבר של פרסטר הוא המקבילה לאובייקט מעבר, כלומר אותם חפצים מרוטים שפעוטות נקשרים אליהם באופן בלתי מוסבר – חיתול מלוכלך, בובה מסמורטטת, מוצץ. אלה דברים גורליים, הנמצאים בין לבין ומאפשרים להפריד בין לבין. אובייקט המעבר הוא לא בדיוק אובייקט ולא בדיוק סובייקט, אלא הדבר שמאפשר להפריד בין אובייקט לבין סובייקט. אמא הלכה אבל הדבר נשאר. הפעוט מחזיק אותו כאילו היה העולם כולו. באותו רגע הוא באמת העולם כולו. ערובה שהעולם עדיין שם גם כשאמא הלכה. דרך ההיאחזות בו גם מתברר שהעולם שם ואני כאן.

הדבר של פרסטר הוא גם אובייקט מעבר בין העולם לבין האמנות. "אני מקווה שלא שילמת על זה הרבה כסף": אמנות לא יכולה להיות זולה. אבל האם יכולה להיות אמנות שעניינה הוא הזול? אם אנחנו רוצים להמשיך להאמין בכל-יכולתה של האמנות, חייבת להיות גם אמנות כזאת. מדוע אמנות אינה יכולה להיות זולה? קל להבין מדוע יצירות אמנות נוטות להיות יקרות. הן יקרות משום שהן חד פעמיות. בעולם שבו השכפול של כל דבר הוא זול מאוד, יצירות אמנות יכולות להיות יקרות משום שהן חד פעמיות. אבל מדוע הן לא יכולות להיות זולות? חוסר האפשרות הזה מסמן היפוך: במקום שהמחיר יהיה תוצאה כלכלית של חד פעמיות היצירה, המחיר הופך להיות ראיה לחד-פעמיות, כלומר תנאי שמאפשר לדבר להיות יצירת אמנות. המחיר הוא התחליף העכשווי למה שוולטר בנימין כינה ה"הילה" של יצירת האמנות החד-פעמית. החשד הוא שהכלכלה הנפרדת הזאת של האמנות מנתקת אותה גם מהחומר הזול שממנו עשוי העולם. האם אמנות יקרה יכולה לעסוק בכנות בחומר הזול, הניתן לשכפול, של העולם? אמנות-הזול של רעות היא מהבחינה הזאת בו בזמן הכרחית ובלתי אפשרית. אם אמנות עוד קשורה לעולם, צריך שתהיה יכולה לעסוק גם בזול. אפשר לומר זאת כך: למכור אמנות בזול כיום, זה מעשה אמנות.

ההקשר הכלכלי הזה הוא מפתח חשוב. הדבר של פרסטר מורכב מפריטי אופנה מסוג מסוים. הוא שייך לעולם שעבר זמנו, אבל מתעקש להישאר במקומו, ברחובות מסחר מרופטים, מחוץ לקניונים. הוא שייך לעולם של חנויות קטנות ששמותיהן נקראים היום כמו ניסיון נוגע ללב להישאר באופנה. "אופנת אמריקה": אני לא זוכר בדיוק איפה – פלורנטין? נחלת בנימין? אלנבי? – אבל יש חנות כזאת אי שם.

רעות פרסטר - אבזמים מעורבים

רעות פרסטר – אבזמים מעורבים

רעידת אדמה כלכלית הפכה את העולם ההוא לשריד. הגילוי הכי בולט שלה הוא המותג: דבר כלכלי שהופיע לאורך המאה העשרים ושינה מן היסוד את העולם. אי אפשר להפריז בממדיו של השינוי. סביבת החיים החומרית המיידית שלנו, הדברים שמקיפים אותנו ובקרבם אנחנו חיים, השתנו עם המותג. התערוכה של רעות עשויה מהשיירים שהותירה רעידת האדמה הזאת, אבל כך היא גם עוסקת בעקיפין במותג עצמו, דרך תמונת המראה שלו.

מהו מותג? התערוכה מציעה על דרך ההיפוך תשובה אפשרית: מותג הוא הדבקה מוצלחת בין דבר לבין דימוי. הדברים בתערוכה של פרסטר הם הדבקות לא מוצלחות בין דברים לדימויים. ההדבקה גלויה מדי, מאומצת, שרירותית. "אופנת אמריקה". זאת הדבקה פיזית, ילדותית. נייר על גבי אבזם. פיסות נייר גזורות יחד עם נוצצים שונים על גבי פריטי אופנה. מילים, חלקי גוף, נופים ממוסגרים בתוך אבזמים או עיגולי מתכת. פנים פונות אלינו במחווה דרמטית מתוך אבזם עגול. לפעמים החפץ מביט בנו, במבט מצועף, נאיבי ופתייני. פני האמנית במגוון העמדות נוסטלגיות המזכירות את המימיקה של הסרט האילם: הדבר מנסה נואשות לדבר.

ההדבקה הגלויה מדי היא הניסיון והכישלון הנואש של הדברים להיות דברים. יותר נכון: הניסיון והכישלון שלהם להיות יותר מדברים, להיות, כמו מותג, דבר רוחני, חומרי-על-חומרי. ההדבקה הכושלת היא האופן שבו הדברים האלה מתקיימים, העיקרון של הנוכחות המטרידה, המעט צורמת, שלהם.

זאת תמונת מראה של עולם המותגים משום שהמותג עומד על הדבקה מוצלחת, שקופה, ריתוך מושלם בין דברים לדימויים. מוצלחת עד כדי כך שאיננו יכולים לומר עוד מהו הדבר ומהו הדימוי, היכן זה נגמר והיכן זה מתחיל. האם אנחנו יכולים לומר מהי קוקה קולה מעבר לדימויים המזוהים איתה? כתמונת מראה של עולם המותגים, הדברים של פרסטר מאירים על הכלכלה הנסתרת שלו. אפשר לתאר זאת כעסקת חליפין: החיבור הכושל בין דבר לדימוי, הניסיון המאומץ לשאת חן, המראה הזול הם הצד השני של התעקשותו של הדבר. אלה המחירים שהדבר צריך לשלם כדי לשאת את המאפיין היסודי שאנחנו מצפים לו מדברים: שיישארו במקומם, יתמידו. שיישארו שם, תמיד מעט זרים לנו. שיישארו בין המובן מאליו לחידתי: נטמעים בסביבה אבל נכונים גם להגיח מתוכה כשאלה – מה זה? ולמה, בעצם? וממתי? ומי שם את זה כאן?

רעות פרסטר - אבזמים אובאליים

רעות פרסטר – אבזמים אובאליים

החליפין האלה מאירים על עולם המותגים. ההדבקה המושלמת בין דברים לדימויים, הופכת לכאורה את המותג ליותר מדבר: לדבר חומרי בעל לוואי רוחני. אבל פירוש הדבר הוא גם שהחיבור המוצלח בין הדבר לדימוי הופך את המותג לפחות מדבר. הדימוי המרותך לדבר גוזל מהדבר את הדבריות שלו. הדימוי הרוחני הוא שמחלץ את המותג מעולם החומר הזול. משום כך הוא תמיד מתייחס אל מה שאין בדבר החומרי – למשל, דימוי של תענוג שהדבר לא יוכל לעולם לספק. המותג לכן הוא לא-דבר. קוקה קולה, למשל: חלק מעולם הדימויים שלה הוא הידיעה כי היא מיוצרת לפי אותה נוסחה סודית כבר יותר ממאה שנה. ההתעקשות, ההישארות זהה לעצמו, היא לכאורה תכונה בסיסית של הדבר החומרי. אלא שההתעקשות של קוקה קולה היא יותר מהתעקשותו של החומר, הנתון לבליה ולשינוי. זאת התעקשות שמעבר לחומר, של מה שנותר ללא כל שינוי וללא סימן לפגעי הזמן. זאת התעקשות כתכונה על חומרית, רוחנית.

לכן צריך לומר כי אף שפרסטר משתמשת בחומרים מן המוכן, העבודות שלה הן לא בדיוק רדי-מייד. יותר נכון לומר שהן בדיוק ההיפך מרדי-מייד. הרדי-מייד התענג על האפשרות של מבט חדש על דבר מצוי. הוא שייך לתקופה אבודה, שבה האנושות עוד הוקסמה מיכולתה לייצר דברים, מהמכונה ומהתעשייה. אי אפשר עוד לעשות רדי מייד. אבל מה שאינו אפשרי באמנות אינו רק עניין של חילופי אופנה. מה שאינו אפשרי באמנות מסמן שינוי ממשי בעולם. התערוכה של פרסטר לא מנסה למצוא קסם חדש בדבר מוכן, אלא לעשות משהו לכאורה בסיסי יותר: היא מנסה פשוט ליצור דבר. המאמץ הנדרש לשם כך הוא סימן למצבנו כחסרי כל דבר. זה עניין משונה: לכאורה אנחנו חיים בקרב ריבוי עצום, מחליא לעתים, של דברים. אבל הריבוי הזה מטעה. הוא בעצם שיקוף של היעלמות הדברים מעולמנו, של נדירותו של הדבר במשמעותו המלאה, כמה שברגע מסוים יכול להלך עלינו קסם בנוכחות שונה לגמרי מאיתנו. צריך היום להיות אמן כדי לעשות דבר.

רעות פרסטר - מדליונים

רעות פרסטר – מדליונים

***

הקושי למצוא דבר מקבל ביטוי מוחשי במועקה של קניית מתנות. לפעמים קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לקנות מתנה לאדם. מי ניתן לו? מה היא צריכה? האם זה מתאים לה? הוא יאהב את זה? הוא ישתמש בזה? מעבר לכל השאלות האלה ניכר הקושי למצוא משהו שלא ייטמע מיד וייעלם בתוך שטף הדברים המקיפים אותנו.

אפרים קישון, שתיעב כל אמנות שנעשתה לאחר המאה ה-19, כתב פעם פיליטון נחמד על הדוד של אשתו שהביא להם במתנה ציור מודרני. הזוג מתפעל בקול מהציור אבל בעצם מתעב אותו, וממהר לאחסן אותו בבוידעם. כדי לא לפגוע בנפשו של הדוד העשיר, לקראת כל ביקור שלו, מזדרזים לחפש ולתלות אותו מחדש. רק אחרי שנים ארוכות, כשהציור נעלם, הזוג מתוודה באוזני הדוד שמעולם לא אהב את הציור. הדוד, מצדו, מודה מייד שגם הוא אף פעם לא אהב את הציור.

דווקא דרך החשד הקרתני הזה באמנות מודרנית, קישון מצליח להעלות כמה תובנות חשובות על דבר האמנות, על מתנות ועל יחסים בין אנשים. למרות הטינה הקרתנית, המתנה של הדוד הצליחה לעשות מה שמעט חפצים מצליחים לעשות: לכונן קשר ארוך שנים בין אנשים, להותיר נוכחות מתמשכת שלהם זה בעולמו של זה, לגרום להם לחרוג שוב ושוב מעצמם. האם אנחנו צריכים לצפות מאמנות ליותר מכך?

נקודת המבט הקרתנית על "אמנות מודרנית" נמצאת במרכז עבודת הווידיאו "שגיא". שגיא הוא אחיה של האמנית, המנהל את החנות המשפחתית לפריטי אופנה לא ממותגים שמהם עשויים פריטי התערוכה. הוא מספר בתחילת הסרט שיכול היה להיות כל דבר שיעלה על דעתו, אפילו אמן. הוא באמת מחליט להיות אמן ומסלק את אחותו מהסטודיו שלה בחנות. בריסטולים וטושים נפרשים על השולחן, אבל כלום לא קורה. נדמה שגם האסיסטנטית שלא מבינה כלום באמנות לא מצליחה לעזור. שגיא קורא ישראל היום בסטודיו. בסיום הסרט אנחנו רואים את התערוכה שהוא משתתף בה בביתן הלנה רובינשטיין. היצירה שלו היא בטכניקה מעורבת: מוקף בחבלי ההפרדה האדומים והמכובדים למראה, שגיא עצמו יושב על כיסא וקורא ישראל היום.

הצופה הקרתן היה במשך תקופה ארוכה התגלמות האיום החברתי על האמנות. זה היה האיש שבא למוזיאון כי אומרים שצריך, מתבונן בציורים בבוז ומפטיר "גם הבן שלי יכול לצייר ככה". עכשיו האיש הזה מזומן אחר כבוד למוזיאון, מוקף בחבלי הפרדה אדומים ומכובדים, כמו מוצג יקר ערך. נדמה שהאיש הזה הוא באמת מוצג מוזיאוני. לא משום שההמונים הבינו סוף סוף את האמנות, אלא מתוך קבלה אדישה שלה: אם המומחים אומרים שזאת אמנות אז בטח זאת אמנות. בין כה וכה יש היום כל כך הרבה עיסוקים שאיננו מבינים בהם דבר, אז שיהיו גם אמנים.

עכשיו האמנות נזכרת להתגעגע אליו. עכשיו אנחנו יודעים שהקרתנות שלו היתה חלק מאפשרות קיומה של האמנות. התמיהה שלו, הכעס, חוסר הרצון להבין, היו חלק ממה שאיפשר לאמנות לומר משהו בעולם. הטרוניה שלו שהאמנות לא מדברת אליו ביטאה גם את ההכרה המובנת מאליה בכך שהאמנות אמורה לדבר אליו. היא ביטאה עדיין הכרה במעמדה האוניברסאלי של האמנות. "גם אני יכול לצייר ככה". אפשר להבין את הגעגוע לעמדה הזאת. היא משתמעת מיומרת האוניברסאליות של האמנות. אם אמנות עדיין חשובה, אם היא עוד אפשרית, אז באמת כל אחד יכול בעיקרון לעשות אמנות. כמו שמגלה שגיא בסיום הסרט: צריך רק למסור את נפשך לכך.

1 תגובות על “דבר קטן עם משימה גדולה”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.