עלייתו ועלייתו של הרייב הלא-חוקי, חלק 1

מאקט חתרני שנולד בשוליים ועד לפולקלור ירושלמי רב-זרועות שזוכה לחיבוק מהממסד – גילי דה קיד בסקירה היסטורית של הרייבים הלא-חוקיים בעיר הקודש מ-1991 ועד היום, חלק ראשון.

מאקט חתרני שנולד בשוליים ועד לפולקלור ירושלמי רב-זרועות שזוכה לחיבוק מהממסד – גילי דה קיד בסקירה היסטורית של הרייבים הלא-חוקיים בעיר הקודש מ-1991 ועד היום, חלק ראשון

בסתיו 2009 נפל דבר. 3,000 צעירים מיוזעים התגודדו בחניון ספרא, ולא כדי לחפש חניה. זו היתה מסיבה. קוד הלבוש היה שחור. את האירוע לא הפיק איזה אנרכיסט סייבר-פאנקיסט שישן במחסנים מעופשים על מערכות הגברה ועירבב סמים עם הקורנפלקס, אלא לא אחרת מעיריית ירושלים בכבודה ובעצמה.

מה הוביל מוסד שמרני – שרגלו האחת במלחמות השבת ורגלו השנייה בקונסנזוס המטרוסקסואלי של קלווין קליין – להוריד סאונדסיסטם לחניון של הבניין המוניציפלי ולהתלכלך על טהרת הרייב? נכון שמדובר באירוע עם גוון מיינסטרימי מובהק (בלקן ביט בוקס), אך האם ייתכן שפירורים מתרבות המחתרת חילחלו למסדרונות של השלטון המקומי, 12 שנים לאחר שהרייב הלא-חוקי הראשון התקיים בחניון?

איך שלא מסתכלים על זה, דומה שמסיבות המחתרת שנחתו בירושלים ב-1991 בהשראת הדראג-אקספלוז'ן של לונדון התנחלו בלבבות ועברו כברת דרך ארוכה – מהשוליים הנידחים לחג עירוני שזוכה לשלל ביטויים ולחיבוק המלטף של הממסד. להלן סקירה היסטורית שתנסה לשרטט את עלייתו ועלייתו של הרייב הלא חוקי מאז ועד היום.

לעשות ביזנס חוקי ועדיין להתהדר בנוצה המחוספסת

המושג רייב (מאנגלית: להשתולל או לדבר בטירוף) הופיע כבר בשנות ה-50 בלונדון בהקשר של מסיבה פרועה. בהתחלה היו אלו הביטניקים, בתחילת שנות ה-60 אומץ המושג על-ידי ה-Mods הסטייליסטים, ולבסוף הגיע לסצינה ההיפית של הגראז' והפסיכדליה. החיבור המפורסם הראשון של המושג "רייב" למוזיקה אלקטרונית הופיע בשנת 1967, באירוע המכונן "The Million Volt Light and Sound Rave", שהתרחש בלונדון והופק על-ידי חבורת מעצבים עם חזון להפקה עתידנית שתציג מופע תאורה משוכלל שמגיב לדינמיקה של המוזיקה. פול מקרתני יצר במיוחד עבור האירוע קולאז' נסיוני בשם "Carnival of Light", שלמעט אותו מקרה, מעולם לא ראה אור.

במהלך שנות ה-70 יצא המושג רייב משימוש ונקבר בארון הסלנג ההיפי לצד מלים כמו "גרובי". מי שהכשירה את הקרקע לסצינת הרייבים כפי שאנחנו מכירים אותה היום היתה תנועת הנורתרן-סול – אותם נערים בריטים מהצפון שהיו מכורים למוזיקת סול אפרו-אמריקאית נידחת של זמרים מהשוליים של גל המוטאון הרווח. באופן מוזר, הם נמשכו לכשלונות המסחריים של התקופה ולאו דווקא לסטיבי וונדר ודיאנה רוס, מה שהפך את החיפוש אחר אותה מוזיקה למסע ומחקר של ממש. כך הפך הדי.ג'יי למרכז ההוויה, כאשר המוזיקה הנדירה נמצאת בבעלות בלעדית שלו (הלהקות היו בכלל בארצות-הברית).

