עלייתו ועלייתו של הרייב הלא-חוקי, חלק 3 ואחרון

מנהרת השתינות, התלתליסטים, בית-ריק – גילי לוי בסקירה היסטורית של הרייבים הלא-חוקיים בעיר הקודש מ-1991 ועד היום, חלק שלישי

חלקו הראשון של המאמר
חלק שני

מנהרת השתינות: המועדון הלא-רשמי של הרייבים

ב-2006, אחרי שחברי Raw התפזרו ברחבי הגלובוס ופאקוטק החלו לפעול יותר ויותר בתוך מסגרות חוקיות ולנזול לתל-אביב, התפזר שלטון הרייב. ירושלים למדה לחבר סאונדסיסטם לחשמל, ומעיר שבה פעלה מאז 1991 קבוצה אחת, ובמקרים מסוימים שתיים, היא הפכה למקום שורץ בקבוצות ואינדיבידואלים שאינם מהססים לקחת את המגבר לידיים. רייבים על גגות, חניונים, חצרות ומבנים נטושים הפכו למחזה שכיח, אך נראה שחלל אחד הפך באופן לא רשמי למועדון של הרייב.

קבוצות נטולות מיתוג ברור (גילוי נאות: עם כמה מהן נמניתי) אימצו את המנהרה של גן סאקר, שזכתה לשם המחמיא "מנהרת השתינות", וקיימו בה אירועים תדיר. אפשר היה למצוא שם את "מסיבת המשבר הכלכלי", שבה היה ניתן לרכוש בירה תמורת קילו אורז; את "אין נדל"נים – אין פיגועים", שבאה לאחר פיגוע הטרקטור ברחוב יפו (2008), כפרפרזה מקאברית על יוזמות הבנייה המושחתות בעיר (כבר אז, שנים לפני פסק הדין, הולילנד היה חץ בלב של הירושלמים); רייב "חג הפועלים" באחד במאי; כינוסים משעשעים של מפלגת עלה-ירוק; מסיבות קשוחות של הארדקור-טכנו; ואפילו מסיבות של חיילים או תיכוניסטים. המנהרה הכילה אינספור אירועים של אינדיבידואלים וקבוצות שונות – כל אחת והסגנון המוזיקלי וההשקפה (או העדר ההשקפה) שלה.

בימים הנדירים שבהם הופיע השלג, כאשר הכבישים הושבתו, סחבו מארגני האירועים מערכות סאונד למנהרה בתנאי עולם שלישי, כאשר הם מסתכנים בהיפותרמיה ובנזק לציוד. המסורת הזאת החלה עוד בימי מאה-מטר (2000), נמשכה בפאקוטק, ולאחר מכן לקבוצות שונות עד היום. השמועה על אותן מסיבות תמיד עברה כשריפה בשדה קוצים, ומאות אנשים הגיעו אליהן בהתרעות קצרות מאוד. באירועי השלג האחרונים כבר היה אפשר לראות אנשים ממגוון סטריאוטיפים חברתיים ובטווח גילים גבוה. הן היו מסיבות עממיות – מעין חג עירוני שאינו שייך לשום קבוצה הומוגנית.

Messy.Boat.Bitch.On.Yacht

Messy.Boat.Bitch.On.Yacht

"מסיבות בטחוניות": מקור האינפורמציה המקוון האבסולוטי

מידע על רבים מאירועי המנהרה בפרט ורייבים בכלל היה ניתן למצוא באתר האינטרנט עם השם הגאוני "מסיבות בטחוניות", שעלה לאוויר ב-2005 ואיפשר ליצרני התרבות של העיר לפרסם אירועים. האתר, שהוקם על-ידי נועם כוזר ואיוון מלטין (שגם הקים את האתר של פאקוטק), היה נטול פרסומות ומטרות רווח. הוא נולד מתוך ועבור הקהילה התרבותית של ירושלים, מה שגרם למארגני הרייבים לשים בו את מבטחם. הרייב הוצג שם כשווה ערך להצגת תיאטרון או קונצרט קלאסי.

