היום שבו אלי שרגורודסקי אכל את הכובע

סיפורו של ההרכב "אחדים" מיטיב לתאר את הגרעין הקשה של סצינת הרוק של פרגוד, שדורכת על יבלות הקונסנזוס ומתנדנדת על הקצוות הדקים של חופש הביטוי. אלי שרגורודסקי כותב על הלילה שבו הגיעו להופיע ומצאו דלת נעולה.

השנה 1992. המקום: פרגוד, ירושלים. הגיבורים: חבורה של מוזיקאים צעירים, מגן-דוד וצלב קרס. הסיפור שייאמן ועוד איך על הלילה שבו הגיעו "אחדים" להופעה הראשונה שלהם, ומצאו דלת נעולה

האמנים והמוזיקאים שפעלו ופועלים בירושלים מונעים מאינדיבידואליזם בלתי מתפשר. ואולי זו הסיבה העיקרית לכך שהחומר שירושלים מייצאת ייחודי כל-כך. בשנות ה-90 המוקדמות הורכבה הסצינה הירושלמית מאוסף מגוון ביותר של טיפוסים בשלל צורות וצבעים. הדבר היחיד שאפשר לומר בבטחה הוא שכולם היו טיפוסים; לא דומים זה לזה ולא דומים לכלום. זה הדבר היחיד שהיה להם במשותף. זה, ויחס דתי למוזיקה. מעבר לכך, גם החללים שבהם התרחשו דברים היו ריכוזיים באופן כמעט מוחלט; ירושלים באותם ימים לא ממש היתה עיר שחוו בה דילמות בשאלה לאן לצאת בערב. הדברים קרו בפרגוד ובעוד מקום וחצי שלא היה נהוג להזכיר בחברה מכובדת. כולם ניגנו עם כולם בסשנים, וכולם הכירו את כולם, אבל לא כולם דיברו עם כולם.

לי אישית לא זכור למה אני, דודיק "דל מוח" אופנהיים (3ח'), נבו סבוראי וגבריאל בן-חורין (להקת ישראל) לא הסתפקנו בפורמט הסשנים של פרגוד ויצרנו הרכב חד-פעמי, אבל זכור לי היטב שתמיד אהבתי את מה שדודיק עשה על התופים ושהוא היה בעניין של מה שאני עושה על הבס ובסאונד. בכל אופן, כשעלה הרעיון דודיק ואני הסכמנו, בתנאי שלא יהיו דקלומים מהרפרטואר הטיפוסי של להקת ישראל. וזהו. מעבר להסכמה העקרונית על קיום הפרויקט, לא הסכמנו על כלום – לא על השם, לא על הצליל ולא על המראה.

הזמנה להופעה של להקת ״אחדים״ בתיאטרון ״פרגוד״, 1992

הזמנה להופעה של להקת ״אחדים״ בתיאטרון ״פרגוד״, 1992

ובכל זאת הדברים התנהלו ברוח טובה, היו הרבה רעיונות שנונים וצחוקים. אני למשל הצעתי את השם "חבורת הזמר של מעלה-אפרים". הרעיון נפסל. בסופו של דבר התקבלה החלטה נבונה לקרוא לילד בשמו – "אחדים". השם ביקש להבדיל אותנו מהקונספט הרווח של "להקה". באותה הרוח הוחלט שהפוסטר לאירוע יורכב מארבעה פוסטרים נפרדים. כלומר, שכל אחד מאיתנו יכין את הדבר שלו, ואחר-כך נראה איך זה מתחבר.

בזמנו, ומבחינתי גם בדיעבד, גם השם וגם הפתרון הגרפי היו נכונים ומעשיים והביעו יפה את רוח הרעיון. זה לקח כמה ימים, אבל בסופו של דבר נפגשנו וכל אחד הציג ריבוע משלו. גבריאל, שכבר אז היה פרובוקטור זול, הביא מגן-דוד עם צלב קרס עליו. אמרתי את דעתי עליו ועל ההצעה שלו, אבל גם לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה.

המונח "יודונאצי" שטבע ישעיהו ליבוביץ הסתובב כבר זמן-מה בגבולות השיח הציבורי, וגבריאל בעצם הציע לו ביטוי גרפי ליטרלי שגם התאים לחלוטין לשפה הוויזואלית ולז'רגון של להקת ישראל, ששילבה בעטיפת האלבום שלה את סמלי שלוש הדתות. בכל אופן, הפוסטר עוצב, שוכפל והופץ, התאריך נקבע, העסקים קרו כרגיל. על אף שגם ההמשך היה צפוי לחלוטין, הוא הצליח להפתיע אותי. מי שהגיע לפרגוד בערב ההופעה נתקל בדלת נעולה ובפוסטר צהוב שהודבק עליה וזה עיקרו:

"שקלתי אם מותר לי להתיר לקבוצת אחדים, שסמלה הוא צלב קרס על מגן-דוד ודגל ישראל, להופיע מעל בימת פרגוד. האם אני רשאי, האם יש לי הזכות. הגעתי למסקנה, על-פי אמונתי, הכרתי ועקרונותי, כי אנוס אני למנוע מהם להופיע […] פרגוד מגנה בכל לשון את המעשה הנבזה הזה, שרק ראש מעוות מסוגל להגותו, שמי שעושה מעשה כזה אינו ראוי להופיע מעל בימת פרגוד ולא ראוי שיינתן לו פתחון פה, כי הוא מבזה את צלמנו, ומחלל את זכר אחינו שנרצחו בתוקף משפטי שצלב הקרס העניק […] מי שאחראי למעשה מביש זה ראוי שישללו ממנו את 'חופש ההבעה' כפי שנשללו חייהם של קורבנות הגרמנים, הנאצים ועוזריהם".