את הרחבות פקדו רקדנים אנרגטיים עם תנועות שנראו כמו גרסה קדמונית לברייקדנס, וערפל תודעתי סמיך של מתמפטמינים תידלק את כל הסיפור עד שעות הבוקר. או אז גם החלו המשחקים על נדנדת הלגיטימיות עם הרשויות. אפשר להגיד שבהרבה מובנים, ובדומה לתקופת היובש בארה"ב, איסורים מולידים את המחתרות בעל-כורחן.

הסצינה הרקיעה שחקים לקראת אמצע-סוף שנות ה-70 ברחבי האי הבריטי. באמצע שנות ה-80 הותירו השינויים בתעשיית הטקסטיל הצפון-מערב בריטית מפעלים ומחסנים ריקים וחסרי שימוש, שהפכו עד מהרה לחללים מבוקשים למסיבות לא-חוקיות. היה זה אך טבעי שהאוזן הבריטית, שכבר הורגלה לאווירת ה-Soulful של הנורתרן-סול, תאמץ לחיקה את הסאונד החדש שהגיע משיקאגו, ההאוס – מעין גרסת אלקטרונית מינימליסטית יותר, שתאמה את רוח התקופה והחידושים בעולם הסאונד וההפקה. תחנות רדיו פיראטיות תמכו בהפצת הסאונד החדש, שהיה פחות שגור בתקשורת המרכזית, אך כבר ב-1986 היה אפשר לשמוע האוס במצעדים הבריטיים.

במקביל הפכו החללים הנטושים לפולקלור של ממש. הניחוח האנרכיסטי של אירוע המתקיים מחוץ לעיני הממסד, כאוטונומיה זמנית, הקסים אלפים. כולם רצו להיות חלק מאיזו תנועה סודית שמעבירה מסרים מפה לאוזן ואינה פועלת על-פי חוקים מסחריים. אסור לשכוח שמדובר בשנים שבהן הפאנק (בפ' דגושה) וגישת ה-DIY כבר זרמו עמוק בעורקים. עלייתו של האקסטזי בתוך כל המגמה הזאת היתה לא פחות מרעידת אדמה חברתית, והמסיבות ששילבו את כל העולמות האלה נודעו כ"רייב".

לא לקח ללונדון הרבה זמן לאמץ את הז'אנר. היא מיתגה אותו כ"אסיד האוס" והקפיצה את כמות ההייפ סביבו. על אף שהמועדונים פעלו באותם אזורים מוזיקליים, עשרות אלפי אנשים בחרו לצאת מדי שבוע ממרכז העיר לאירועים לא-חוקיים שהתקיימו על נקודות שונות שסמוכות לכביש הטבעת של לונדון (M25) – מפעלים נטושים, חוות, יערות וכל מקום שהיה מנותק דיו מכבלי הממסד. כבר אז התגלעה המחלוקת: האם "רייב" חייב לתאר אירוע לא-חוקי, או שהוא בעצם שם נרדף לכל מסיבה? הדעות כמובן התפצלו בין אלה שרצו לשמור על הניחוח האנרכיסטי הטהור לבין אלה שרצו לעשות ביזנס חוקי ועדיין להתהדר בנוצה המחוספסת.

"פשוט רציתי לשמוע את החומר הזה על סאונד טוב"

שני הקיצים של 1988 ו-1989 זכו לכינוי "Summer of Love" – ביטוי שנשלף לראשונה בעידן ילדי הפרחים של 1967, ובא לתאר דור מסומם שחושב ורוצה אחרת. בשביל להבין את היקף התופעה אולי כדאי לבחון את החוקים שחוקק הממשל הבריטי בתחילת שנות ה-90 – קנס של 25 אלף פאונד וחצי שנה בכלא למארגנים של מסיבה לא-חוקית. פוליטיקאים התבטאו בגנות הרייבים, משפטי ראווה התקיימו למארגני מסיבות (חברי Spiral Tribe למשל), התקשורת סיקרה את הנושא באדיקות והורים היו מודאגים. המדינה געשה.