כל זה התרחש לפני העלייה המטיאורית של פייסבוק. יחד עם הניתוק של מדריכי המקומונים מתרבות המחתרת, היה "מסיבות בטחוניות" כמעט מקור האינפורמציה המקוון היחיד והאבסולוטי. בתקופות מסוימות ביקרו בו מדי יום אלפי אנשים. לקראת סוף העשור הראשון לאלף, לא נדרש הרבה יותר מפרסום ב"מסיבות בטחוניות" וכמה הודעות טקסט, אפילו ממש סמוך לאירוע, כדי שמאות אנשים יגיעו למנהרה.

וכשהפך הרייב לנחלת הכלל, אותו דימוי שהגיע מאירופה – של מארגן הרייבים הסייבר-פאנקיסט-אנרכיסט שישן במחסנים עם מערכות הגברה – מת. מאז 2006 ועד היום, אנשים שרחוקים שנות אור מהשוליים החברתיים החלו ליצור כל מיני גרסאות רכות יותר ופחות של רייבים, עם מוזיקה שלפעמים כמעט נושקת למיינסטרים. יותר משהקונספט של "אוטונמיה זמנית" קסם להם, הם פעלו מתוך אינסטינקט – תקופת הפיגועים רצחה לחלוטין את סצינת המועדונים, ובהעדרה הפך הרייב – שאינו כפוף לשגרה כלכלית של עסק שכוללת שכירות, תחזוקה, משכורות וכו' – לברירת מחדל.

חומוס-חרדים-פיגועים: עידן לופו

שנות הפיגועים בירושלים עשו את שלהן, וחילונים בני המעמד הבינוני-גבוה של העיר ארזו לבסוף את הפקלאות ונדדו למרכז הארץ. המושג "עיר רפאים" חזר שוב ושוב. הבחירה של אורי לופוליאנסקי לראשות העירייה ב-2003 היתה, מעבר לתפקוד המושחת שלו, לא פחות ממכה אנושה לתדמית של העיר. אותם ירושלמים בדימוס, כמה מהם בתפקידי מפתח בתקשורת, סיפרו בכל חלקה טובה על המצב הנוראי – לפעמים בצדק, לפעמים בניסיון להצדיק את המהלך האישי שלהם.

לאורך הקדנציה של לופו, אחת לשנה, לפני יום ירושלים, נהגה התקשורת הארצית (שמערכותיה שוכנות בתל-אביב) להקדיש את האייטם השנתי שלה לעיר הבירה. אלו היו כתבות מוסף נוסח "שהאחרון יכבה את האור", שבמסגרתן נשלח כתב לירושלים – לפעמים כזה שלא ביקר בה מאז הבר-מצווה, ולפעמים ירושלמי בדימוס שבא לסגור חשבון. אלה נהגו לספר תמיד על אווירת הנכאים החרדית, זורקים כמה מלים על העיר העתיקה ואולי פסקה מעודדת על מצב החומוס. כך נולד השילוש הקדוש חומוס-חרדים-פיגועים, שהפך למוטיב חוזר. התרבות ירדה מהרדאר או שסוקרה באופן מזלזל ורווי שגיאות. אופן הסיקור היה משול לעיתונאי שמגיע לתל-אביב ומסכם אותה על סמך רשמיו מהתחנה המרכזית ודיזנגוף-סנטר.

המחשבה בראה מציאות, ונבואות הזעם התקשורתיות, כדרכן, יותר משהציגו תמונת מצב אותנטית, יצרו בעיקר הגזמה והעצמה של המצב הקיים. האווירה היתה של ייאוש, החילונים הרגישו חנוקים בין שלטון חרדי לסיקור שבלוני-מגמתי. מי שעמדה אז בחזית היתה הקהילה הגאה של ירושלים, כאשר מצעד הגאווה היה סמל המאבק. זירת הקרב הזו הלכה והתחממה עם הבחירה של ראש עיר חרדי ב-2003, הגיעה לשיא ב-2005 עם אירוע הדקירה במהלך המצעד, ונמשכה עד סוף הקדנציה של לופו.

יוני 2008 היה חודש מכונן – טקס השקת גשר המיתרים הפך לפיאסקו כאשר אנשי העירייה החרדים שלחו את בנות מחולה לרקוד בגלימות שיטשטשו את זהותן המינית. כמה ימים אחרי האירוע התקיים שוב מצעד הגאווה. הבחירות לראשות העירייה כבר נראו באופק, וכל אלה התלקחו לסנסציה תקשורתית.

התלתליסטים: והעיר שושן נבוכה

הרקע הזה היה הקרקע הפורה שממנה נבטה מסיבה בדירת שותפים ברחוב הנביאים. על אף שלא הוגדרה כמסיבה קווירית, אפשר היה למצוא שם מופעי דראג, אנשים עירומים (על ההזמנה נכתב שהכניסה "חינם בעירום", והיו מי שלא היססו), ואת חברי הקהילה הגאה של העיר נחים בשלום לצדם של סטרייטים. האירוע הזה, שהגיעו אליו כ-500 איש, היה הקונטרה המושלמת לאפרוריות שאפפה את העיר, והוא קשר את הקצוות החילוניים ללילה של אהבה חופשית שנראה כמו פלשבק נוזלי מוודסטוק.

זו היתה דריסת הרגל המשמעותית הראשונה "התלתליסטים", שבבסיסם נעמי שיפרון, אז סטודנטית למגדר ולסבית מוצהרת, ויעקב בהרב, שעשה את כל הדרך מברכי הציונות הדתית של קריית-מלאכי לסצינת הדראג-קווין של ירושלים. הדת לא נעדרה מחייו החדשים של בהרב, להפך; היא הפכה למוטיב חוזר באירועי התלתליסטים.

באותם חודשי קיץ של 2008 נולדו גם אירועי הרחוב של עיריית ירושלים. אחת מההנחות שנשמעו אז היתה שלופוליאנסקי משחרר את הרסן ומייצר אווירה חילונית תרבותית לקראת הבחירות. כך או כך, אל אותם אירועי בית של התלתליסטים הגיעה גם עפרה אברהמסון, אז עובדת באגף החברה של העירייה. ההתעניינות של הממסד בתופעה נעשתה מוחשית. חודשיים לאחר מכן נולד שיתוף פעולה ראשון של הממסד עם התלתליסטים תחת השם "והעיר שושן נבוכה" – מסיבה ברחוב שושן.

על ההזמנה נכתב "תלתליסטים, (פאב) טוביה, (פאב) הקצה ולופו מציגים", ולאירוע הגיעו כ-800 איש. בשנה שלאחר מכן, באירוע דומה שהתקיים באותו מקום ותחת אותה כותרת, הגיעו כבר אלפי אנשים. הפעילות התחלקה בין מועדון הבאסס החדש, שנפתח בספטמבר 2008, לבין אירועים באינספור מקומות לא שגרתיים – מבית-הכנסת הגדול, אולמי שמחות, בניינים נטושים, גן סאקר ועד כיכר ציון. אך החלל המעניין ביותר ללא ספק היה ישיבת עץ-חיים הנטושה באזור שוק מחנה-יהודה. הדי.ג'יי התכונן לפגוש את אלוהים תרתי משמע.

tattal

עץ-חיים: תא וידוי ודי.ג'יי בארון הקודש

זה היה באוגוסט 2011, הם עבדו שם כשבוע (בהרב וחברים אחרים; שיפרון עזבה בסוף 2009). הם ניקו את המקום, עיצבו אותו והכשירו אותו לקראת האירוע. כ-400 איש הגיעו לישיבה, כמה מהם נכנסו לתא וידויים נוצרי שנבנה שם ושפכו את הלב בפני הכומר-פרפורמר שישב בצד השני. הדי.ג'יי תיקלט מארון הקודש. בהרב מבחינתו הצליח באירוע הזה לחבר את כל העולמות שלו.

