יש גבול?

"זה לא פרויקט אוטופי ולא פרויקט שיש לו אידיאולוגיה או פרוגרמה פוליטית במובן של פוליטיקה. בכל זאת יש בו ניסיון להציע לחשוב על אקסטריטוריאליות כסוג של גישה ביקורתית לניתוח של תופעות פוליטיות ותרבותיות". שיחה עם מעין אמיר, יוצרת "פרויקט אקסטריטוריה" עם האמנית רותי סלע, המוצג ופועל בכל רחבי העולם.

מעין אמיר, התכנסנו לדבר על "פרויקט אקסטריטוריה", שמוצג בעולם, ומשותף לך ולאמנית רותי סלע.

"'פרויקט אקסטריטוריה' (Exterritory Project) נוצר ב-2009, והוא מוקדש לחקירה מעשית ותיאורטית של רעיונות שקשורים באקסטריטוריאליות. התחלנו מתוך עניין במרחב האקסטריטוריאלי הימי, שההגדרה שלו ככזה התעצבה בעיקר במאות ה-16 וה-17, כשאומות, בעיקר באירופה, הסדירו יחסי סחר, ותוך כך נאלצו לכונן גם חוקים שיגדירו חלוקה של הים. הן החליטו להשאיר מרחב שלא יהיה שייך לאף לאום, מכורח אילוצים כלכליים וטכנולוגיות לחימה, היות שהיה קשה מאוד באותו הזמן לשלוט בים באופן מלא.

"כך נוצר מרחב שלא נמצא תחת החוקים של מדינה לאומית אחת. באותו הזמן עניין אותנו ליצור דימוי שיהיה סוג של הצעה להשתחרר מהאופן שבו אמנות משתתפת במיסוד של גבולות לאומיים, ולכן בחרנו להקרין אוסף של עבודות וידיאו על מפרשים של סירות ששטו במים האקסטריטוריאליים. חשבנו גם על הפוטנציאל של המרחב הזה כמקום למפגש, וכך הפרויקט התחיל".

רותי סלע ומעין אמיר, "פרויקט אקסטריטוריה", "מפגש במים האקסטריטוריאליים", 2010

רותי סלע ומעין אמיר, "פרויקט אקסטריטוריה", "מפגש במים האקסטריטוריאליים", 2010

המדינה כקונטיינר הרמטי

אמנות עכשווית היא לא בינלאומית?

"כן, אבל אנחנו רגילים, בצורה כביכול טבעית, לתפוס אמנות כחופפת לגבולות לאומיים. מכאן הקטיגוריות 'אמנות ישראלית', 'אמנות אמריקאית' וכן הלאה. נהוג שהיסטוריה של אמנות תסופר דרך נארטיבים לאומיים. לעתים קרובות אמנות מוגדרת ומתווכת דרך קטיגוריות לאומיות. מדובר גם על צומת שבו אינטרסים של שוק ולאומיות נפגשים, ונעשה כך שימוש באמנות, כזה שלעתים מייצר דה-פוליטיזציה של התוכן של עבודות האמנות.

"העניין שלנו החל מרצון ליצור פרויקט שיציע לדמיין מחדש הבניות שרירותיות של גבולות, לבחון שאלות שקשורות באמנות שנשלטת קצת פחות. כבר ניטשה אמר שאין לקבל המשגות פוליטיות כמתנה, ירושה, ופשוט למרק ולצחצח אותן. נקודות מפגש בין רפרזנטציה, חוק ואתיקה מעניינות אותי לאורך כל השנים. אני מנסה לחשוב על היחסים ביניהם באופנים שונים אל עבר ניסיון לחשוב גם מהו ידע אקסטריטוריאלי".

 דווקא ידע?

"ידע אקסטריטוריאלי. ולצד זה, איזה סוג של משמעויות חדשות אפשר לייצר דרך מחשבה על אקסטריטוריאליות. הפרויקט מונע בראשיתו משני נסיונות מקבילים: מצד אחד איסוף ידע קיים על אקסטריטוריאליות שיכונס בספר שאנחנו עובדות עליו. בהקשר הזה, סיימתי עכשיו לכתוב היסטוריה מקוצרת של אקסטריטוריאליות, מאז גושן, מצרים, עבור דרך הדמות של השופט-שגריר באימפריה הרומית ועד למטוסים ללא טייס שקשורים באקסטריטוריאליות, כי זו דוגמה לאופן שבו מדינה עושה שימוש בכוח מחוץ לגבולות שלה.