לדעתי, הטקסט היה אבסורדי ופתטי עד כדי גיחוך. ההתחסדות והפתוס נזלו ממנו, השפה המליצית והמסר הדידקטי-טוטליטרי היכו אותי בהלם. בבת אחת הפכנו לאויבי ציבור. ההפתעה השנייה היתה חתימת כותב הטקסט – אריה מארק. אריה לא רק ניהל את פרגוד, אלא גם גר שם פיזית, ולכן כל סצינת הרוק של פרגוד התארחה בסלון שלו, תרתי משמע. וגם כשהדלת היתה סגורה, היה לנו מפתח; זה היה גם הבית שלנו, שצברנו בו מאות אם לא אלפי שעות טיסה. הרגשתי שחטפתי מכה פתאומית מתחת לחגורה מבנאדם שאמור להיות לצדי.

במצב האבסורדי שנוצר, אני – שכאמור, לא התלהב במיוחד מהגרפיקה של גבריאל – נאלצתי להסכים איתו. כאן נסחפנו לכרוניקה של אבסורד ידוע מראש, כי גם לאבסורד יש חוקים והיגיון משלו – במיוחד בירושלים. הסיפור הגיע לעיתונים, שפירסמו את הגרפיקה והפיצו אותה כמעט בקנאות. היה ברור שאנחנו חייבים להגיב, ומובן שחייבים לערוך את ההופעה – העניין נעשה עקרוני. ניסחתי תגובה שהיתה מקובלת על כולם. הנה עיקרי הדברים:

"אנחנו לא מאמינים בסמלים באשר הם, לא בצלב הקרס ולא במגן הדוד. […] הסמל בא לבטא את מחאתנו על הפשיזם המתפשט בחברה הישראלית, וצר לנו שאריה מארק רק מחזק את הטענה הזאת על-ידי השתקה בוטה ושימוש בכוחו האדמיניסטרטיבי כדי למנוע מאיתנו כאמנים להביע את עצמנו ולדבר על חיינו בארץ הזאת".ahadim1

עוד אנשים הביעו דעות, ובעיתונות הכתובה עפו משפטים כמו "חבורת חולי רוח", "סתם חולירות", "היישר לביוב של רחוב בצלאל", "טחורים תרבותיים" ועוד. באמצעות התקשורת גילינו ש"לפי ההיגיון המחליא של הקבוצה, מותר בשם חופש היצירה לא רק להסית לרצח, אלא גם לרצוח" ועוד פנינים. ובכל מקום שנכתב על העניין פורסם צלב הקרס על מגן הדוד באובססיביות. הפרובוקציה הצליחה. הרבה רעש וצלצולים נשמעו עוד לפני שהוצאנו צליל אחד. חשיפה מייגעת ומייאשת שמבטאת, כנראה, את רוב הדברים המתקיימים בעיר הזו. מייגע ומייאש.

כמה חודשים מאוחר יותר התקיימה ההופעה בצוללת-הצהובה. הצוללת היתה מהמקומות שלא מזכירים בחברה מכובדת; חלל ממוסד וממומן על-ידי השלטונות עד העצם. שרה'לה שרון הופיעה שם עם הגבעטרון. אבל דווקא הם הסכימו לארח אותנו. גם הפעם הורכב הפוסטר מארבעה ריבועים, אבל בלי צלב קרס על מגן-דוד. הריבוע שלי הורכב מחומרי העיתונות שיצאו סביב הסיפור הזה. הקהל הגיע. ההופעה התקיימה. סוף סיפור.

העניין הוא שכל הסאגה הזו התרחשה בשנת 1992. בזמן כתיבת שורות אלה, 22 שנים מאוחר יותר, הרחובות בטוחים כפי שמעולם לא היו, החברה הישראלית נקייה מביטויים גזעניים ומסממנים פשיסטיים. כל מה שנשאר לי זה לאכול את הכובע.

***

אלי שרגורודסקי יופיע עם ההרכב שלו, אחת 2 כזה, ב״מזקקה״ (רחוב שושן 7), במסגרת אירועי החזית, ביום שלישי ה-12 באוגוסט 2014. כמו כן הוא ישמיע הקלטות נדירות וגנוזות מאוסף הקסטות האישי שלו במסגרת התוכנית "הסאונדמן של פרגוד"

2 תגובות על היום שבו אלי שרגורודסקי אכל את הכובע

    עדיין,
    צריך להיות אדם צר-מוחין וחסר רגישות במיוחד בשביל להציג משהו כזה בפניו של ניצול שואה.

    לא אם זה ניצול שואה עם שכל, ותדע לך שכמה שמשמיצים אותם ומנצלים אז ניצולי שואה הרבה פעמים מאוד רגישים לגילויים של פשיזם או אפילו חוסר הומניות הרבה יותר מאנשים אחרים ובטח משהם רגישים לסמל כזה או אחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.