בשלהי 2012 חבר בהרב, שעדיין החזיק בשם "תלתליסטים", לדי.ג'יי והמפיק אדם בן-שלמה (די.ג'יי מופו) מדלישעס, והשניים פצחו בסדרת מסיבות שנמשכת עד נכון לכתיבת שורות אלה. ההכלאה הזאת נועדה לתת גוון מוזיקלי נוסף לאירועים של התלתליסטים, שעד אז התמקדו בעיקר בנגזרות שונות של טכנו, שהלך ואיבד את הרלבנטיות שלו בחוגים מסוימים. היפ-הופ, דאבסטפ ונגזרות שלהם התחילו להישמע באותן מסיבות, שכעת ענו על ספקטרום רחב יותר של אוזניים.

עם זאת, האופי הארטיסטי-קווירי-חתרני שאיפיין את התלתליסטים בתחילת הדרך התעמעם. בשנה וחצי האחרונות הם הצליחו לייצר אירועים בקנה-מידה גדול שחצו את קו ה-1,000 איש, וחדרו עם הרייב ללב הקונסנזוס, כאשר לא הקהל ולא המוזיקה מאפיינים את המחתרתיות-שוליות של הקבוצות המוקדמות יותר.

בית-ריק: דחיפות מחוסרת דיור

מבחינה מוזיקלית, בית-ריק העניקו במה לכל מה שהתרחש על הסקאלה של המוזיקה העצמאית של העיר – מרייסקינדר למוג'הדין, מיאפים-עם-ג'יפים לאמני הלייבל נו-קואסט, ומתקליטני רעש-האואר למגוון אינדיבידואלים. אבל מוזיקה לא היתה העיקר – היא עמדה שווה לצד אמנים פלסטיים, פרפורמרים, רעיונאים שמגיעים לדבר ועוד מגוון ביטויים של ידע ויצירה. זו היתה מסיבה בדיוק כפי שזו היתה תערוכה, זו היתה הרצאה בדיוק כפי שזו היתה ארוחה משפחתית המונית, זו היתה הופעה בדיוק כפי שזו היתה ספרייה ציבורית, וזה היה עמוק בדיוק כפי שזה היה הפנינג. התשתית העצומה הזאת נשענה על תקציב אפסי. הדלק היה זמן וידע.

בקילומטראז' של בית-ריק, שקמו ב-2011, יש רק שלושה וחצי אירועים שיכולים להיחשב כסוג של רייב, אבל זה לא הפריע לשלושה וחצי אירועים האלה, בזה אחר זה, לפרוץ את כל הגבולות הלוגיסטיים, ואולי גם האמנותיים-קהילתיים, שנקבעו על-ידי הקבוצות שפעלו לפניהם. היקף העבודה בשטח תפח לחודשים, לעתים כחצי שנה, וכלל עשרות ידיים עובדות; החללים שנבחרו-נמצאו הפיחו חיים בהיסטוריה מפוארת שהממסד זנח, ומשך האירועים התארך והגיע בשיא לשבוע שלם.

מההודעה שפירסמו חברי הקבוצה, אז סטודנטים ממגוון תחומים, לקראת פתיחתו של האירוע הראשון אפשר להבין את רוח הדברים: "אין סקוואט בירושלים. לא שמענו על אחד מעולם. לא כמו אלה שקיימים בחו"ל, לא כמו סקוואט פעיל וקהילתי. גם לא חשבנו שעומד להיות פה אחד. בלילה האחרון של המחאה, לאחר צעדת המיליון, ישבנו חבורת אנשים על הגג של הבניין הנטוש בקינג ג'ורג' 47, שלימים ייקרא החזיר, השקפנו על כיכר פריז העמוסה במפגינים וניהלנו את השיחה הנפוצה – מחאתנו לאן (…) עם תחושה של דחיפות, נחיצות ואחריות, שלהן לא היה בית, גילינו את המקום שהיום מהווה את הבית הזה עבור הרבה אנשים.

"מלון הנשיא' באחד העם 1 ירושלים הוא מלון שהיה פעיל בשנות ה-60. בגלגוליו שימש גם מעונות עולים והיום עומד נטוש כבר שנים. כל פעולה שעשינו במקום – החל מגריפת ערימות הפסולת והזבל (שחשפו שטיח מקיר לקיר, אבל לא מזרקים), נקיון הבריכה (הראשונה בירושלים), השטיפה של הבר והמרצפות ועד לעבודת החשמל והתאורה – חשפה בפנינו מבנה מדהים שקפא בזמן. כשפנינו לעזרה ההיענות היתה מיידית, אנשים החלו להצטרף אלינו ולהשקיע מזמנם בעבודה הרבה. זה רק הלך והתעצם לאחר שהוצאנו קול-קורא לתערוכה והופעות והצטרפה קבוצה גדולה נוספת, וכעת מעל 50 אנשים שותפים פעילים באירוע".

במלון הנשיא, שנפתח לקהל הרחב בשעה 11:00, ביקרו כ-600 איש לאורך היום. בפרסומים נכתב: "בשעה 23:00 נסגור את האירוע ונשאיר מאחורינו מתחם מוכן לפעילות עבור כל מי שיבחר להשתמש בו. אנחנו מקווים שהאירוע יוליד אירועי תרבות נוספים ושיח שיבחן מחדש את הגבולות למיצוי הדחיפות מחוסרת הדיור". כך נולד אלמנט חדש בתרבות הרייבים: לא עוד "שגיאה" רגעית ואסקפיסטית במערכת, אלא בנייה מתוחכמת של תשתית שנועדה להישאר, כאשר כבר בשבוע שלאחר מכן כבר התקיים שם אירוע של התלתליסטים.

השוטרים ביקרו אותם בצהריים בשל תלונות על רעש, אך הדבר לא נראה להם חריג במיוחד והם רק ביקשו להחליש את הווליום. דני ז'רז'בסקי מקבוצת המאה-מטר, שנכח באירוע, מספר: "השוטר נכנס ואומר, 'אין לכם רישיון לעשות הופעות בבריכה'. וזה דבר מדהים, כי זו בדיוק המהות של רייב. זה הדבר שמצליח לטשטש את ההיגיון".

מכון הסיבים: הכל ממה שהאנושות הפקירה

הפרויקט השני שלהם התקיים במושבה הגרמנית במבנה שמוכר בשם "מכון הסיבים". במקור היה זה בית-ספר טמפלרי. מכון הסיבים פעל שם מקום המדינה ונסגר ב-1967. תהליך ההכשרה של המבנה לאירוע ארך כחצי שנה, כאשר בשיא לקחו חלק כ-100 מתנדבים-יוצרים. התהליך כלל ניקיון יסודי וסיזיפי של המבנה, טיפול במפגעים בטיחותיים והקמה של תשתית חשמל ושירותים.

כשפתחו את הדלתות לקהל הרחב בחול-המועד סוכות (אפריל 2012), התגלה שם היכל תרבות בן שתי קומות שכאילו נתלש מאגדה. הפנינה שהממסד הפקיר לטובת עניינים שמעוררים לא מעט תהיות בהקה עם חללי אמנות פלסטית, חלל להופעות, בר במרתף לתקלוטים, קולנוע, מטבח, ספרייה, חדר סנוקר וחדר מפקדה שממנו התנהל המתחם. הכל מאולתר, הכל משאריות, הכל ממה שהאנושות הפקירה. גם הפעם הבטיח הפלאייר – כשאנחנו מסיימים, אנחנו משאירים את המבנה לשימושכם החוזר.

בית-ריק במפעל הסיבים נמשך שלושה ימים. המבנה נפתח מדי יום לקהל בשעות הצהריים ונסגר בשעה 23:00, ולכן לא גרר תשומת לב משטרתית. קשה לאמוד כמה אנשים עברו שם בדיוק, אך מדובר במאות אם לא יותר. אפשר היה לראות שם מבוגרים, צעירים ומשפחות עם ילדים. זו היתה הפקה מדוקדקת בכל קנה-מידה, שגם מוסדות מתוקצבים יכולים להתקנא בה.

הבלוגרית הירושלמית שפועלת תחת הפסבדונים "משרד האות המתה" כתבה: "צריך גם להעריץ את העובדה הפלאית שלאורך שלושה ימים רצופים לא הגיעה למקום המשטרה. כל האירוע הזה שייט כל-כך הרבה מתחת – או מעל – לרדאר שלה, ומן הסתם היא היתה עסוקה באלפי אנשים שהסתובבו בעיר בחול-המועד, כך שהמקום הזה הפך לאקס-טריטוריה אוטונומית, משק אוטרקי, גן-עדן אורבני, שמה שאיפשר אותו, בין השאר, הוא המקום הדי מבודד שלו: קצת מרוחק מהכביש הראשי, בלי בנייני שכנים מסביב".

האירוע זכה לסיקור תקשורתי – צוות של חדשות "מבט" ביקר במקום בזמן אמת. העובדה שחברי בית-ריק העזו במופגן ובזמן אמת להתייחס לאירועים שלהם בתקשורת מעידה לא מעט על התפיסה שלהם, שרואה זכות טבעית לשימוש במרחב העירוני הנטוש למטרות ציבוריות.

"הקיבוץ": בונים את המדינה שבפנים

שלושה חודשים לאחר הפרויקט בבניין הטמפלרי התפנו חברי הקבוצה לעבוד על הפרויקט השלישי, "הקיבוץ". הם נכנסו לחוות הלימוד הנטושה של רחל ינאית, שפעלה באזור ארמון-הנציב בשנים 1933–1948 – פנימייה לנערות עולות חדשות שנועדה להכשרתן לעבודה בחקלאות. חיכו להם שם 76 דונם של שלד היסטורי מתפורר.

זו היתה הפעם הראשונה שחברי בית-ריק עברו להתגורר בתוך הפרויקט. במשך שלושה חודשים הם הכשירו את החווה, שיקמו אותה והקימו בה כפר אמנים שלם שכלל כיכר מרכזית, תחנת רדיו ששידרה אינטרנטית, מרכולית, מטבח וחדר אוכל, מכבסה, גינות ירק, במה מרכזית להופעות והרשימה נמשכת.

הם פתחו את הקיבוץ לקהל באוקטובר 2012 למשך שבוע. לשכנים בארמון-הנציב חיכו בתיבות הדואר הודעה וזה עיקרה: "שלום, אנחנו השכנים החדשים (ואנחנו עוזבים בקרוב)… עד מוצאי שבת הקרובה יפעל בחוות הלימוד הנטושה בשכונה 'קיבוץ' עם אירועים שונים ומגוונים לכל הגילים. אתם מאוד מוזמנים לבוא ולהתארח". קשרי השכנות השתלמו, כי כאשר הגיעו שוטרים במהלך השבוע, אחד השכנים הזדעק וביקש מהם לעזוב, וזה עבד.

גם הפעם התנדבו עשרות יוצרים. שוב התקציב היה אפסי, שוב הקהל עלה לרגל (מאות אנשים ויותר). במודע או שלא, חברי בית-ריק הבליטו את הדמיון בפרויקט "הקיבוץ" בינם לבין דור החלוצים – עובדי כפיים חרוצים, פרגמטיים ודינמיים, שיוצרים יש מאין. ההבדל, עם זאת, טמון במטרה: ההתיישבות של בית-ריק היא התיישבות רוחנית. הם בונים את המדינה שבפנים. הם הותירו את "הקיבוץ" לרווחת התושבים, ולימדו את נערי השכונה להפעיל אותו. כמה חודשים אחרי "הקיבוץ" נכנס טרקטור והרס את המבנים. הסיבות המדויקות להריסה לוטות בערפל, אך ייתכן שנערי השכונה שאימצו את המקום הרעישו שם תדיר.

מתוך: http://www.emptyhouse.co.il/

מתוך: www.emptyhouse.co.il/

"שיירה": אירוע התאבדות

הפרויקט הרביעי של בית-ריק התקיים בקיץ 2013, וגם הפעם קרא תיגר על הפרויקטים הקודמים. בניגוד לפורמט של כניסה לחללים נטושים והחייאתם, הפעם הם בחרו לצאת למסע ברחבי העיר כשבט נודד. את האירוע הזה, שהתקיים תחת הכותרת "שיירה", מכנה נטע מייזלס, מחברי הקבוצה, "אירוע ההתאבדות". הוא מסביר: "זה היה אקט מאוד קשוח. בעצם הזמנו אנשים לצאת איתנו למסע רגלי שכולל שינה ברחוב במשך יותר משבועיים".