"מצד שני, אקסטריטוריאליות עלתה בשנים האחרונות כהצעה לפתרון לסכסוכים בינלאומיים. למשל, ראש החוג לסוציולוגיה בביירות, סארי חנפי, מציע שכפתרון לזכות השיבה, או במקום לחלק את מדינת ישראל לשתי מדינות לאום, נכון יהיה שקהילות פוליטיות יחלקו אותן טריטוריות ויחיו תחת משטרים פוליטיים שונים, כמו שאנחנו יכולים לחיות עם קהילה דתית שחיה תחת מערכת חוקים שונה, ואין בינינו חלוקה טריטוריאלית על בסיס לאומי".

כמו כל עיר גדולה. חיות בה קהילות שחיות כל אחת תחת חוקים משלה.

"ההערה הזאת חשובה. אחת מההצעות הביקורתיות שתיאורטיקנים של מרחב עוסקים בהן היום כרוכה במגבלה של מחשבה על המדינה היום כקונטיינר הרמטי (A Bordered Power Container). עם כל השינויים שקשורים בגלי ההגירה ההמוניים, אל מול שינויים טכנולוגיים והופעת הגלובליזציה – על תפיסת גבולות כזאת כבר חלה התיישנות. היא לא ממשמעת בצורה מלאה את האופנים שבהם מרחב מתנהל היום והדרכים שבהן צריך לפעול נגד אפליה והגדלת פערים גלובליים. תחשוב למשל על הברית שיש בין תאגידים ללאומיות".

יש ברית כזאת?

"יש ברית כזאת, והיא מאוד-מאוד קריטית בתרבות. תיאורטיקנים עסקו בה רבות והצביעו על הדרכים שבהן בעלי ההון משתמשים בגבולות הלאומיים כדי להנציח פערים כלכליים. לדוגמה העובדה שלא כל בני-האדם מרוויחים אותו השכר בכל מקום עבור אותה עבודה – כאמצעי לדיכוי. הגבולות הלאומיים מאפשרים זאת, ולכן מפעלים מסוימים נודדים למדינות שבהן החוקים אינם מחייבים לשמור על זכויות עובדים. מדובר בהסדרה פוליטית של מרחב שמנציחה הווה קולוניאלי. זה כמובן לא כזה פשוט וזה לא באמת דיכוטומי, לאומיות והון. להפך, וכבר מרקס אומר את זה, ההון משתמש בלאומיות כדי להסתיר את העובדה שהוא עצמו חוצה גבולות".

מעין אמיר - תיעוד התערוכה ״מהו הפוליטי״ במוזיאון בת-ים

מעין אמיר – תיעוד התערוכה ״מהו הפוליטי״ במוזיאון בת-ים

יחסים בין ייצוג מרחב לבין חוק

"כשאני מספרת את כל זה, זה לא בשביל לטעון ככלכלנית, או להציע את הרעיונות של סארי חנפי כפרוגרמה פוליטית, או כדי לומר שהפרויקט עוסק במטוסים ללא טייס או בכלא גואנטנמו – אלא כדי להציע פריזמה אקסטריטוריאלית. באופן מעניין, השאלה מהי אקסטריטוריאליות מובילה אל רצף של תופעות שנוגעות בסוגיות ודילמות תרבותיות קריטיות בתקופה העכשוויות.

"להבדיל מידע תרבותי, שמאז המאה ה-19 בעיקר מאורגן על-פי לאומיות, כמו היסטוריה של ארץ ישראל או היסטוריה של גרמניה, אנחנו מציעות לרגע לבדוק איזה סוג של פרספקטיבה או איזה סוג של גישה יכולה להיווצר כאשר מנסים לבחון תופעות אקסטריטוריאליות. אילו סוגי ידע מופיעים. אנחנו יוזמות סימפוזיונים במקומות רבים ומזמינות אנשים שכתבו על אקסטריטוריאליות מתחומים שונים להציג את הפרשנות שלהם.

