לרקוד עם הגב לכובש

"Badke", יצירתה של הלהקה הבלגית les ballets c de la b, שהוצגה בפסטיבל רמאללה למחול עכשווי, מכוננת את הזהות הפלסטינית ללא תלות בהתנגדות לזהות הישראלית, אלא מתוך כוונה להדרה שלה.

היצירה "Badke" הוצגה בשבת האחרונה כחלק מאירועי פסטיבל רמאללה למחול עכשווי, בתיאטרון הלאומי הפלסטיני אל-חכוואתי שבמזרח ירושלים. היצירה גם חתמה את הפסטיבל, שנמשך כשבועיים והציג למעלה מ-20 עבודות של כוריאוגרפים בינלאומיים מובילים, וכלל מופעים גם בנצרת ובג'נין. הנושא של הפסטיבל בשנתו התשיעית הוא "שיתוף פעולה ושותפות" והוא מבקש ליצור ולתת במה לשותפויות בין רקדנים ויוצרים פלסטינים לבין יוצרים ולהקות מחו"ל, ומתקיימים בו במקביל להופעות גם סדנאות ואודישנים.

"Badke" היא יצירה לעשרה רקדנים פלסטינים שיצרו הדרמטורגית Hildegard De Vuyst והכוריאוגרפים Koen Augustijnen ו-Rosalba Torres Guerrero מהלהקה הבלגית les ballets c de la b של הכוריאוגרף אליין פלאטל (Alain Platel). הלהקה מקיימת כמה פרויקטים בשטחים הכבושים מאז 2001 ונמנעת מביקור בישראל כחלק מתמיכתה בחרם התרבותי.

העבודה על היצירה נמשכה כחודשיים והתקיימה בחלקה ברמאללה ובחלקה בבלגיה. היא מגיעה לכאן לאחר סיבוב הופעות ארוך ומוצלח באירופה. בשל העלאת המופע במזרח ירושלים ובנצרת, יכולים לצפות בו קומץ אנשי מחול ישראלים סקרנים, שמתקבלים כתיירים. שיתוף פעולה של ממש אינו יכול להתקיים כל זמן שיש כיבוש והיחסים אינם שוויוניים.

kvs_badke_dannywillems_7020

צלם: Danny Willems

 הבחירה של היוצרים הבלגים לבסס את יצירתם על הריקוד העממי דבקֶה קולעת לתימה של הפסטיבל ומתיישבת עם הרעיונות הפוליטיים שהלהקה מבקשת לבטא באמצעות העבודה המתמשכת שלה ברמאללה לאורך השנים.

העניין של פלאטל בזהות האינדיבידואלית/תרבותית ובכוחו הפוטנציאלי של ההמון, חשיבותו כמו גם הסכנה החברתית-פוליטית הטמונה בו, מלווה את עבודותיו לאורך השנים. המובהקת מביניהן – "C(H)OEURS" – עלתה לפני כשנתיים בשיתוף עם בית-האופרה של מדריד: עשרה רקדנים הועמדו על-ידיו בין עשרות זמרי מקהלה ושחקנים, ביצירה שמהדהדת את היחס שבין היחיד להמון, בין לאומיות ללאומנות, בין הקול האחד לקולה של קבוצה שיכולה להתארגן במבנים וקולות יפים ורבי עוצמה, ומנסה לבחון את האסתטיקה הלאומנית/פשיסטית. היצירה נפתחת בסיקוונס ארוך של רקדנים אחדים בחלל ענק כשהם עירומים וגופם רוטט בדחף מטריד. במהלכה מתפתחות סצינות מורכבות שבשיאן ניצבים על הבמה המוני אנשים העונדים על חזם נייר מוכתם בצבע אדום ונושאים על כפיהם זוג ילדים. כל זאת לצלילי יצירות של ואגנר וורדי. ההתרחשות מגיעה לקתרזיס שמותיר אחריו ריקנות ופחד גדול, והיא ללא ספק אחת מחוויות הצפייה המטלטלות ביותר.

ביצירה הזו השתתף גם הרקדן הישראלי עידו בטש (אמנם לא הראשון, אבל בין הישראלים המעטים שעובדים עם הלהקה), ללמד שהביקורת של הלהקה המופנית לישראל מכוונת למדינה ולמדיניות ולא לאנשים. ובכל זאת, המורכבות נוכחת ונדרשת. במניפסט שפירסמה הלהקה יש קריאה לאמנים לקחת אחריות כאזרחי המדינה ולפעול נגד הכיבוש.

לעומת העיסוק בלאומנות ב"C(H)OEURS", הפרויקט ברמאללה, "Badke", מבקש לגבש את הזהות הלאומית וקורא לסולידריות בין הפרטים בקבוצה. לאורך היצירה כולה יקבלו הדמויות זהות וקול משל עצמן, ואלו המובילות את הריקוד והתנועה יתחלפו תדיר: אין מנהיג אחד, אבל יש צורך בהירתמות של החברים בקבוצה כדי לאפשר את הריקוד. בתחילתה האולם מוחשך, ובמשך כחמש דקות ארוכות הבמה נותרת בעלטה גמורה. נשמעות רק רקיעות הרגליים של הרקדנים, שפוצחים במחול אנרגטי שעתיד להימשך לאורך השעה כולה באינטנסיביות מעוררת התפעלות. התקומה מתוך החושך היא פרשנות מתבקשת.

חלקה הראשון של העבודה נאמן לחלוטין למחול הפולקלור כמעשה של העתקה של הסצינה המקומית ממקורה בשטחים הפלסטיניים אל האולם. כך שומרים היוצרים באקט של כבוד על הזהות האותנטית של החומרים שמהם הם עתידים לבנות בהמשך מבנים כוריאוגרפיים ודרמטיים על-פי הקונבנציות המערביות. ההליכה על הגבול הדק שבין מבט אוריינטליסטי לבין יצירה בשותפות היא מלאכת יצירה מורכבת ורגישה, ששלושת היוצרים מנווטים בה במקצועיות ובאנושיות מעוררות השראה. לאורך המחול כולו מורגש המתח שבין הפולקלור הפלסטיני, שמקורו בבניית זהות לאומית מובהקת של עם הנלחם על קיומו ומבקש לסמן את גבולותיו הפיזיים והתרבותיים באופן מובהק, לבין הכוונה לפרוץ את החומה (גם ליטרלית) ולקיים יחסים עם התרבות המערבית.

מקורו של ריקוד הדבקֶה (להבדיל מהדבקָה כפולקלור ישראלי) אינו פלסטיני, והוא נרקד בסגנונות שונים בירדן, לבנון וסוריה, למשל, אבל מקובל לראות בו מחול המאפיין את התרבות הפלסטינית בשטחים ולקשור אותו לתרבויות ערביות שכנות.

kvs_badke_dannywillems_6044

צלם: Danny Willems

Badke הוא היפוך אותיות מכוון של Dabke, והוא ביטוי מדויק לכוונה ליצור תוך חיזוק השורשים ובנייה של אחדות חברתית ופוליטית, בד בבד עם פיתוח יכולת הדיאלוג עם תרבויות מערביות. הדיאלוג באופן מוצהר לא מכוון למגע עם התרבות הישראלית – אליה היצירה הזאת אינה מביטה אפילו לרגע. יחד עם זאת, הכיבוש והמאבק הם מרכיבים שנוכחותם בולטת. "Badke" היא יצירה שמכוונת לקהל פלסטיני קודם כל, ואחריו לקהל אירופי, והיא מכוננת את הזהות הפלסטינית ללא תלות בהתנגדות לזהות הישראלית, אלא מתוך כוונה להדרה שלה, כלומר היא נבנית מתוך עצמה ומכוונת החוצה אל העולם.

היצירה הזאת היא ביטוי למשאלת העצמאות היצירתית. יחד עם זאת, הכיבוש נוכח גם נוכח, והוא מצומצם לרגעים קצרים של הפרעה חיצונית לריקוד ושילוב של תנועות ירייה או אזיקה וגרירה של רקדנים אל מחוץ לקבוצה. כל אלה כאמור קצרים, ומיד נפתרים באמצעות המשכיות הריקוד הבלתי פוסק בקצב המסחרר שלו. במבט כולל תיזכר התנועה ולא ההפרעה, ובעיקר חגיגת החיים, וכאן טמון המסר.

ריקוד הדבקֶה נרקד בשורה אחת על-פי רוב, כאשר הרוקדים אוחזים ידיים תוך הובלה של רקדן אחד והפוגות של קטעי סולו אל מול הקבוצה. את המבנה הבסיסי הזה שומרים הכוריאוגרפים, שמבקשים לחזק את הקריאה לסולידריות באמצעות המחול ממש או כסמל. אל הריקוד הסימבולי הזה נוספות תנועות מיניות, גם של הגברים וגם של הנשים. אמנם המיניות אינה נעדרת מן המחול העממי הפלסטיני, אולם בעיבודה הנוכחי היא מקבלת צורה של רקדן שחור שעוטה חצאית כבדה וארוכה ופוצח ב"ריקוד בטן" בעידוד חברי הקבוצה. ריקוד הבטן נועד לעיניים גבריות, וההיפוך המגדרי מפקיע את הדיכוי או האובייקטיזציה של האשה כמכשיר בידורי לעיני הגבר. מוטיב השחרור מבקש לחלחל לתרבות ולשנות בה תפיסות לגבי עצמה.