הפרויקט, שהוא ללא ספק מוטציה מוזרה של הרייב, אם אפשר בכלל לקטלג אותו ככזה, כלל בעיקר את הגרעין הקרוב של הקבוצה, בן כמה עשרות אנשים. הקהל הגיע לבקר בחניות של הקבוצה – בתלפיות בתחילת הדרך ובנחלאות בסופה. האתגר העיקרי שלהם היה להעמיד הפקה שלמה על גלגלים ככה שתוכל להתנייד, ותהליכי הבנייה ארכו שבועות.

הקרון במתחם התחנה: אלמנט חדש – תקציב

הפרויקט החמישי והאחרון של בית-ריק (שעדיין פעיל נכון לכתיבת שורות אלה) הוא שיקומו והפיכתו למרכז תרבות קטן של קרון רכבת היסטורי מתקופת המנדט, ששוכן במתחם התחנה הראשונה בירושלים. לפרויקט, שלו אלמנטים משלושת האירועים הראשונים של בית-ריק (החייאה של מונומנט היסטורי), נכנס לראשונה אלמנט חדש – תקציב.

הקרון ששוקם ושוחזר בהיקף תקציבי של עשרות אלפי שקלים, ומומן על-ידי יזמי מתחם התחנה הראשונה, נפתח לציבור במאי האחרון ומתקיימות בו תערוכות ופעילויות שונות. בית-ריק לקחו על עצמם להפעיל אותו עד סוף השנה הנוכחית. זה יהיה לא פייר לסכם פרויקט שנמצא בעיצומו, אך ניכר שהמפגש בין תקציבים וממסד לקבוצה שפועלת באופן מחתרתי הציף הרבה מאוד שאלות לא פשוטות בין חברי הקבוצה. כך או כך, זו פריבילגיה להיות עדים למהלך התרבותי העצום שלהם וקשה לסכם אותו, שכן הוא עדיין פעיל. כל מה שנותר הוא להמשיך להסתקרן מה יוליד יום.

בגרעין המניע של בית-ריק חברים היום איתמר המרמן, אלעד ירון, טל הרדה, יהונתן עפרת, נטע מייזלס ושביט ירון.

סוף דבר

למרות אורכה של הכתבה, היא נוגעת רק בקצה קצהו של המזלג ברייב על ביטוייו הרבים. לא התייחסתי ל"פסטיבל ללא חשמל" שאירגן הצלם יורם אמיר מגלריה שודדי י-ם ב-2009 ושהוציא כ-3,000 אנשים לרחוב; לא התייחסתי לאירוע פורים של בצלאל ב-2005, שהתקיים בחניון הלאום ויצר גשר בין ממסד למחתרת; לא התייחסתי לאינספור הקבוצות הקטנות יותר שפעלו ופועלות עד היום עם לא פחות אידיאולוגיה מהקבוצות "הגדולות"; לא התייחסתי לאירועי הבתים, החצרות והרחובות של הלייבל נו-קואסט; לא התייחסתי לאוטונומיה הזמנית של דיירי רח' שאול אדלר 7; ולא התייחסתי לעוד מגוון אירועים ויוזמות שכנראה בכלל לא עובדים ברדאר שלי. לנסות לסכם יותר משני עשורים של רייבים במאמר של כמה עמודים היא משימה שנידונה מראש לכישלון, אך לפחות היא נקודת פתיחה טובה, בבוא היום, עבור מי שיחליט לכתוב משהו מעמיק יותר.

3 תגובות על עלייתו ועלייתו של הרייב הלא-חוקי, חלק 3 ואחרון

    היה פה כל כך יותר כיף עד לפני הקורונה!!! בהחלט מסיבות כיפיות היו בתלתליסטים, איך השתנה העולם בשנתיים עצוב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת