משק אוטרקי שלא באמת יכול להתקיים

"אנחנו יכולים לנסות לשנות את הגבול שלנו, לעצב או לפרוץ אותו, אבל עדיין בנקודה שבה העור שלנו מסתיים, שם אנחנו נגמרים". שיחה עם נעה דר על "עור", יצירתה החדשה

בסוף-השבוע הקרוב תעלה נעה דר בבכורה את יצירתה החדשה "עור", לאחר חמש שנים שיצרה עבור ילדים. "יש הרבה עשייה של מחול בארץ, אולי יותר מדי", היא אומרת, "ומעט איכות". הזמן שהיא לקחה לעצמה עד שהחליטה ליצור שוב עבור מבוגרים נועד לאפשר לה תהליך שיש בו עומק. ההבדל המהותי בין שני סוגי היצירה, לילדים ולמבוגרים, טמון בכוונה ובאחריות, לדעתה. כאשר היא יוצרת עבור ילדים, היא שואלת את עצמה מה הם צריכים ומנסה לתת להם מענה ראוי. כאשר היא יוצרת למבוגרים, היא שואלת לאיזו חקירה היא זקוקה, ולאחר מכן מתווכת אותה אל הקהל שלה.

noa1

צילום: תמר לם

היררכיה של עומק

עוד לפני שדר ניגשת לעבודת התנועה, היא מבקשת לבחון שתי תפיסות של הגוף שמניעות את התנועה, הן הפיזית והן המחשבתית. "יש את הרעיון של גוף כמיכל לשכבות שונות של חומרים", היא אומרת. "יש לנו את העור ואת הבשר, השרירים, העצמות, האיברים הפנימיים, ובאיברים הפנימיים יש לנו את התחושות, הרגשות, ועוד צעד פנימה מהרגש יש את הפנטזיה – שהיא המקום הכי פנימי שיש. וזאת היררכיה של עומק ולא היררכיה של חשיבות. פנטזיה היא אולי הבסיס, אולי משם נוצקות שאר השכבות. ויש את הגוף כשטח מחיה, שהוא סוג של מפלט או מבצר. כשכל המקומות, כולל הבית, הופכים להיות לא נוחים או מאיימים או כואבים, אז אם יש לאן לברוח, זה אל תוך עצמנו, כמו שבלול אל תוך הגוף. וכשאנחנו בורחים אליו ומתחפרים בו, הוא גם הופך להיות סוג של כלא. ואז הוא כבר צר לנו. זה משק אוטרקי שלא באמת יכול להתקיים, ואז אנחנו כמהים למפגש עם החוץ, למפגש עם האחר שיכול לתת לנו הקלה מעצמנו. וזה גם סוג של חיכוך… זה תמיד מפגש עם אנשים. זה לא תהליך ליניארי, הוא לפעמים מתרחש בלולאות, לפעמים הוא משתהה. וזאת מין סירקולציה כזאת של רגש-גוף-רגש".

צילום: תמר לם

צילום: תמר לם

תזוזו עם הדימוי הזה

ביצירה "עור" משתתפים ארבעה רקדנים-יוצרים. "העבודה היא דרך אימפרוביזציות, למשל: עכשיו תתייחסו לגוף, תדמו את קווי המתאר שלו כקו ניאון כזה של אור ותרוקנו את כל התוך ותכניסו פנימה חום שהוא נוזל, תזוזו עם הדימוי הזה ותנסו להרגיש איך הוא זז בפנים תוך כדי שאתם מודעים לקווי המתאר, לקונטור. זאת דוגמה. מתוך העבודה הזאת נוצרות שפה וחקירה. מהמעבדה הזאת מתגבש כיוון חקירה ומתגבשת שפה, שהיא מה שיוצר את המבנה של הדבר. אחרי שהחומרים האלה קיימים מתחיל העיצוב, לברור מתוכם, לראות איך הם מתקשרים החוצה, איך המעבדה הזאת מצליחה להיחשף לעיניים חיצוניות, ומכאן המחשבה על הקהל".

תחושת הסיום שלנו

המופע נערך בזירה, והקרבה הפיזית וזוויות המבט שנוצרות מול הקהל הן הכרחיות, לפי דר, כדי להעניק לצופים חוויה שאינה מנותקת. היא מבקשת לא "להראות" לקהל משהו ממרחק, כמו בחלל תיאטרוני קונבניוציונלי שבו הקהל הוא "הקיר הרביעי", אלא ליצור עבורו חוויה שיש בה אינטימיות. "היצירה נקראת 'עור' כי זה בדיוק על הגבול שבין הצד הפנימי של העור והחוץ, האנשים בחוץ שהם אלה שמניעים אותנו ואלה שבאמת חודרים אלינו פנימה", אומרת דר. "זה על שטחי מגע פנימיים ושטחי מגע חיצוניים. איך העור נותן לנו את תחושת הסיום שלנו, מגדיר אותנו. אנחנו יכולים לנסות לשנות את הגבול שלנו, לעצב או לפרוץ אותו, אבל עדיין בנקודה שבה העור שלנו מסתיים שם אנחנו נגמרים. ואז, איך הגבול שלנו נפגש עם הגבולות של האחרים ומה קורה במפגש הזה". המפגש הזה, שמתרחש כביכול מחוץ לעור, מהדהד פנימה אל השכבות הפנימיות, עד לפנטזיות שלנו ושל האחרים, היא מסבירה.

דפנות הכאב החדש

לפני כארבעה שבועות, לאחר כמה חודשי עבודה על היצירה "עור", הראה לה אחיה את ספרו של דידייה אנזיה, פסיכולוג-פילוסוף צרפתי שתבע את המושג "אני עור", שלפיו האגו יוצר את הנפרדות שלנו. טקסט נוסף שדר מציעה כמלווה ליצירת המחול הוא השיר של חזי לסקלי, "שעת הכאב החדש", מתוך "העכברים ולאה גולדברג":

הכאב נמצא בתוכךָ אבל אתה רוצה להיות
בתוכו. לשם כך עליךָ
להוציא את הכאב, להניחו לצדך
ואחר כך
להיכנס לתוכו כמו שנכנסים
לחדר.
עכשיו, כל שנותר לעשות
הוא
להדליק את המנורה
ולנשק לאחד הקירות החדשים
שהוא אחד מדפנות הכאב החדש.
לנשק ולחייך,
לדבר אל הקיר בקול מדויק
ולקוד קידות קטנות של נימוס בלתי מתפשר.

***

"עור", קבוצת מחול נעה דר. שותפים ליצירה: הרקדנים נועה שביט, מור נרדימון, אלון שטויאר, אפרת לוי; מוזיקה מקורית: אורי פרוסט; עיצוב במה ואובייקטים: נטי שמיע-עפר; דרמטורגיה ועיצוב תאורה: יאיר ורדי; יוצר וידיאו: רן סלוין; עיצוב תלבושות: מיכל בסעד; עיצוב גרפי: דורית טלפז; צילום סטילס: תמר לם; מפיקה: שירן שואקה; מנהלת להקה: הדס בלינדר.

מופעי בכורה: 17–19 ביולי 2014, בימים חמישי ושבת בשעה 21:00, ביום שישי ב-22:00. מחסן 2, נמל יפו. כרטיס: 100 שקל. לרכישה: 03-9021563.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.