אנגליה היתה כמרקחה. תהליכים מקבילים ומשלימים, הן מהבחינה החברתית והן מהבחינה המוזיקלית, התרחשו ברחבי אירופה וארה"ב והזינו זה את זה. אפשר למנות במערכת הקשרים האינסופית הזו את הדטרויט-טכנו, את השיקאגו-האוס, את אפריקה-במבאטה ועליית ההיפ-הופ, את אי המסיבות איביזה, את קרפטוורק וכן שאר סצינות עם מאפיינים דומים ברחבי אירופה. אולם נראה שלאנגליה של אותם ימים היתה השפעה מכרעת על ירושלים, כי בין אלפי האנשים שפקדו אותם אירועים היה גם אחד מכאן, אלי שרגורודסקי, מי שלימים היה עתיד לארגן את הרייב הראשון בירושלים ולהפוך לדי.ג'יי E.

אלי שרגורודסקי, שהיה אז הסאונדמן של הפרגוד וחבר בהרכב אחת-2-כזה, הסתקרן לגבי האי הבריטי עוד מנעוריו הפאנקיסטיים. הוא הגיע לשם ב-1990 עם אוזניים זקורות. "הזמנים היו שונים בארץ", מסביר שרגורודסקי. "די-ג'יים והופעות מחו"ל לא היו נפוצים. פתאום ראיתי את The Orb [צמד יוצרי אלקטרוני], וזו היתה חוויה מאוד שונה מהדבר שאז קראו לו פה 'מסיבת ריקודים'. זה לא שלא היו מסיבות בארץ, אבל פה זה היה פיק-אפ, שואו-אוף, מין קלאבים מאוד-מאוד לייט. שם ראיתי אנשים שניגשים לזה אחרת – נועלים נעלי התעמלות, לובשים גופייה, אוכלים סמים, ונכנסים למשהו שנראה כמו טקס פגאני.

"יצאתי מהמסיבות האלה והמוח שלי היה מפוצץ והייתי מת לשמוע עוד מהסאונד הזה. אז קראו לזה 'אנדרגראונד' או 'אסיד', אבל העיסוק בז'אנרים היה שולי. הניימדרופינג בא רק אחר-כך. התחלתי לחפש את חנויות התקליטים שמכרו את החומר הזה. כשחזרתי לארץ היתה לי בוחטה של תקליטים, ופשוט רציתי לשמוע את החומר הזה על סאונד טוב, וככה זה התחיל בערך. DIY אגרסיבי. אמרתי לעצמי, אם אין מי שינגן – אני אנגן, אם אין מקום – נמצא מקום. לא היתה לי שום אמביציה להיות די.ג'יי".

שרגורודסקי קבע תאריך ושכר חלל קטן סמוך לרחוב אריסטובולוס ומערכת סאונד. על פלאייר הזירוקס נכתב: "זו לא אופרה, זה לא ווג, זה הדבר האמיתי", כפרפרזה על הפתיחה של מועדון גדול בשם האופרה שיועד לאותו תאריך בדיוק. כך נולדה אופוזיציה. אירוע מהסוג דרש לפחות עוד די.ג'יי אחד, שכן שרגורודסקי לא היה יכול לאייש את כל התפקידים ולהופיע במקביל. בחיפושיו הוא פגש אמן גרפיטי צעיר בשם אלכס דויטש, עם אוסף תקליטים ראוי, שהצטרף אליו.

על אותו אירוע הוא מספר: "אני מעמיד את ההגברה. יש חושך מוחלט ורק פליקר אחד. מסדרים סוג של קופה ומוכרים כרטיסים. לא ציפיתי להרבה אנשים בגלל הפתיחה של האופרה. המסיבה פורסמה לשעה אחת-עשרה, אבל בשעה אחת-עשרה לא הגיע כלב. אני הולך הביתה ליד ודי שם את זה בצד. ואז ב-12 ורבע אני יורד ואני רואה תור של 70 איש בחוץ והמקום בפנים מפוצץ, וזה מיתולוגי, וזה פנטסטי, ואנשים בקטע".

