אשה, ספק אשה

"הגוף העומד בתווך הוא נקודת המוצא; ג'ולי מבקש לטשטש אותו כדי לאפשר את השאלות, ויצמן מבקשת לחדד אותו כדי להפוך מלים לחומר". דנה שלו צפתה ב"שמש על יוטה" של איציק ג'ולי וב"ראיתי היום בפייסבוק תמונה שלך בגופייה צהובה עם דגל של אש"ף" של עינת ויצמן.

בסוף חודש מרץ התקיים במשך שלושה ערבים האירוע "שמש על יוטה" מאת איציק ג'ולי במרכז תרבות מנדל ביפו. השם שניתן למכלול העבודות אינו מקרי: כשם שבד היוטה עשוי מקטעים של "יש חומר" ו"אין חומר" ואור השמש מסתנן דרכו רק לסירוגין, כך מעוצבת החוויה הפרפורמטיבית שמציע ג'ולי – בין הנוכח והנראה לבין הנעלם והבלתי נתפס. מוטיב היש/אין והרווח שביניהם מהדהד בכל – החל בעיצוב החלל, דרך רפרור מוזיקלי לג'ון קייג', וכלה בשילוב מדיומים.

11095589_950993751598192_3174542542497511752_o

צילום: גדי דגון.

סיוט נסבל

באולם מוקרן סרטון וידיאו שבמרכזו ספק אשה, ספק רוח רפאים. דומה כי היא כלואה בחלל התיאטרון שבו מוקרן הסרט. הכפילות של חלל הווידיאו וחלל הצגתו יוצרת אפקט דומה לזה שיוצרות שתי מראות המוצבות זו מול זו ומשתקפות זו בזו עד לאינסוף. שוֹטים קצרים של תנועות ממוקדות מופיעים בסרט בזה אחר זה ומקושרים באמצעות מעבורני סלוט-משין מאוירים, שדווקא ממירים את פונקציית הקישור ברנדומליות.

בחלל התחתון של מרכז מנדל מתקיימים יחסים מגנטיים של משיכה ודחייה, בהתאם למרחק הפיזי או המנטלי, בין זמרת אופרה לנגן פסנתר, או בין הקול האנושי לקול המכני. עזות המבע של שני הקולות נקטעת תכופות ויוצרת חוויה של פרגמנטציה קוהרנטית; הקיטוע מקיים חלל של "בין לבין", עם חוקיות משל עצמו.

בסטודיו העליון שוהה דמות נשית בתווך שבין שתי הקרנות וידיאו. היא לבושה בסרבל-מדענים לבן, חובשת פאה אדומה, נועלת מגפיים אדומים, ופניה מכוסות בגרב דקה אך לא שקופה. אשה נעה בין החומרים והזמנים המרכיבים את ההוויה שלה. סרט וידיאו אחד הוא מונטאז' דוקומנטרי של דימויים בעלי אופי של וידיאו ביתי המלווה בפסקול המורכב, בין השאר, מקולות ילדים המבקשים להפסיק ("די… די…"). הילדים מסמלים, אולי, את הלא-מודע, המודחק, או חוויות שנשמרו כקליידוסקופ של זכרונות.

בדומה לטיפול פסיכולוגי, העלאת הזכרונות אינה נוסטלגית או מתרפקת; היא מלווה בתחושת סיוט נסבל שהופך את הצפייה למזוכיסטית אך משתלמת. לחלופין, הדימויים התיעודיים מסמלים את עולם ההווה שמחוץ לגוף המוסתר, את המציאות הבלתי מושגת, זו שמעבר למחסומי האוטיזם המובנה בנפש. במקרה הזה, בדומה לקודם, החוויה היא של חיפוש אחר מידע או רגשות הנגישים רק במידה מסוימת ומעוררים רצון להתחבר אליהם או לברר אותם. גם כאן התסכול מובנה במבט; הקצב וההקשרים שבין הגופות הפועלים והקרנות הווידיאו הם אלה שמושכים את המבט להמשיך לחקור. על הקיר הנגדי מוקרנים דימויים ריבועיים. לעומת הקליפים התיעודיים מהווידיאו הניצב מולם, לדימויים הריבועיים אסתטיקה סמלית מתוכננת. אפשר לומר, אם כך, שהאשה נעה בתווך שבין הלא-מודע או הלא-נודע לבין ההמשגה שלהם.

ג'ולי מציע לקהל חוויית ביניים, שנודדת בין מחוזות נפשיים ופיזיים ומתארת חיפוש אחר ביטוי של הלכי הנפש באמצעים החומריים הקיימים. כוחם של סמלים לייצג מציאות אינו מובן מאליו, ו"שמש על יוטה" מערערת על יכולתנו לבנות ולהבין את הסמלים המרכיבים ומכתיבים את ההתנהלות שלנו כפרטים במערכת חברתית. במובן הזה, "שמש על יוטה" היא יצירה חתרנית, המדגישה את האחריות שלנו למערכות שמעצבות את תפיסותינו.

צילום: גדי דגון.

צילום: גדי דגון.

"את יותר ממוזמנת"

באותו סוף-שבוע התקיים פסטיבל "א-ז'אנר" (בניהולו של יאיר ורדי) בתיאטרון תמונע בתל-אביב. נושא הפסטיבל היה "מלחמה (ושלום)". בעוד שבמרכז מנדל העמיקו במחקר העצמי במונחים אוניברסליים, רוב העבודות שהוצגו בתמונע עסקו בהשלכותיו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני על חיי היומיום של הישראלים, ובעיקר על תנועתנו הפיזית בחלל ועל מצבנו הנפשי.

אומץ רב הפגינה השחקנית עינת ויצמן (גילוי נאות: חברה שלי) עם היצירה "ראיתי היום בפייסבוק תמונה שלך בגופייה צהובה עם דגל של אש"ף". ויצמן הציגה מונולוג חושפני שבו היא מתארת את המחיר המקצועי והאישי הכבד שהיא ובני משפחתה משלמים בעקבות עמדותיה הפוליטיות. מאז שהתפרסמה תמונתה כשהיא לבושה גופייה צהובה ועליה דגל פלסטין, חייה מלווים בטוקבקים וולגריים וסקסיסטיים, תקיפות אלימות ברחוב והדרה שלה מאירועי יח"צ, מחשש שנוכחותה תפגע בתדמית החוגגים.

צילום: גדי דגון.

צילום: גדי דגון.

במופע מחליפה ויצמן חולצות שעליהן סלוגנים ציוניים או פמיניסטיים, ובו בזמן מיקרופון עובר בין הצופים, המתבקשים להקריא בקולם את הטוקבקים שוויצמן אספה לכדי טקסט ארוך. מול הקולות היא עומדת איתנה רוב הזמן, ומשלימה את התיאור בסיפוריה. בין השאר כתבו לה טוקבקיסטים: "אני מאחל לך וליקירייך חיים של שכול ועצב, חיים של אבל וכאב, חיים שבהם תתעוררי בכל בוקר ובוקר לחדשות איוב על יקירייך"; "את אשה דוחה ואני מאחל לבנות שלך (שיהיו בריאות) להיות יתומות מאמא. את בוגדת מחליאה, רפש אדם, מיץ של זבל. מקווה שיום אחד תלכי להתחנף באחד הכפרים וישחטו אותך!! לכי קיבינימט!!"; "כלבה ארורה, את מגעילה ודוחה ברמה שמאפשרת מעט להבין מי ומה את. את יותר ממוזמנת לארוז את חפצייך ולטוס לעזה (ז"ל), רק אל תשאירי אפילו זכר ממך בארץ המקודשת הזאת, שמקיאה בעלי חיים מטונפים כמוך. שם בעזה הערבים כבר ייתנו לך את מה שאת ראויה לו".

אפשר להניח שהקהל שהגיע לפסטיבל "א-ז'אנר" הוא שמאלני ברובו, ולכן ההזדהות עם ויצמן קלה לו. אולם גם מי שדעותיה הפוליטיות קיצוניות בעיניו עשוי להזדעזע מהאלימות שמופנית כלפיה. יש לקוות שהמופע יוצג גם בפני קהל מגוון יותר מבחינה פוליטית. יהיה מעניין אז לבחון כיצד יגיב לאקט האמנותי של ויצמן, המבקשת להחזיר את חופש הביטוי לרחוב ולבמה כאחד.

בין הנשים האמורפיות שמציג ג'ולי לבין האשה המסוימת שמציגה ויצמן מתקיים קשר שאינו רק מקרי, אלא גם עקרוני. בשני המקרים הגוף הנשי הוא מוקד המחקר ואליו מופנה המבט, בין אם הוא מכוסה באופן מכוון וחסר פנים ושם (ג'ולי) ובין אם הוא חשוף באופן מכוון ומזוהה ביוגרפית (ויצמן). בשני המקרים גופן של הנשים מסמן גם את הדמות החוקרת וגם את אמצעי המחקר, בהנחה שמושא המחקר הוא "העולם", "המציאות" או "הנפש", המוגדרים כנמצאים מחוץ לגוף. הגוף העומד בתווך הוא נקודת המוצא; ג'ולי מבקש לטשטש אותו כדי לאפשר את השאלות, ויצמן מבקשת לחדד אותו כדי להפוך מלים לחומר.

***

"שמש על יוטה", איציק ג'ולי (I.G). אנימציה, עריכת וידיאו ומוזיקה מקורית: יואב בריל. איורים: איציק ג'ולי. זמרת: ברכה קול. פסנתר: עמית דולברג. מופיעה: שולי אנוש. עיצוב תאורה: עומר שיזף. עיצוב חלל: דינה קורנוויץ. על המסך: תמר לם. צילום וידיאו אולם: עדו בקרוביאר. צילום וידיאו עליון: איציק ג'ולי. ביגוד וידיאו: אדם קלדרון. ביגוד מיצב: ענבל ליבליך. הפקה: מרכז תרבות מנגל והאופרה פרינג' בניהולה של אינגי רובין.

"ראיתי היום בפייסבוק תמונה שלך בגופייה צהובה עם דגל של אש"ף", עינת ויצמן. ייעוץ אמנותי: ענת איזנברג.

צילום: גדי דגון.

צילום: גדי דגון.

1 תגובות על “אשה, ספק אשה”

    אפשר להניח שהקהל שהגיע לפסטיבל "א-ז'אנר" הוא שמאלני ברובו, ולכן ההזדהות עם ויצמן קלה לו. אולם גם מי שדעותיה הפוליטיות קיצוניות בעיניו עשוי להזדעזע מהאלימות שמופנית כלפיה. יש לקוות שהמופע יוצג גם בפני קהל מגוון יותר מבחינה פוליטית. יהיה מעניין אז לבחון כיצד יגיב לאקט האמנותי של ויצמן, המבקשת להחזיר את חופש הביטוי לרחוב ולבמה כאחד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.