פיסול ביתי

״עבודותיה של אורלי סבר הן מיכלים חלולים לחלל – חלל של קודש, חלל של חול״. נועה רז מלמד על התערוכה בגלריה קו 16.

כשיצאתי מתערוכתה של אורלי סבר "נשימות" בגלריה קו 16, נזכרתי ב"חלל וכו' מבחר מרחבים"  של ז'ורז' פרק, ובעיקר באחת ההקדמות אותן הוא מביא להגותו המבריקה:

בפאריז יש רחוב;
ברחוב יש בית;
בבית יש מדרגות;
במדרגות יש חדר;
בחדר יש שולחן;
על השולחן יש מפה;
על המפה יש כלוב;
בתוך הכלוב יש קן;
בתוך הקן יש ביצה;
בתוך הביצה יש ציפור.
הציפור הפילה את הביצה;
הביצה הפילה את הקן;
הקן הפיל את הכלוב;
הכלוב הפיל את המפה;
המפה הפילה את השולחן;
השולחן הפיל את החדר;
החדר הפיל את המדרגות;
המדרגות הפילו את הבית;
הבית הפיל את הרחוב;
הרחוב הפיל את העיר פאריז.

שיר ילדים מדה-סוור, פול אלואר, שירה לא-רצונית ושירה מכוונת.

אורלי סבר - נשימות (מראה כללי של התערוכה)

אורלי סבר – נשימות (מראה כללי של התערוכה)

ה"קופסאות" הסגורות של אורלי סבר מונחות זו לצד זו בחלל הגלריה, רובצות כל אחת בעולמה. במבט ראשון מנותקות זו מזו ואינן עושות כל מאמץ ליצור קשר, ועל פיתוי בכלל אין על מה לדבר. שתיקה גדולה שורה על החלל ורק ה"נשימות" הבוקעות מתוך אחד הגופים מכניסות קצב ותנועה לחלל. הן עוטפות את האובייקטים בסוג של אנרגיה משותפת המוכלת עליהן והופכת אותן לקבוצה, לקהילה. הצופה נדרש-נדחף להיות אקטיבי. להתכופף, להציץ,להקשיב, לשהות, לחשוב,להרגיש.

השיר התמים הזה, שמביא פרק בראשית ספרו, מצביע על התלות ההדדית שבין הדברים.

לכאורה, נראה הפיסול של אורלי מודרניסטי במובהק, מופשט, רציני, נקי, נטול נרטיביות; יושב בתוך עולם האמנות מטוהר מהצורך "לחקות את העולם".

במבט נוסף ניתן להבחין שכל אובייקט בחלל נבנה בעצם כ"בית" תוחם חלל במיוחד עבור פתח. הפתח הינו רדי מייד שמצאה אורלי בשיטוטיה, או "העתק" של פתח שנבנה במיוחד. אלו פתחים מוכרים לעייפה אותם אנו רואים בהמוניהם עד כי לעיתים איננו מבחינים בהם עוד. פתחי אור, פתחי אויר.

הסבכות הללו, סורגי פלסטיק או מתכת, מכתיבים על פי צורתם וגודלם את צורת הפסל. ניתן אולי לראות את הפתח כפסל וגופי העץ מהווים בעצם כן, פודיום. הפתחים הכמעט שטוחים, העשויים ביצור המוני, הם התירוץ והסיבה לבניית פסלי העץ הייחודיים, התלת ממדיים – כל אחד עשוי כיחידה נפרדת ושונה, בעלת אאורה משלה. הפסל העטוף כולו בחלל, עוטף חלל פנימי – מנהרה המקשרת באמצעות הפתח בין חוץ ופנים.

גם העץ, המעובד באופנים שונים בעבודות, שולח אותנו לתהיות על המעבר הזה מהעולם אל הפסל וחזרה. מה היו הקרשים הגסים בפסל האנכי? מה הם היו בעולם לפני היותם פסל? לפני היותם ארגז אחסון? לפני היותם קרש? מי הוא זה שגידל את העץ? גדע אותו? מי הוא שהוביל והעביר? מי הוא זה שחתך ועיבד ושייף?

אורלי סבר - נשימות (פרט)

אורלי סבר – נשימות (פרט)

התערוכה יוצרת שיחה סמויה בין שפות, זרמים, תפיסות והגדרות אמנות. שיחות על היחס שבין המציאות, העולם, הכאן-ועכשיו, ובין המופשט, הנשגב, האוניברסלי העל זמני. הפתח והאור שבתוך המנהרות הללו קוראים לצופה להתכופף ולהציץ. להציץ ולראות את החלל הריק. הריק הכה רב משמעות ביצירתה של סבר. עבודותיה הן מיכלים חלולים לחלל – חלל של קודש, חלל של חול.

התערוכה "נשימות" החלה משיטוט בשכונה המקיפה את המתנ"ס  שבו ממוקמת גלריה קו 16. (בתל אביב יש שכונה, בשכונה יש מתנ"ס, במתנ"ס יש גלריה ובגלריה פסל…), וכמובן אפשר להמשיך לישראל, למזרח התיכון, לכדור הארץ. מבני השכונה העשויים טלאי על טלאי, עם תוספות בניה מחומרים מאולתרים ללא תכנית או סדר מובנה, שונים ואחרים מאחיהם  בקיבוץ כברי הצפוני, שבו נולדה אורלי סבר ובו היא חיה כעת. בתוך גיבוב החסימות והקירות הסוגרים, צדו את עיניה הפתחים, החלונות, הצהרים. הבית, החסימה והפתח, מהווים תמה מרכזית בעבודתה של סבר, לאורך כל דרכה האמנותית. ולצדם הסקרנות  והתשוקה לראות ולדעת.

אורלי סבר – נשימות
גלריה קו 16, פברואר-מרץ 2015
אוצרת: רווית הררי

4 תגובות על פיסול ביתי

    שני דברים מעידים שהתערוכה והטקסט צפויים ומשמימים ברוח הפוסט מינימליזם הקונספטואלי הבלתי נגמר
    1. הדימוים
    2. פתיחה עם ז'ורז' פרק "והגותו המבריקה" והשימוש הזריז ב"לכאורה"

    אלוהים שישמור מהקשקשת הזאת לאן שולח אותנו העץ? מיהו שחתך,עיבד ושייף לפני היותו ארגז אחסון?

    "גם העץ, המעובד באופנים שונים בעבודות, שולח אותנו לתהיות על המעבר הזה מהעולם אל הפסל וחזרה. מה היו הקרשים הגסים בפסל האנכי? מה הם היו בעולם לפני היותם פסל? לפני היותם ארגז אחסון? לפני היותם קרש? מי הוא זה שגידל את העץ? גדע אותו? מי הוא שהוביל והעביר? מי הוא זה שחתך ועיבד ושייף"?

    ציטוט: התערוכה "נשימות" החלה משיטוט בשכונה המקיפה את המתנ"ס שבו ממוקמת גלריה קו 16. (בתל אביב יש שכונה, בשכונה יש מתנ"ס, במתנ"ס יש גלריה ובגלריה פסל…), וכמובן אפשר להמשיך לישראל, למזרח התיכון, לכדור הארץ. מבני השכונה העשויים טלאי על טלאי, עם תוספות בניה מחומרים מאולתרים ללא תכנית או סדר מובנה, שונים ואחרים מאחיהם בקיבוץ כברי הצפוני, שבו נולדה אורלי סבר ובו היא חיה כעת. בתוך גיבוב החסימות והקירות הסוגרים, צדו את עיניה הפתחים, החלונות, הצהרים.

    אולי מספיק עם הגישה הפטרונית והמתנשאת כלפי "השכונה" . הכותבת נשמעת כמו ליוינגסטון שיצא לתור את אפריקה . קולוניאליזם "במיטבו" . אני גרה כאן שנים (מעל 30) וחושבת שזהו איזור נחמד למגורים .
    ו….. הפתעה , הפתעה…. אפשר לעסוק גם פה באמנות, בלי להתיחס לסביבה ולמאפיניה הפחות אטרקטיבים כפי שכבר קרה לא פעם בעבר בגלריה .
    כל הנאמר – מ"ידע אישי". אני עובדת עם גלריה יאיר ועם מקום לאמנות בקרית המלאכה

    "נשמעת כמו לוינינגסטון" ללא ספק ציטוט השנה. מצחיק וצודק. זה לא אזור נחמד, זה אחלה אזור ,בדיוק כמו רמת אביב ג' שדווקא מחכה לליוינגסטון. כברי הוא קיבוץ מיותר שהוציא יותר מידי אמנים משעממים ו'נכונים'.כמה אמנים יכול להוציא קיבוץ אחד? זאת שערוריה ממש.
    ל'מקום לאמנות' או בשמו המצוחצח 'ART SPACE' יתיחסו הדוברים בעתיד הקרוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.