"אם ייכנס שוטר, יישאר רק למיין מי למעצר ומי לאשפוז"

מאותו אירוע מכונן פצחו שרגורודסקי ודויטש בסדרת מסיבות. הן היו קטנות ("גג 150 אנשים"), משולחות רסן ורוויות סמים. הם המשיכו עד 1994. את אחד האירועים שהתרחשו באזור הסינמטק הוא מתאר כך: "סאונד חזק. תאורה ברמת השני אולטרות ופליקר, וזהו. עמדת תקלוט רעועה, מלא סמים ואלכוהול. כשעולה האור אני קולט שכל הסיטואציה היא לחלוטין אאוט אוף קונטרול. יש לי פה איזה 150 איש ואין ביניהם בנאדם אחד שפוי, ואני, שכאילו אמור להיות המבוגר האחראי, יותר דפוק מכולם. כולם מסוממים – אני, הברמנים, הקופאים, כו-לם. אני מבין שאם ייכנס שוטר, יישאר רק למיין מי למעצר ומי לאשפוז. בלבול מוחלט. הייתי בפרנויה מוחלטת – בטוח שאני מתקלט איום ונורא, וחוזר על קטעים שכבר ניגנתי, ואין לי מושג, וכלום לא מתחבר ואני מעביר את הזמן ואני בסבל איום. כשהפסקתי לנגן וזה נגמר אני מרים את הראש ורואה 100 איש עומדים ומוחאים כפיים במשך עשר דקות, ואני בכלל לא מעכל מה הולך".

למה לדעתך זה לקח למקום כל-כך אסקפיסטי?

"כל מי שפעל בתקופה ההיא היה חייב להיות נטוע עם רגל אחת במלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, דרך מלחמת המפרץ ב-91', ועד רצח רבין עם הרגל השנייה, וזה שפגט רציני. היתה תחושה אפוקליפטית, דובר על לוחמה לא קונבנציונלית. ההבדל היה מאוד משמעותי מהיום. על כל נפילה היה חשש שחצי מדינה נחנקת מחומר כימי. הרייב היה מאוד אקטואלי לישראל וללחץ שיש פה, ואנשים חיפשו כרטיס טיסה ישיר לחלל".

ומה אחרי זה?

"בוא ננסח את זה ככה, בשלב הזה נהייתה סצינה מספיק גדולה ורצינית בשביל שהמשטרה תתחיל להתעניין בזה – קריטריון בדוק ובטוח לזה שהדבר תפס. זה גדל וגדל וגדל ופתאום יש בזה המון כסף, והמועדונים מתחילים לעבוד די חזק, והקהל מתחיל להיות בעייתי. כל מיני עסקנים גדולים יותר וגדולים פחות אומרים לך, 'בוא תעשה אצלי', הסאונד נעשה יותר אגרסיבי. ובזמן הזה קורים כל מיני דברים במוזיקה והקהל כבר מתחיל להתפצל".

השנה היא 1995, שרגורודסקי מאבד עניין בסצינה ההולכת וגדלה ועובר לתל-אביב. סצינת המועדונים של ירושלים מתחילה לרחוש את מה שעתיד להפוך לאומן 17. הוא ממשיך לתקלט סגנונות אחרים דוגמת ג'אנגל ודראם-אנד-בייס ומתפנה להפיק מוזיקה. "זה תהליך סוציולוגי ידוע", הוא מסכם, "יש תופעה, היא קורית עמוק באנדרגראונד. היא לחלוטין שולית. נהיה סביבה עניין, היא גדלה וגדלה, המיינסטרים מתחיל להתעניין. המיינסטרים מתחיל לקנות אותה, המיינסטרים מתחיל לייצר אותה. האנדרגראונד נהפך למיינסטרים. האנשים שהיו שם בהתחלה אומרים, 'אתם סולד אאוט ואנחנו נעשה את האנדרגראונד עכשיו כמו שהוא צריך להיות'. כל הפרי-טכנו באירופה והרייבים הלא-חוקיים זה בעצם התנגשות אחורית של ההתמסחרות הגדולה והכניסה של הרייב עמוק למיינסטרים".

