הלוחשת לסינדרלות

"מחנכים אותנו לחשוב שאם נעשה אמנות מספיק טובה, יזמינו אותנו לנשף ונוכל להיות סינדרלה. וזה לא עובד ככה". שיחה עם שרי גולן-סריג, אוצרת, מרצה ומלווה אמנים בקורס "כל מה שלא לימדו אתכם בבית-הספר לאמנות".

שרי גולןסריג, שלום.

"כמו שאתה יודע להגיד שרי גולן-סריג, זה כבר אומר המון. בדיחה פנימית בקורס שאני מעבירה היא שהשם שלי, אם כותבים ואומרים אותו נכון, הוא חלק מהמבחן. בעיני זה מעיד שהיכרות היא ממש דבר חשוב".

אנחנו מדברים על השם שלך.

"השם הוא אישיו. בכל פעם אני מזוהה עם משהו קצת אחר, אני חובשת כובעים מסוגים שונים, ממוסדים ופחות ממוסדים, מסחריים ופחות מסחריים, חברתיים, פוליטיים, והשם זה מה שנשאר עקבי כדי להבין את המורכבות של מה שאני עושה. להציג את עצמי? אני בעיקר אוצרת ומרצה, ואוהבת להגיד שאני גם אמנית ומורה. היום אני יותר מרצה מאשר מורה, ויותר אוצרת מאשר אמנית, אבל זה קיים תמיד. זהו. אני בוגרת של המדרשה, תוכנית מצוינים. אני היחידה שסיימה אותה בשלוש ולא בארבע שנים".

איך את מסבירה את ההישג הזה?

"זה היה כדי לברוח מהר. אצרתי כל מיני תערוכות בכל מיני חללים אלטרנטיביים, שזה דבר שעיניין אותי, ואחר-כך עברתי לאצור ולהיות מנהלת ואוצרת בגלריה רוזנפלד, עם המעבר של הגלריה דרומה, ועם שפה של אמנים צעירים, חדשים וקצת אחרים מהקהל שהיה קיים בגלריה דאז. אחר-כך עבדתי שנתיים בעמותה שהקמתי עם גבי רון שנקראת 'פעילה', שזה גם חיבור בין אמנות לקהילה, עבדנו בשוק הפשפשים ביפו. ועכשיו אני מנסה לקחת את הידע של כל המקומות האלו ובעיקר להעביר אותו הלאה".

שרי גולן סריג על רקע עבודה של Foma. צילום: רפי קוץ

שרי גולן סריג על רקע עבודה של Foma. צילום: רפי קוץ

מה אנחנו מעבירים הלאה פה?

"כבר בתור סטודנטית קלטתי שיש דברים שאני לומדת בלי שמלמדים אותם באופן רשמי. אני מצליחה לבד לקלוט כסאב-טקסט משהו שלא כולם לומדים אותו, שזה סוג של ידע שקשור לעולם האמנות, לעולם של תרבות בכלל, עולם שעוסק בפרויקטים חברתיים, ביזמות, נישות כאלו. ואני לוקחת את הדברים האלה לעולם האמנות.

"ככל שעסקתי ביותר תפקידים בתוך העולם הזה מנקודות שונות, צברתי יותר ידע וניסיון, והבנתי שזה שאני סופגת את זה ככה, זה לא אומר שזה קורה לכולם מסביב. בשלב מסוים המון אנשים פנו אלי להתייעצות בכל מיני שאלות בנוגע לקריירה שלהם כאמנים".

מי למשל?

"אמנים, סטודנטים שלי, שמציגים בתערוכת גמר שפנו אלי כיוון שלא ידעו מה לבחור או איך לבחור, או מה לעשות עם זה שפונים אליהם מגלריות, עד כאלה שתקעו אותם באיזה חלל שברור שאף אחד לא יראה ועדיין יש להם סיבה ורצון שיראו. אבל גם אמנים שעבדתי איתם בגלריה, אנשים שהיו מרצים שלי, או 'בכירים' בעולם האמנות, שחשבתי שהם כבר יודעים הכל. שמתי לב שכל מיני אמנים סיפרו לי שכשהם שואלים קולגות שלהם שאלות כאלה – עם מי כדאי לדבר, ומה המייל או הטלפון של הבן-אדם הזה והזה – פשוט לא נתנו להם תשובה".

החברים או הקולגות שלהם לא נותנים להם את המייל?

"גם לא את המייל, מתחמקים. ממש ככה. ולפעמים, גם אם יודעים למי לפנות ויש את המייל, עושים טעויות. אמן צעיר בתחילת דרכו, שאני ממש מחבבת, אמר לי: 'שלחתי את התיק עבודות שלי לאוצרת של מוזיאון תל-אביב, והיא לא חוזרת אלי'. זאת תמימות שיכולה להיות גם מכשול להצלחה.

"אמנים מובילים עם קריירה רציפה מאז שנות ה-70 שאלו אותי כל מיני שאלות, על איך שהעולם השתנה מפעם לעכשיו. היום כדי לעשות קריירה בינלאומית צריך להבין שהחוקים השתנו. אם אני אגדיר את זה במשפט אחד, זה 'להיות אמן מקצועי', שזה דבר שונה לחלוטין מלעשות אמנות, או לעשות אמנות טובה, או לעשות אמנות מעולה. מחנכים אותנו לחשוב שאם נעשה אמנות מספיק טובה, יזמינו אותנו לנשף ונוכל להיות סינדרלה. וזה לא עובד ככה".