"הזמנו למשל לאחרונה לחיפה משפטן מבית-המשפט לדין פלילי בינלאומי בהאג וערכנו דיון על אקסטריטוריאליות וזכויות אדם – נושא בפני עצמו, שהוא חלק ממה שמעניין אותנו במסגרת הספר שישמש מבוא למחשבה על אקסטריטוריאליות. לדוגמה, אחרי מלחמת העולם השנייה הצביעו על הבעייתיות שנובעת מהתייחסות לזכויות אדם כמוגבלות לאזרחות וללאומיות, והדיון הפילוסופי, המשפטי והחוקי עסק מאז באופנים שבהם זכויות יכולות להיות אקסטריטוריאליות.

"הפרויקט הוא פרויקט אמנות, אבל שלא מגביל את עצמו לגבולות דיסציפלינריים של ידע. במקביל יש עשייה מחקרית שהיא חלק מהפרויקט, שמתבטאת למשל בספר שהתפרסם לאחרונה בהוצאת סטרנברג (הספר ראה אור בברלין ובניו-יורק), וכתבתי עבורו את ההגדרה לאקסטריטוריאליות באופן מסורתי ובהקשר חזותי. אחת מההצעות המרכזיות של הפרויקט היא שניתן להרחיב את המשמעות של אקסטריטוריאליות, מונח פוליטי-משפטי, שיש לו ביטויים גיאוגרפיים – גם אל שדה ויזואלי. חלק מהמחקר לדוקטורט שאני עושה באוניברסיטת גולדסמיתס הוא ניסיון להגדיר מה שאני מציעה לכנות 'דימויים אקסטריטוריאליים'".

 מהי ההגדרה שאת מציעה?

"אקסטריטוריאליות מעצבת יחסים בין ייצוג מרחב לבין חוק. המונח מוכל בדרך כלל על אנשים או על מרחבים. במקרה הראשון, ותלוי בנסיבות, אקסטריטוריאליות יכלה או לשחרר (Exempt), או להדיר (Exclude). הכפל הזה של האפשרויות, שהן מאוד שונות זו מזו, הופך עקרוני פה. אקסטריטוריאליות למעשה יכולה לשחרר או להדיר יחיד או קבוצה של אנשים מהשיפוט המקומי. במובן הזה אתה יכול לחשוב על דיפלומט שנמצא במקום אחד, שכפוף להסכמים בינלאומיים הוא משוחרר מהחוקים של המקום, ומצד שני ניתן לחשוב על פליט שמודר מהזכויות והחוקים של המקום. חשוב לציין שבזמן שאחד מוצא ממערכת חוקים אחת, הוא מוכפף לאחרת, כאמצעי לייצר חפיפה בין מערכות חוק".

 ואותה חלוקה חלה גם על מרחב.

"במקרה של אנשים מדובר באפשרות לשחרר או להדיר מהשיפוט המקומי. במקרה של מרחב ניתן לשחררו או להדירו מהשיפוט שמקיף אותו. כמו שנעשה בחלוקה הימית; מכריזים על מרחב ימי שאפילו בעודו גובל בתחומי שיפוט אחרים, הוא משוחרר מהחוקים שחלים עליהם. הזכרתי את מחנה המעצר בגואנטנמו, מחנה מעצר צבאי אמריקאי בקובה שנחשב אקסטריטוריאלי, ודרך לעקוף את המחויבות לזכויות האדם של מבוקשים בתואנה שהם משתייכים לארגון טרור. האסירים שם נלקחו בעודם מנועים מלהגיע למשפט. זאת הדרה של מרחב שכביכול לא כפוף לחוקים ומחויבות לזכויות אדם. אלו דוגמאות לשימוש המסורתי במונח. בשני המקרים, לסטטוס הזה יש משמעות פוליטית, משפטית, כלכלית, שנעה על טווח רחב שמתפרש בין שני קצוות מאוד רחוקים זה מזה, שבקצה האחד חסינות, למשל במקרה של שחרור מהחוק, ובמקרה השני יש מצבים של הפקרות וחוסר יתרון פוליטי קיצוני ביותר, במקרים של הדרה".

 ומה הם דימויים אקסטריטוריאליים?

