"יש רגע שקופצת לי לאצבע מין הכרה שקרה פה משהו"

יואב חורש, שלום. אתה חוזר לתל-אביב אחרי הרבה שנים בחו"ל.

"יש נקודות בחיים שהן כמו מתכת שאפשר לכופף אותה. אלו נקודות שטוב שיכירו בהן וגם ישתמשו בהן – פרידות, מעברים מעיר לעיר, יציאה מתקופה אחת לתקופה אחרת. אנשים מנסים להמציא את עצמם כל הזמן מתוך הנקודות האלה. לא קרה לך שאמרת, אני מתחיל תואר באוניברסיטה, אני לא מכיר אף אחד, נראה מה אני הולך לעשות? אלו הן נקודות רכות מבחינתי, וזו ההזדמנות לעשות שינויים בחיים".

תסביר.

"שום דבר לא קורה כמו שתיכננו אותו. בסופו של דבר משהו אחר קורה, שברת את הרגל בדרך הביתה או שפגשת את אהבת חייך. זה לא חייב להיות שלילי, אלה יכולים להיות דברים מאוד טובים. אני לא מכיר אדם אחד שתיכנן משהו והתוצאה היתה בלי שום שינויים. אנחנו לא מסוגלים לתכנן את העתיד. זה פגם רציני מאוד בחוויה האנושית, שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים לתכנן, ואנחנו לא יכולים".

יואב חורש, מתוך הפרויקט Aftermath

דוגמה?

"נסעתי ב-97' לשבועיים לניו-יורק, מישהי שלמדה איתי בתיכון הסכימה לארח אותי לשלושה ימים. משם רציתי לנסוע לאפריקה לטייל. השלב של אפריקה אף פעם לא קרה. השבועיים האלה… פוף. חזרתי עכשיו".

בוא נדבר על צילום.

"בעיני, בצילום יש יסוד שהוא הרבה יותר מורכב מכל אמנות אחרת. תמיד יש לו רפרנס למציאות, שלציור ולפיסול אין. כשמסתכלים על ציור מופשט, אף אחד לא ישאל מה הוא אמור לראות. בצילום מיד רוצים להבין מה רואים. מה מצולם, איך זה יכול להיות. יש חיבור אוטומטי למציאות. אנשים מחזיקים בתצלום ואומרים: הנה סבתא שלי. וזאת לא סבתא שלך, זאת תמונה. יש הבדל. התמונה היא פרשנות, היא לא מציאות. זה המדיום היחיד שרוקד על שתי החתונות – הוא גם עם אחיזה במציאות, אבל הוא גם אינטרפרטציה. מזה גם התחיל העניין שלי בצילום".

תן דוגמה דרך העבודות שלך.

"שאלו אותי בזמן התערוכה שהצגתי עכשיו בפיינברג-פרוג'קטס אם אני מביים את האנשים ואם השתמשתי בפוטושופ. אז קודם כל, לא. ודבר שני, זה לא משנה".

אתה לא משתמש באף אחד מהאמצעים האלה של מניפולציה דיגיטלית?

"ההדפסות שהצגתי בתערוכה הן הדפסות דיגיטליות. הן סריקות ישירות של נגטיב, המניפולציות שיש שם הן רק כאלו שיש גם בחדר חושך".

למה זה חשוב?

"אני אוהב את ההתעסקות, את המקריות ואת ההפתעה. כשאני מצלם, אני לוקח את הפורמט הגדול, 5×4, וכשאני יוצא בבוקר יש לי 26 פלאטות. זהו. בקיץ האחרון חציתי את מרכז אסיה עם טנדר בראלי צדקה עם עוד שני חברים, נהגנו אותו למונגוליה כדי שיהפכו אותו שם לאמבולנס. כמה פילם אני יכול לקחת איתי? אתה הרבה יותר זהיר עם איך שאתה עובד. אני מכוון הכל ומחכה. אעמוד עד שיקרה משהו שיגרום לי ללחוץ על הכפתור, והרבה פעמים זאת לא החלטה מודעת. אני מצלם פורטרטים ומסתכל על בן-אדם, ויש איזה רגע שפתאום קופצת לי לאצבע מין הכרה שקרה פה משהו".

אתה מפריד בין התהליך הצילומי לבין התוצאה.

"לפני חמש שנים הייתי בהמבורג כדי לצלם מחנה ריכוז בשם נוֹיֶנְגָמֶה. היה לי יום שופרא דה שופרא, היה בול. כשחזרתי בערב למלון ופתחתי את הקסטות, גיליתי שאין בהן פלאטות – לא הכנסתי פילם בכלל וכל היום צילמתי סתם. יצאה לי צרחה שהבהילה את חברה שלי, היא חשבה שקרה משהו נורא. והיא אמרה, 'אז תלך מחר'. ביום למחרת לא צילמתי אותו הדבר. היה פחות מוצלח, אבל אנחנו חייבים לקבל את זה. אי-אפשר להמשיך בחיים אם לא נלמד לקבל זוועות, במיוחד במקום כזה. אסונות קורים כל יום להרבה מאוד אנשים. בלי להשוות ובקנה-מידה מאוד שונה, כמה מהם זה פילם שלא נמצא במצלמה ואחרים זה אדם שנקטעו לו הרגליים. אלה גם דברים נפלאים, אבל המקריות הזאת קורית כל הזמן. צילום באיזשהו מקום מפתיע אותי, בגלל זה אני ממשיך גם לצלם עם פילם. אני אוהב את זמן ההמתנה שבין הצילום לבין הפיתוח וההדפסה".

יואב חורש, מתוך הפרויקט Traumatic Tourism

אתה מתאר את הצילום כדרך חיים, המקריות שבו לקוחה מתוך חוויות היומיום.

"כשלמדתי לתואר השני בבוסטון נסעתי שלוש פעמים בשנה לארץ וצילמתי יותר מ-120 מקומות שהיו בהם פיגועים. עשיתי תחקיר, הצלבתי מידע של משרד החוץ עם סיפורים של אנשים וקטעי עיתונות, והייתי מגיע למקומות שהיו בהם פיגועים שלושה ימים לאחר הפיגוע בממוצע. באף אחד מהם לא היה שום סימן למה שקרה. כלום. מה שעיניין אותי זה הלחץ הזה לנקות ולשפץ. מה זה אומר על החברה בישראל, לעומת ניו-יורק שגרתי בה, שאחרי ה-11 בספטמבר החזיקו את הזיכרון נוכח בשטח ובתודעה למשך שנים. כל שבוע בעיתון יש משהו שקשור ב-9.11. וזה אינטרס להשאיר משהו לזיכרון. פה, אחרי שלושה ימים, כבר יקרה משהו חדש ומזעזע שצריך לפנות לו מקום, עוד רגע יבוא עוד פיגוע, מלחמה, עוד סנסציה מבית ראש הממשלה. לא נשארים תקועים על משהו אחד.

"אני חושב שאם היה נשאר סימן על 140–120 הפיגועים שהיו בין 2003–2000, אנשים לא היו מסוגלים לחיות פה. כל שלושה רחובות היו חורבות, או גלעד. אתה יודע כמה פיגועים היו בירושלים בשלוש שנים האלה? עשרות. אם היה נשאר סימן, אנשים לא היו ממשיכים לחיות פה. זה להגיד לאנשים שחוטפים שוב ושוב: שום דבר לא קרה, תמשיכו. במשך שנתיים וחצי זאת היתה התיזה שלי, ולפרויקט הזה קראתי 'Aftermath', אחרית דבר, מה שנשאר אחרי".

מה היו המסקנות שלך מהפרויקט?

"כמה היו קשורות לזיכרון ולטראומה. אחרי אסון התאומים, אנשים הפסיקו לטוס, פתאום אנשים לא טסים. אתה זוכר שהיה הפחד מהאנטרקס בארצות-הברית? אנשים לא לקחו דואר, לא נכנסו לדואר, היתה חרדה מטורפת מדואר. אחר-כך היה הצלף בוושינגטון, וילדים הפסיקו לצאת לטיולי שטח. הבנתי כמה המציאות בישראל היא אחרת לגמרי. כשגרתי בירושלים אני זוכר שירדתי לקנות נעליים ויש יריות, ובן-אדם רץ בבן-יהודה עם קלצ'ניקוב וזורק רימונים. ואתה יודע, יום-יומיים אחר-כך, אף אחד לא מתעסק עם זה יותר. זה כל הסיפור של יום הזיכרון ויום העצמאות שצמודים, זאת דוגמה קלאסית של זה. טראומה היא משהו שאתה לא חווה בזמן אמת אף פעם, היא חוזרת כשיש טריגר. אנשים מתפקדים בזמן של פיגוע, רק אחר-כך מגיע הזמן של הטראומה.

"צילום פועל באופן דומה – אתה מצלם, הולך למעבדה, בין אם זה יהיה יום או חודש אחר-כך, ואחרי סדרה של כימיקלים, הדימוי יצוף ויעלה. אתה מסתכל על משהו בהווה, שצולם בעבר, שתיאר משהו שקרה בעבר של העבר. זה מה שעיניין אותי ב'Aftermath' – צילמתי בפינה של רחוב שאין בו שום סימן של פיגוע, בגלל ההיסטוריה של המקום. צילמתי את הווה, ואחר-כך ההווה הזה הפך לעבר. נוצר רצף זמן חדש".

רצף שבו הצילום מחליף את האירוע המקורי?

"התמונה מדברת גם על חוסר היכולת של הצילום לתאר אירוע. אם הייתי מגיע לצלם בפיגוע עצמו, גם זה לא היה מספיק. אתה לא מריח דם, אתה לא שומע בצילום את האנשים צועקים. אף פעם לא תוכל לתאר את האירוע ממש".

אילו תגובות אתה מקבל לפרויקטים שלך?

"מאוד מעורבות. היה לאנשים קשה. ב'Pre Disengagement', פרויקט שבו צילמתי את ההכנות להתנתקות מ-2005, קיבלתי אימיילים שמקללים אותי על שצילמתי פלסטינים והצגתי אותם בתור קורבנות, וגם לכיוון ההפוך, שאני מציג את היהודים כקורבנות. לא הצגתי דם, לא זוועות, לא הייתי סנסציוני. צילמתי מבנים, צילמתי רחובות. הייתי מאוד-מאוד רגוע. וזה הצית משהו".

כל צד חושב שאתה מביע את העמדה המנוגדת.

"מה שמעניין זה שקיבלתי את זה גם מימין וגם משמאל. אמא שלי אמרה: 'רק שלא יבואו לפתיחה ויעשו שם בלגן'. אמרתי לה, 'הלוואי, אם הצילומים שלי יביאו אנשים לתגובה כזאת'".

יואב חורש, מתוך הפרויקט Where We Stand

מפחיד אותך לחזור עכשיו לישראל?

"יותר הפחיד אותי להגיע לגיל חמישים כשאני עדיין לא גר בארץ, ולהגיד שאף פעם לא ניסיתי לגור פה. זה סיכון, כן. לא קפצתי בחישוקים שכולם צריכים לקפוץ בהם כדי ללמד פה, או להיות חלק מהברנז'ה המקצועית – יש סביבה שלמה שאני לא מכיר, שמות. אני גם לא יודע איך הדברים עובדים פה. אני רוצה מאוד ללמד פה וללמד בעברית. אין לי כוונה לשנות מקצוע".

בישראל זה לא כל-כך נפוץ שחיים ממכירת עבודות.

"גם בחו"ל זה לא כל-כך נפוץ, אני מכיר מעט מאוד כאלה. כיף לי ללמד, שמונה שנים לימדתי אלפי סטודנטים, ואני מקבל מדי פעם אימייל כמה שנים אחרי שמרגש אותי. זה מחזיק אותי, וגם נותן מספיק כסף כדי לקנות פילם ולשלם שכר דירה. כשגרתי בניו-יורק לימדתי ארבעה קורסים בסמסטר כדי לממן את החיים שם, זה היה מספיק, משהו שלא בטוח יקרה בתל-אביב".

ספר על התערוכה שהצגת במאי בפיינברג-פרוג'קטס.

"'Insite' מדבר על המקום, והוא גם ניסיון להגיד משהו על מה שנמצא מעבר למה שרואים. כל העבודות הן סלקציה מקבוצת עבודות הרבה יותר גדולה, אני קורא לה 'Where We Stand'. בלי סימן שאלה. איפה אנחנו עומדים באופן קונספטואלי לעומת נושאים מסוימים, או אירועים מסוימים".

אולי גם כפשוטו, איפה אנחנו עומדים.

"כן, גם מבחינת עמדה וגם מבחינת לעמוד. 'Insite' זו סלקציה של תשע עבודות מסדרה שעליה אני עובד כבר חמש שנים עם בערך 60 עבודות. הן כולן עוסקות בחללים ציבוריים, ולא לכולן יש היסטוריה של טראומה במקום עצמו. בתוך הסיטואציה הזאת, מעניין אותי גם היחס שנוצר בין האנשים לסביבה. ההחלטה שלי לצלם ברגע מסוים, שאולי תגרום לתמונה לקבל עוד רובד, שכבה מסוימת של משמעות. בין אם הם מצלמים או יושבים או קופצים או רצים. אני מנסה לרתום את מה שהם עושים וליצור קשר למקום, בין אם זה קשר ויזואלי ובין אם קשר קונספטואלי. אני מגיע לאזור שאני מתעניין בו או בהיסטוריה שלו או בעיצוב שלו כמקום. מעניין אותי לגלות מה יקרה שם בעשר דקות הקרובות. מה שמעניין אותי זה המרחב ומה שנוצר במרחב עצמו בין האנשים לבין עצמם ובינם לבין הסביבה. מה זה אומר לגבינו ביחס לסביבה ומה זה אומר לגבינו ביחס להיסטוריה ולתרבות".