‭100‬m‭1

"די.ג'יי לא היה אלוהים, אבל בסוף באמת נתנו כבוד"

עוד לפני שנוצר השם והליין "מאה-מטר" ונכנס לפנתיאון הרייב הירושלמי, התקיימה סדרת מסיבות ביער קנדה של אותה חבורה. מוזיקלית, המסיבות האלה היו הכל חוץ ממאתגרות. זה היה כיף של חבר'ה שסיימו צבא, ודני ז'רז'בסקי, ממייסדי הקבוצה, מכנה אותם אירועים "סוג של מסיבות קיבוץ". ב-1996, באחת המסיבות, הוא החליט לעשות מעשה, והודיע לחברים שעד השעה אחת בלילה שמים את "המוזיקה הרגילה", שכללה בין היתר את נירוונה, רייג' אגנסט דה-מאשין, דאפט-פאנק ופרודיג'י. אחרי השעה אחת, הוא נשבע, הוא הולך לשים את המוזיקה החדשה שהביא מלונדון.

"אני זוכר שהייתי עם מיקרופון כמו אידיוט והכרזתי, 'עוד חצי שעה אנדרגראונד טכנו'", מספר ז'רז'בסקי. "עברו כמה דקות והכרזתי שוב – 'עוד 20 דקות אנדרגראונד טכנו'. ככה כל כמה דקות. כל-כך התרגשתי להשמיע את זה לאנשים. ומה קרה כששמתי את זה? אנשים פשוט ברחו מהרחבה. פתאום אנשים באו אלי ושאלו, 'מתי מתחלפת המוזיקה?', 'אולי תשים רגאיי?'. ואז נולדה הנורמה שאסור לדבר עם הדי.ג'יי. ממש גירשנו אנשים מהעמדה. הרחבה כמעט התרוקנה, אבל הכמה בודדים שכן נשארו היו הבסיס שעליו הכל התחיל לצמוח. מאה-מטר היה בעצם מלחמה על נורמה, והכל מאפס. די.ג'יי לא היה אלוהים, אבל בסוף באמת נתנו כבוד".

בין 1997 ל-2001 אירגנו מאה-מטר כמה עשרות מסיבות. הם היו התשובה המחתרתית לאומן 17 של אותן שנים. חברי הקבוצה היו נרקומנים של מוזיקה, בעיקר טכנו ונגזרות שלו. הם עברו בין חניונים, בתים נטושים, החורבות שקדמו למתחם התחנה הראשונה (שלה הם קראו בפשטות "הרכבת") וחללים תעשייתיים כאלה ואחרים. הקהל שפקד את האירועים שלהם נע בין 700 ל-1,500 איש, כשבשיא הגיעו כ-3,000. הם היו הראשונים לייצר אנדרגראונד בקנה-מידה גדול בירושלים, והפרסום שלהם נשען על מפה לאוזן וכרטיסי ביקור.

על השאלה הברורה מאליה – מה הביא חבורה של צעירים שגדלו במועדונים ומצעדי פזמונים לשבור את הנורמות – ז'רז'בסקי מתקשה לענות במדויק. "מועדון היה ועדיין מרגיש כמו הכי זול שיש. אין לי בדיוק הסבר לזה. זה יומיומי. זה לא מיוחד. כל הרעיון באירוע חד-פעמי זה לרכז אליו מאסות של אנרגיה לכדי איזושהי התפוצצות. יש את הספר של חכים ביי [T.A.Z], שמדבר על המצב הזה שאתה בין לבין, אזורים שהם אוטונומיים, ארעיים, ויש שם חוקים משל עצמם וזה נוצר לבד מתוך קהילה. כל זה לא יכול לקרות בתוך מועדון. מועדון זה עסק, זה שיח כלכלי. זה עולם שבו יש שיח של צמיחה. השיח של הרייב הוא שיח אחר".