"אני רוצה להציע שניתן להרחיב את המונח אקסטריטוריאליות ולהכיל אותו גם על ספירות אחרות של פעילות ועל משטרים שונים של ייצוג. ייצוג אקסטריטוריאלי יכול להיות מוכל גם על דימויים; דימויים שמשחררים או כאלה שמדירים ממערכת החוקים של המקום.

"בלי להיכנס לעומק של הדיון הזה כאן, הדרה של דימויים מתבצעת בדרך כלל על-ידי בעלי כוח. במקרים כאלה דימויים מוצָאים מהמעגל של הנראות, כלומר נשללים מההופעה שלהם, כאשר זה מתבצע דרך מנגנונים של הלאמה, צנזורה, הפרטה, חרם ועוד. ויש מקרים של דימויים שנדמה שמצליחים לאתגר את החוק ולחמוק מהגדרות שרירותיות של משטרים טריטוריאליים וממגבלות של מעגלי הפצה. ככאלו, דימויים אקסטריטוריאליים יכולים להציע נקודת מחשבה על היחסים בין הייצוג לחוק מנקודת מבט אתית. אני עוד ארחיב על כך בספר".

את אומרת "אתית", ואני חושב על כך שהחוק לא יאפשר להן להתקיים.

"לא בהכרח, כי במובן הזה אתיקה וחוק לא חופפים. גבולות לאומיים פעמים רבות מייצרים אפליה חמורה מבחינה אתית, ובכלל חוקים בעצמם יכולים להיות חוקים פושעים. ולכן אני מציעה שהדימויים האלה יכולים לייצר פרספקטיבה שמאפשרת לחשוב דרך האתי על היחסים שבין הייצוג לבין החוק".

כוריאוגרפיה ופצועי ראש

את מנסחת אופן פעולה חדש?

"אני מרגישה שההגדרות אוצרת, אמנית, חוקרת לא משקפות בדיוק את מה שאני עושה. מעניינות אותי כאמור באופן נרחב שאלות שקשורות ברפרזנטציה, אבל רפרזנטציה על מגוון המשמעויות שלה: מצד אחד יש לה משמעות בשדה הפוליטי. מישהו שמייצג את הקול שלך בשדה פוליטי. מצד שני, רפרזנטציה היא אחת המלים המזוהות ביותר עם המשמעות של אמנות, ורפרזנטציה מתפרשת באופן לקסיקאלי בהקשר של אמנות כהנכחה מחדש".

תסבירי.

"באיזשהו רגע שתי המשמעויות האלה הפכו להיות שתי משמעויות לקסיקאליות נפרדות. נוצר מרחק בין המשמעות של המלה במובן הפוליטי למשמעות במובן של אמנות. למה זה קרה? כיצד נוצר המרחק בין המשמעיות? אלו שאלות שמעניינות אותי.

"ל'פרויקט אקסטריטוריה' יש צד תיאורטי ויש צד מעשי. לצד המעשי יש ביטויים שונים. עבדנו בשנים האחרונות על שיתופי פעולה עם מדענים וחוקרים מתחומים שונים. במקביל יזמנו סדנאות לאמנים ולסטודנטים שיש להן אופי של ניסיון לייצר מחשבה על התנסויות אקסטריטוריאליות. אחד הדברים שמרגשים בפרויקט הזה הוא שהעניין במונח חוצה דיסציפלינות והוא מעניין יוצרים או אנשים במרחקים של אלפי קילומטרים זה מזה. לדוגמה מדענים בלונדון, משפטנים בבית-הדין הבינלאומי ואמנים ויוצרים באפריקה.

"לפני כחודש הוזמנו להציג את הפרויקט ולערוך סדנה באפריקה המזרחית, באיי קומורוס ברפובליקה מוסלמית באוקיאנוס ההודי. מדובר בארכיפלג של ארבעה איים שרק שלושה מהם השתחררו באופן רשמי מקיום כקולוניה צרפתית. אי אחד ממשיך להיות קולוניה עד היום, והעניין שלהם בפרויקט נובע בדיוק מהאפשריות שטמונות באקסטריטוריאליות לאתגר קולוניאליזם של ידע. במסגרת הפרויקט אנחנו גם עובדות על יצירה של עבודות אמנות. לאחרונה למשל הוזמנו ליצור עבודה לטריאנלה של הניו-מיוזיאום בניו-יורק, שתתקיים ב-2015. רותי ואני עובדות על וידיאו שיוצג שם".