שפת המחול לאורך היצירה כולה, עבור גברים ונשים כאחד, היא פלרטטנית וחושנית, ובעיקר מלאת שמחת חיים. את שמחת החיים הזו מנסים להפריע באמצעות אלמנטים תיאטרוניים קונבנציונליים כדוגמת "הפסקת חשמל" (הסמליות הפוליטית ברורה), שכביכול מפתיעה את הרקדנים ומפריעה לריקוד – שנעצר לרגע קל בלבד ונמשך לאור מנורת פלואורסצנט בודדת. המסר – נרקוד למרות החושך והעדר המוזיקה – הוא קריאה לסולידריות ולמאבק מלא חיים. זהו ריקוד מתוך עוצמה ולא מתוך קורבנות, וכדאי לסייג ולומר שהנחת הקורבנות היא בעייתית ותלוית נקודת מבט.

אין כאן הסתפקות במעט, אלא פריצה של המחסומים, גם ליטרלית. בסיקוונס הבא כבר יחזרו המוזיקה והתאורה, וכל זה בלי לאבד את המומנטום והאנרגיה המתגלגלת ככוח שממשיך לנבוע מתוך גופם של הרקדנים ומתפשט אל החלל כולו ללא הפסקה. הדינמיקה שמתפתחת בין חברי הקבוצה, שמתחילים את הערב וגם מסיימים אותו בשורה אחת כשהם אוחזים ידיים, מובילה אותם לריקוד במבנים שונים בתוך הקבוצה, כולם מבנים כוריאוגרפיים פופולריים: אחד/אחת מול הקבוצה, זוגות, נשים מול גברים וכד'. הדחף שפועל כל הזמן הוא לכיוון האחדות והשיתוף. דוגמה אחת היא ריבוי עבודת ה"פרטנרינג" ובתוכה קפיצות רבות אל ומתוך הקבוצה ותלות של תפיסה ואחיזה. בזמן שאחת הרקדניות מיטלטלת ונזרקת באוויר, בין אם כריקוד ראווה ובין אם כדימוי פוליטי, היא מחייכת ומלאת חיים. הטשטוש הזה מצליח לחלחל ולחלץ את הריקוד מאחיזת הכיבוש.

אין יומרה לחדשנות אמנותית ביצירה הזאת, אלא פשטות עממית שנעטפת היטב, והאלמנט החשוב ביותר אולי הוא הרקדנים. בהתאם לסגנון שמאפיין את עבודתו של פלאטל, על הבמה ניצבים קודם כל אנשים עם אופי ועמדה. הטכניקה של הריקוד ואיכות הביצוע הם מובנים מאליהם, והמשימה היא להביא אל הבמה דמויות מורכבות ש"מדברות" מבעד לתנועות בכנות. כמה מהרקדנים חיים באירופה ורוקדים בלהקות נחשבות, והמיומנות הטכנית שלהם ניכרת בהחלט. אך למרות העיסוק במחול ממש (כנושא העבודה), זוהי אינה יצירה לרקדנים, אלא לאנשים ששורשיהם התרבותיים נטועים עמוק באדמת פלסטין.

הרגע המרגש ביותר הוא ההשתחוויה הארוכה, שבה שורת הרקדנים מישירה מבט אל הקהל ובמחוות אטיות ומדודות משלבת ידיים וקדה. המבט הזה משנה את משמעותו כשהוא מופנה לקהל פלסטיני, לקהל אירופי או כמעט בטעות לקהל ישראלי. כל אחד מהרקדנים נושא על כתפיו את האחריות למסר, וכל אחד מן הצופים לוקח את הדקות הארוכות האלה למחשבה המתחייבת.

היצירה "Badke" לוקחת מחול פולקלור לאומי והופכת אותו ליצירת אמנות פוליטית חזקה שמתקשרת בכמה שפות במקביל באופן שמכבד כל אחת מהן. חוויית הצפייה היא בלתי נשכחת. האמנות המגויסת, עצמאית וחדה ככל שתהיה (הרי לא היתה מתקיימת ללא החסות האירופית), לעולם תנכיח במעשה שלה את הכיבוש – שהוא הכלי היחיד לקריאתה ולחשיבותה. ללא הפוליטיקה שיצרה אותה, היתה היצירה נותרת בבחינת פולקלור ותו לא. במקרה הזה, העשייה האמנותית היא גשר, וכשהיא עשויה היטב, האפקט שלה מהדהד.

***

Creation: Koen Augustijnen, Rosalba Torres Guerrero & Hildegard De Vuyst
Created with & performed by:  Samaa Wakim, Ashtar Muallem, Fadi Zumord, Maali Hamdan, Mohammed Smahneh, Samir Samahneh, Atta Khattab, Yazan Iwidat, Salma Ataya, Farah Saleh
Assistant director:  Zaina Zarour
Soundtrack:  Sam Serruys
Costumes:  Britt Angé
Lighting design:  Ralf Nonn
Coproduction: Zürcher Theater spektakel, les Théâtres de la ville de Luxembourg
Production:  KVS, les ballets C de la B & A.M. Qattan Foundation

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.