האמן ראובן ברמן קדים נפטר בסוף השבוע בגיל 85. הלווייתו נערכה ביום שישי בבית העלמין ברחובות. ברמן קדים נולד בפילדלפיה בשנת 1929. הוא עלה לישראל ולמד בבצלאל בשנות החמישים, בהמשך התגורר במקסיקו, חזר לישראל, שימש כמבקר אמנות בג’רוזלם פוסט ובידיעות אחרונות ולימד במחלקה לאמנות בבצלאל ובמחלקה לאדריכלות בטכניון. את השם קדים הוסיף לשמו בגיל מאוחר. בשנת 2011 זכה בפרס למפעל חיים מטעם משרד התרבות ופרסם את ספרו ״אמנות גיאומטרית – הסוד הנסתר של הטבע״.
בנימוקי הענקת הפרס נכתב כי “משנות ה-70 ואילך הזדככה ההפשטה הגיאומטרית בעבודתו של ברמן קדים, והתגבשה לכדי נוסח חריף וצלול שהמשיך את מסורת הבאוהאוז, הקונסטרוקטיביזם וה-Hard Edge. (…) בארבעת העשורים בהם הוא פועל בהתמדה, בעיקשות ואפילו בבידוד אמנותי מסוים בתחום שהתווה לעצמו, הוא קשר את עבודתו, לאחר הקשר הראשוני עם האמנות המינימליסטית והפיתוחים הדקורטיביים שלה, עם חידושים בעולם המדעי והטכנולוגי. הכוונה לשיטות הריצוף של המישור של המתמטיקאי רוג’ר פנרוז, למתמטיקה של הפרקטלים מייסודו של המתמטיקאי בנואה מנדלברוט, שניהם משנות השבעים ולתגליתו של דן שכטמן משנות השמונים, של הקוואזי גבישים, שעליה זכה השנה בפרס נובל לכימיה. בין שלושת התחומים האלה קיימים קשרים הדדיים, גם בעולם המדעי עצמו, גם בהיותם נגישים לטכנולוגיה הדיגיטלית שאותה אימץ ברמן קדים, בנוסף או כתחליף לציור על בד ועץ, וגם בזיקתם לארכיטקטורה ולאורנמנטיקה שלה, בתרבויות קודמות ובעיקר בתרבות האסלאמית, תרבות שאת היחס אליה ואל האזור שבו הוא חי, ביטא ראובן ברמן בהוספת המילה קדים לשמו״.

כריכת הספר “ראובן ברמן קדים – אמנות גיאומטרית”
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

השבוע נפתח בשדרות שבנגב המערבי מוזיאון ראשון מסוגו לפעוטות, "המוזיאון הראשון שלי", ומציע, לצד תערוכות, פעילות מגוונת לילדים. יזמית ואוצרת המוזיאון היא שלומית עצבה-ברנע. המוזיאון מיועד למשפחות, לגני ילדים, לקבוצות חינוכיות ולמבקרים בכלל.
התערוכה הראשונה במוזיאון, "קו. כתם. צורה", שאצרו שי עיד אלוני ועצבה-ברנע, מציגה שורה של אמנים. בין העבודות המוצגות: הר שניתן לטפס עליו, מערה שניתן לזחול לתוכה, ציור קיר מגנטי המשתנה ללא הרף, חללי אור צבעוניים, מיצבי סאונד אינטראקטיביים, פסלי טקסטיל רכים למשחק חופשי ועבודות מולטימדיה המגיבות לקול ולתנועה של הילדים. משתתפים: יערה אורן, אורי בצון, נועם בר, ניר ג'יקוב יונסי, דקלה לבסקי, שרון קן-דור, אליאן קצ'קה, איגור רבליס, עלמה שנאור ופרל שניידר. לצד היצירות מוצגות שאלות קצרות המעודדות דיאלוג בין ההורים לילדים. כמו כן פועלת סדנת יצירה.
המוזיאון פותח בשיתוף מרכז דואט להתפתחות הילד באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בראשות פרופ' נעמה עצבה-פוריה, והוקם ביוזמת עיריית שדרות. "המוזיאון הראשון שלי", רח' שאר-יישוב 14, שדרות 