Festival d’Arts Contemporains des Comores, Union of Comoros, Africa. פרויקט אקסטריטוריה, 2014

Festival d’Arts Contemporains des Comores, Union of Comoros, Africa. פרויקט אקסטריטוריה, 2014

ויש גם תחומים בפרויקט שהם לא דווקא מהאמנות ולא מהייצוג פוליטי – לפחות לא באופן ישיר.

"נכון. לדוגמה, חוקרים ששמעו על הפרויקט הגיעו לאירועים של 'אקסטריטוריה' מאחר שהמונח עיניין אותם, כי הוא קשור בפיתוחים אחרונים של טכנולוגיות ממדעי המוח. כמה מהם עובדים עכשיו על טכנולוגיה שקוראים לה TMS, Transcranial Magnetic Stimulation. זאת טכנולוגיה שגילו אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר חיילים חזרו עם פציעות ראש מאוד חמורות, והתברר שבאמצעות מגע בנקודות מסוימות במוח, ניתן לייצר תנועה אנושית.

"היום מחקרים מתקדמים בתחום הצליחו להמציא שיטה שבאמצעים המוגדרים לשיטתם לא פולשניים הם יכולים לשלוט ולהפעיל תנועות גוף. רותי ואני יצרנו עבודת וידיאו שבה יצרנו כוריאוגרפיה לניצבים, כאשר את התנועה מייצרת הטכנולוגיה הזאת. מעניין לחשוב על המרחב שאותו אדם נמצא בו. הוא גם נשלט מבחוץ, אבל בה בעת מודע לזה שהוא נשלט. המחשבה על אקסטריטוריאליות לא נשארה בלאומיות, אלא להפך. מאז ראשית הפרויקט אנחנו חושבות על אקסטריטוריאליות במובנים הרבה יותר רחבים".

רותי סלע ומעין אמיר, Extras, 2012

רותי סלע ומעין אמיר, Extras, 2012ma6.jpg

בגד ים כתנאי לקבלת רשיון נישואים

למשל הפרויקט שהצגת עכשיו ב-HKW בברלין.

"במובנים מסוימים כן, אני קוראת לו State Incriminating Co-Produced Archives, שיחקור סוג של ארכיונים ואת הדימויים שהם מכילים. הפרויקט ישאל על האופן האלים שבו החוק הופך ליוצר של דימויים. מדובר בפרויקט בהתהוות שהחל בשאלות שהצגתי עד עכשיו, וספציפית עלה מתוך קריאה ב'אייכמן בירושלים', כאשר נתקלתי באנקדוטה יוצאת דופן שלמיטב ידעתי, בהקשר של חנה ארנדט, לא נידונה עד היום על-ידי חוקרים אחרים.

"ארנדט דנה בטענה רווחת ושנויה במחלוקת שבה דבקו בכירים נאצים שבחרו להישאר בתפקידם למרות ההחלטה על השמדת היהודים. לדידם, הם המשיכו להחזיק במשרתם בתקופה זו 'מסיבה אחת בלבד', והיא 'לרכך' עניינים ולמנוע מ'נאצים אמיתיים' להשתלט על משרותיהם. באופן מרתק בעיני, כדי להדגים את הטיעון של 'הרע במיעוטו', ארנדט מספרת על כך שבמהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר נשים צ'כיות רצו להינשא לחיילים גרמנים, הן התבקשו לספק לרשויות תמונה שלהן בעודן לובשות בגד ים כתנאי לקבלת רשיון נישואים.

"הצו שהציג את הדרישה המוזרה הזו היה חתום על-ידי הנס גלובקה, משרת ציבור בדרגה גבוהה בתקופה הנאצית, שאף המשיך בסיוע ה-CIA לשרת בתפקידים גבוהים, ביניהם כמזכיר המדינה גם בגרמניה המערבית. כאשר עומת בנושא, גלובקה הסביר שעד שהוא עצמו התערב, נדרשו הנשים הצ'כיות, כתנאי, להמציא תמונות שלהן לגמרי בעירום. התרומה שלו, הוא התעקש, היתה לרכך את המדיניות הקודמת ולהפוך אותה ליותר נסבלת ואנושית.