באופן מעניין, על אף שהאירועים של מאה-מטר התקיימו מחוץ למסגרת החוק, מעולם לא נוצרו התנגשויות משמעותיות בינם לבין המשטרה. ז'רז'בסקי מכנה אותם רגעים "הצטלבויות". "היינו חנאנות, גם כשהשוטרים היו מגיעים, ברוב המקרים הם היו נעלמים בסוף, למעט מקרים שבאמת הגזמנו", הוא משחזר. "משהו בדבר הזה נמצא מחוץ להיגיון של הממסד, והם לא כל-כך יודעים מה לעשות".

"החברים היו באים ואומרים, 'חושך'"

עם הזמן מאה-מטר החלו להתפצל – גורמים שונים בקבוצה משכו לכיוונים שונים מבחינה מוזיקלית, חברתית, פוליטית ואמנותית. הקהילה, שהיתה בעלת כמה פנים, הלכה והצטמצמה עד שנשאר רק "הגרעין הקשה של הטכנו". השינויים האלה, לצד ההתחלה של האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, עשו את שלהם, ואז נולד "החלק העצוב של מאה-מטר", לפי ז'רז'בסקי. על אף שלא מעט אירועים נעשו בתקופה הזאת, הקהל שהגיע מנה כמה עשרות בודדות. תהליך הגסיסה האטי התבטא גם במוזיקה, שהפכה לקודרת יותר.

העובדה המרתקת פה היא שלמרות המצב, הנטייה הטבעית של חברי הקבוצה היתה להמשיך. קצת כמו שבניו-אורלינס – עיר עם מסורת מוזיקלית של כמעט 200 שנה – תזמורות הנשיפה צועדות גם בהלוויות וגם בחגיגות, כך גם קרה בירושלים. בין אם במודע ובין אם לאו, הרייב הפך ממסיבה-חאפלה אסקפיסטית לטקס שמסוגל להכיל גם את השמחה וגם את העצב, ואלה החומרים שמהם עשוי פולקלור.

‭100‬m‭

ז'רז'בסקי מספר על אותה תקופה: "עשינו הרבה אירועים ברכבת, כמעט כל שבועיים-שלושה, והיינו באים לכאוב שם ביחד. לא היתה לי מודעות פוליטית, וכשאין מודעות זה סבל בכלל גדול, כי אין לך כלים להבין מה קורה סביבך. באותה תקופה נולד החלק של המוזיקה העמוקה. פתאום כבר לא היו השמחה והפצצות של האסיד-טכנו. המוזיקה הפכה להיות רצינית ועצובה. החברים היו באים ואומרים, 'חושך'. אנשים עמדו ברחבה, חלק רקדו לאט, אבל מבחינתי זו היתה התקופה היפה ביותר מוזיקלית במאה-מטר".

בשנת 2001 מאה-מטר התפרקו – הדי.ג'יים רעי אלבז, יפתח גלעדי ודורון הירש (סלף די) המשיכו לפעול תחת השם M1, הקימו לייבל ויצאו לפעול בתל-אביב, מחוץ למחוזות האנדרגראונד. הירש גם המשיך לפעול לצדם של יריב ברנשטיין וצחי סוזנה (שהצטרפו לקבוצה בגלגול המתקדם שלה) ודני ז'רז'בסקי כ"טכנו ירושלים", לצד דמויות אחרות. מאה-מטר נגמר, אבל היסודות של הרייב הונחו.

לחלק הבא >>>

גילי דה קיד הוא המנהל האמנותי (יחד עם איתי דראי) של אירועי החזית במסגרת עונת התרבות בירושלים, 10-14 באוגוסט 2014

1 תגובות על “עלייתו ועלייתו של הרייב הלא-חוקי, חלק 1”

    המשטרה לא עשתה כלום כי האקט לא היה חתרני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת