באין ציפור שיר

בכמה עבודות בתערוכת זוכי פרס שרת התרבות במוזיאון ת״א, בולט מבט ציני ובו בזמן משתוקק החוצה, וחיפוש אחר שורשים אלטרנטיביים.

לפני כשבועיים נפתחה במוזיאון תל אביב* התערוכה "והזוכים הם:" תערוכת פרסי משרד התרבות והספורט לאמנות ועיצוב, 2014. בצורה אופיינית לתערוכות פרס, גם זו קצת תערוכת שעטנז בהשתתפות 36 אמנים העוסקים בעיצוב ובאמנות, שאין ביניהם בהכרח קשר ושהעבודות שלהם נובעות מרקע, אג'נדה וסגנון שונים מאוד. יחד עם זאת, המגוון הרב ועושר העבודות מציעים פריזמה מעניינת ביותר על הקורה בארץ היום, המאפשרת בתוכה קריאות שונות. במחברים השונים בין העבודות ניתן לזהות נושאים שחוזרים על עצמם וביניהם העיסוק בבית, בזיכרון, בנוסטלגיה ובתרבות.

בשנת 1986 זיהתה האוצרת שרה ברייטברג-סמל סגנון אמנותי ישראלי אותו הגדירה כ"דלות החומר". המושג הוצג בתערוכה שהפכה לימים לאבן דרך בהבנת ההיסטוריה והאופי של האמנות המקומית, שטענה כי בהשוואה לאמנות הנוצרית והאירופאית, האמנות הישראלית לוקה במסורת תרבותית חזותית מוגבלת, דבר הנובע הן מגילה הצעיר והן מן המגבלות הדתיות בצל הדיבר השני, אשר השפיעו על התפתחותה של אמנות יהודית. מסורת-חסרה זו הובילה על פי ברייטברג-סמל לשתי תופעות – יצירת שפה רזה ושימוש בחומרים דלים וזמינים (כמו אצל רפי לביא), ומבט החוצה אל תרבויות אחרות שיש בו מן הכמיהה (כמו אצל אמני "אופקים חדשים"), או מן הציניות (כמו למשל אצל יאיר גרבוז). מאז מאמרה המכונן של ברייטברג-סמל עברה האמנות הישראלית תהפוכות רבות, ועם זאת, גם כיום ניתן לזהות כמה מהגדרותיו באמנות עכשווית צעירה, ובראשן את החיפוש אחר תרבות זרה, אשר משלב את הציניות והכמיהה.

זהר גוטסמן - חומר לעוס

זהר גוטסמן – חומר לעוס

פסלו של זהר גוטסמן "חומר לעוס" מסמנת במובהק את הרעיון הזה. גוטסמן סיים את לימודיו בבצלאל ונסע לקררה, איטליה להתמחות בגילוף בשיש ולצעוד בעקבות גדולי הרנסנס. סדרת העבודות שיצר כשחזר מקררה מתחקה אחר האסתטיקה הקלאסית (או הרנסנסית) – פסלי שיש בוהקים ובהם דמויות הרואיות. גוטסמן מחקה עד הסוף, הוא מביא לנו את הפסלים "שבורים מראש" ולבנים, כממצאים ארכיאולוגיים ולא כמו הפסלים המקוריים. בעבודה המוצגת במוזיאון, השלים גוטסמן את חלקי הגוף השבורים במסטיק "בזוקה" לעוס, ורוד וזרחני. נוצר כאן שילוב תרבויות בין הקלאסיקה לבין תרבות ה"בזוקה" (על עתידותיה ובדיחותיה הלא ממומשות). החומר הנמוך מוגבה מצד אחד, אבל גם מאפשר את שלמות הפסל. יתרה מכך, טוענים שמסטיק הוא חומר שלא יתכלה לעולם ועל כן נתהה, מה ישרוד מבין הדברים הללו? איזו תרבות גבוהה, ראויה או נצחית יותר?

מול עבודתו של גוטסמן מוצבת "וילה" של אלישבע לוי, מבנה לבן וגאומטרי דמוי האדריכלות המודרניסטית ועליו מוקרנת תמונה מרצדת של אדוות מרגיעות במים שקטים, כמעין אואזיס קטן. בתוך המבנה נזהה מכונת כביסה ועליה סל עם גרב מלוכלכת ולידם ארון "איקאי" מובהק. כמו דירות של 20 מ"ר בתל אביב שנתפסות כבית חלומות, כמו עיצוב שמסמן עושר וייחודיות אבל בעצם זהה לכולם ונהרס בן רגע, כמו וילה מודרניסטית בנויה מחומר משרדי זול וארעי (המיצב בנוי מקאפה) – זהו חלום על תרבות זרה, כמיהה למעמד אחר, רוצה להיות משהו אחד, אבל נותר משהו אחר לגמרי – זול, עלוב ובר חלוף.

אחת הפנינים בתערוכה היא סרטו החדש של סשה סרבר Look a Man in the Eye, שנוצר בשיתוף תבור שפע וסטס קורולוב. סרבר הוא אמן ותיק יחסית, שעבודותיו מתאפיינות בהומור וציניות מהולים בביקורת. בסרטו החדש חוזר סרבר לשנות השלושים בארה"ב, מחוז הגזענות והקלו קלקס קלאן. הדמויות של סרבר מגוללות סיפור שהיה יכול להיות שגור בתקופה, למעט העובדה שהלבן הופך שחור ושהכול מצולם בפאתי נתניה, בבתים עשויים קלקר ושחקנים שהם חברים, קולגות והוא עצמו. זו התחקות זולה וגרוטסקית אחר תרבות שאנו שואפים כל כך להדמות לה. אם את אמריקה אנחנו רוצים, אז נקבל גם את הסיפור הזה, שהרי האם הוא שונה כל כך מהסיפורים שאנו מספרים כאן בארץ?

אלישבע לוי - וילה

אלישבע לוי – וילה

הנה כי כן, באין ציפור שיר גם עורב יהפוך לזמיר. מאפייני האמנות הישראלית אותם סימנה ברייטברג-סמל בתערוכה הקאנונית ״דלות החומר״ בשנות השמונים, מפעמים בנו שוב. המבט אל החוץ, חיפוש אחר שורשים אלטרנטיביים, תרבות עשירה שניתן יהיה לאמץ ולעשותה לשלנו. אבל העורב נותר עורב, נוצותיו שחורות, מקורו אגרסיבי, מבעו אלים וקרקורו צורם. עיסוקם של אמנים צעירים בחיפוש הזה לא תם, וכיום, יותר מתמיד, הוא בעיקר מסמן שבר גדול ושאיפה נואשת למדי לחיים טובים יותר. כל האמצעים כשרים אך התרבות נותרת בעינה, באינה.

התערוכה "והזוכים הם…" מוצגת במוזיאון תל אביב לאמנות עד 15.4.15

* שני ורנר עובדת באגף החינוך של מוזיאון ת״א, מדריכת אמנות עצמאית ובעלת הבלוג ״Talking Art״

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.