"בעצם מדובר בפרויקט שרוצה לבחון את התופעה של ארכיונים שהדימויים שהם מכילים מופקים בשם החוק על-ידי הסמכויות האוכפות אותו, ובו מככבים אלה המבקשים ריבונות לגיטימית. השאיפה שלו היא להפוך להיות אוסף של ארכיונים שנצרו בסוג של הפקה משותפת על-ידי נציגים של החוק ובשם החוק ועל-ידי סובייקטים שמחויבים להשתתף ביצירה שלהם, בעודם מביימים ומתעדים את ההופעה שלהם על-פי התסריט של הרשויות כדי להפוך לאזרחים שומרי חוק. הפעולה הראשונה שעשיתי היתה לאתר את הדימויים עצמם בברלין. כלומר, הפרויקט רוצה לשאול על דימויים שאזרח שומר חוק נדרש לייצר בסביבות שבהן מדינות מפרות חוקים שלהן עצמן, או יותר מכך, מדינות שפועלות באופן חוקי תוך שהם מפרות זכויות אדם ומייצרות עוולות מוסריות".

מעין אמיר, State Incriminating Co-Produced Archives, צילומי תיעוד מהתערוכה Fornsis, HKW, ברלין, 2014

מעין אמיר, State Incriminating Co-Produced Archives, צילומי תיעוד מהתערוכה Fornsis,
HKW, ברלין, 2014

 את פועלת בתוך מרחב שהוא די סגור, לא? איך אקסטריטוריאליות מתייחסת למציאות הישראלית?

"נקודת המוצא, הרגע שבו הפרויקט מתהווה, היא על הרקע של הסכסוך המקומי. אבל הפרויקט הוא ניסיון רחב בהרבה, אתה יודע. זה לא פרויקט אוטופי ולא פרויקט שיש לו אידיאולוגיה או פרוגרמה פוליטית במובן של פוליטיקה. בכל זאת יש בו ניסיון להציע לחשוב על אקסטריטוריאליות כסוג של גישה ביקורתית לניתוח של תופעות פוליטיות ותרבותיות. בכל מקרה, אני באופן אישי מרגישה שאם נדמיין אמנות כמרחב, רק לצורך המחשה, הייתי אומרת שאני ניצבת בקצה של המרחב הזה. אני מנסה לחשוב גם על נקודות המפגש של אמנות עם מרחבים אחרים, ומה מייצר ברגע מסוים את הגבולות של האמנות ככזו, כיצד נוצרות קטיגוריות-על ומה הן מסתירות. כך מתאפיין כל פרויקט שעבדתי עליו, כמו שאמרתי, גם אם זה אוצרות של תערוכה, גם אם זה פרויקט אמנות וגם אם זה מחקר שאני כותבת.

"יש אנשים שאני בטוחה שיכולים להגדיר את עצמם בעומק הדיסציפלינה או בלב האמנות. אני נמצאת במקום ששואל על הקצוות. ובמובן הזה אני גם נזהרת, ולא חושבת שאפשר לדבר על 'האמנות', אלא שלאמנות יש גבולות משתנים בתקופות שונות ולעתים גם המשגות שונות שמתקיימות בו בזמן. אפילו עכשיו כשאנחנו מדברים, ודאי קוראים אחרים אוחזים בהגדרות שונות של מהי אמנות, ואותי מעניין לשאול על המנגנונים שמייצרים את ההגדרות האלו".

יחסי הכוחות.

"גם יחסי הכוחות, וגם מה שמעבר ליחסי הכוחות, כי לא הכל זה כוח".

אמנים למען ביטחון במוזיאון תל-אביב

לא הכל זה כוח?

"לא. יש הרבה דברים מעבר, לדוגמה דמיון. בשנים האחרונות עיניינו אותי הגדרות של פילוסופיות פמיניסטיות עכשוויות, כשהן מדברות על חופש לא רק כ'השתחררות מ', לא רק הסרה של צורה דכאנית, לא רק כלימינציה של גבולות במובן הזה, אלא גם כצורת 'שחרור אל', ואפשר להבין את זה כרקע נוסף להתהוות של הפרויקט 'אקסטריטוריה', שמנסה לחשוב הלאה. האופי של הפרויקט יכול לאפשר לנסות ולעשות זאת, להבדיל למשל מהשתתפות מגויסת של אמנים למען אידיאולוגיות. ניסיתי לחשוב על מצב כזה בתערוכה האחרונה ששיחזרתי כאוצרת, 'אמנים למען ביטחון'".

אמנים למען ביטחון?

"הרקע לתערוכה היה כשגיליתי שבמוזיאון תל-אביב היתה תערוכה בשם 'אמנים למען ביטחון', ולא נתקלתי באף זכר ממנה מלבד אזכור לקיומה. מתברר שב-25 ביולי 1967, כחודש וחצי לאחר תום מלחמת ששת-הימים, נפתחה במוזיאון תל-אביב במשכנו בביתן הלנה רובינשטיין התערוכה 'אמנים למען ביטחון'. בתערוכה השתתפו מאות אמנים, ביניהם יוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן, דני קרוון, לאה ניקל, אביבה אורי, ציונה תג'ר, אנה טיכו, רות שלוס ורפי לביא.

"בהודעה לעיתונות נכתב כי התערוכה מציגה '350 תמונות ופסלים תרומת אמני ישראל לבטחון ישראל', ואילו במודעות שהתפרסמו בעיתונים נכתב כי התערוכה היא 'הגדולה בתערוכות לחשובה שבמטרות', והציבור עודד בסיסמה: 'קנה תמונה – תרומה לאומה'. התערוכה היתה יוזמה משותפת של איגוד האמנים והפסלים, משרד הביטחון (בחסות הוועדה למלווה ביטחון) ומוזיאון תל-אביב. על-פי הפרוטוקול המסכם של פגישה בנושא, שהתקיימה בבית הצייר ראובן ב-16 ביולי 1967, מטרת התערוכה היתה 'מכירת 350 יצירות שנתרמו על-ידי אמנים, התרומה תעבור לקרן הביטחון'. ייצרתי שחזור של התערוכה כהצעה להביט לאחור בתערוכה שבה נוצר יחס פונקציונלי וקונקרטי בין אמנות לכיבוש ומיליטריזם. אתה יודע, זה היסטורי בעיני, רגע שבו שדה האמנות באופן כמעט גורף תורם את עבודותיו לצה"ל. מה שעיניין אותי לחשוב עליו דרך התערוכה הוא לא רק על חלוקות לשמאל וימין, אלא על האופנים שבהם נוצרות קונפורמיות חברתית, מושגית ואתית".

"אמנים למען ביטחון, שחזור תערוכה", מעין אמיר, גלריה מנשר, 2012

"אמנים למען ביטחון, שחזור תערוכה", מעין אמיר, גלריה מנשר, 2012

אבל אם נחזור בכל זאת ל"אקסטריטוריה", אני שואל את עצמי אם זה פרויקט שלא לוקח עמדה כדי שיוכל להקיף את כל הנושאים שהוא נוגע בהם.

"זה פרויקט שבבסיס שלו שואל שאלות ורוצה לנסח אפשרויות של מחשבה. במובן הזה זה לא פרויקט שיש לו תורה שהוא רוצה ללמד. ממש לא. זה לא שהוא לא מייצר ידע, למשל לא מזמן ראיתי שמלמדים את פרויקט 'אקסטריטוריה' בקורס לספרות השוואתית באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. העמדה שלי כמישהי ששואלת שאלות היא מאוד ברורה. זאת מחויבות, גם לנסח היסטוריה מושגית, מחויבות לנסח הגדרה, והצעה להעביר את עקרון הייצוג משפטי-פוליטי- גיאוגרפי לשדה הוויזואלי, אבל זאת לא עמדה במובן של דוקטרינה. אחרת זה לא היה פרויקט אמנות".

יש הרבה פרויקטים באמנות שנעשים דווקא מתוך עמדה.

"דיון כזה יחייב אותנו להיכנס להגדרות של מהי עמדה. אני מתייחסת כרגע לדוקטרינה. זה לא פרויקט כזה. זה פרויקט ששואל שאלות, לא במובן הקלישאתי של 'פרויקט ששואל שאלות ולא נותן תשובות'; זה פרויקט ששואל שאלות, משיב עליהן בביטויים שונים, ובתקווה מנסה להמשיך להתפתח, ובמובן הזה לא מעוניין להתבסס גם במרחבים שהוא עצמו שירטט".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.