אם יש סאבטקסט, אז למה לא מספרים אותו, ומי לא מספר אותו? זה נשמע כמו קונספירציה.

"כן. זה נשמע כמו קונספירציה, וחלק מזה זה גם קונספירציה. לא ברמה המאורגנת של הדבר, אבל ברמה שלהרבה אנשים זה נוח שהרבה אמנים לא מבינים את זה, הם חושבים שאם לא הבנת את זה, אז אין לך זכות להתקיים. ויש אנשים שמבינים את הכל, אבל הם לא מרגישים נוח לעשות את זה בעצמם, וגם ללמוד איך הם מפעילים אנשים אחרים שיעשו את זה, במה הם טובים, במה הם לא טובים, איך להיעזר באנשים זה גם משהו שלא מלמדים. זה שדה מאוד קטן, יש בו מעט מקום פיזית אפילו, ויש בו מעט כסף, גם ציבורי וגם פרטי".

הטענה הרווחת היא שיש המון גלריות, ולמעשה מספיק מקומות ממסדיים, מסחריים ואלטרנטיביים לכולם.

"או.קיי, נגיד שיש מיליון גלריות, אז יש את אלה שמבינים שהגלריות האלה מדורגות לפי רמה ראשונה, רמה שנייה ורמה שלישית, ואז מי שכבר מבין את זה יכול להגיד, או.קיי, עוד לא פנו אלי מהרמה הראשונה, או לא רוצים לראות עבודות שלי, אז אני לא רוצה להציג באף גלריה אחרת, או שיש אמנים שהיו יכולים להציג ברמה הראשונה, אבל מסיבות אלו ואחרות לא פנו אליהם, או שהם לא ידעו איך לנצל את ההזדמנות הזו, אפילו כאלו שהציגו בתוך גלריות ולא יודעים לשמר את זה בצורה נכונה, כי הם חושבים שהגלריה צריכה לעשות בשבילם הכל. הם אפילו לא ידעו מה זה אומר ״הכל״, ופתאום ממצב שהם היו כוכבים נורא מבטיחים ורצו אותם בגלריה זו או אחרת, יש את השלב שאם אתה מבטיח, אתה צריך לקיים".

צריך לממש

"כן. וזה משהו שבתור סטודנטים לא מעודדים. סטודנטים מגיעים ממקום פסיבי, וגם אם הם מנסים לשנות משהו, אז הרבה פעמים ייתנו להם מכה קטנה לאף, וזה יספיק כדי לעצור אותם, שהם יפסיקו, יחזרו לתלם. להיות סטודנט טוב זה לעשות עבודות טובות ולהתחבב על המרצים שלך, להתייעץ איתם, לפגוש אותם ולהציג בפורמטים שהם חושבים שצריך להציג את העבודות שהם חושבים שאתה צריך להציג, וכן הלאה.

"יש אמרה שמי שלא ממלא כרטיס לוטו, שלא יתפלא שהוא לא זוכה בפיס. זה מצחיק אותי, כי אמנים אומרים לי, 'אני לא מאמין! ראית מי זכה בפרס אמן צעיר?', ואני אומרת לו, 'כן, אבל הגשת מועמדות?'. 'לא'. הכל פוליטיקה והכל מכור, אולי, אבל זה לא יוכל להשתנות אם אתה אפילו לא מגיש מועמדות. או שאתה בצד שמתלונן, או בצד שמשנה את הדברים".

תיעוד העבודה ״אין חניה על הלב שלי״, של אפרת קדם. מתוך התערוכה ״הקונגרס 17״, 2007, תל אביב

תיעוד העבודה ״אין חניה על הלב שלי״, של אפרת קדם. מתוך התערוכה ״הקונגרס 17״, 2007, תל אביב

מהפרספקטיבה שלך, ומהניסיון שיש לך, את אומרת שזה יכול להיות אחרת.

"אם מישהו היה אומר לי שכל-כך מעט זמן אחרי שסיימתי אתחיל להיות אוצרת ברוזנפלד, או שלתערוכה הראשונה שאצרתי בתור אוצרת עצמאית יבואו בערב של הפתיחה 1,000 איש בקונגרס 17, הייתי אומרת, no way. ולפעמים יש גם הפתעות, וזה תחום שאני מאמינה שמסתובבים בו אנשים חכמים, שמחפשים דברים מעניינים, וכשאתה עושה דברים טובים, ודואג שיראו שאתה עושה אותם, קשה להתעלם. וזה שלא כולם יאהבו, יהיו בעדך, זה בסדר. אתם יכולים להגיד שזו אמנות לא טובה, אבל אתם לא יכולים להגיד שזו לא אמנות".

ואת אומרת את כל זה מתוך איזו עמדה? את אומרת את זה לאנשים אחרים. למה שהם ישמעו את זה ממך?

"כי אני חושבת שצברתי כבר איזושהי עמדה שאני יכולה, מבחינת הניסיון, ההיכרות שלי עם אנשים, ההישגים המקצועיים שיש לי. אבל זה גם לא משנה, זה פשוט מבחינת הידע המקצועי שלי, זה גם ידע שהוא ביחס לאיך העולם הזה פועל".

זה לא מחייב אותך להיות הסופרסטארית שאת מתעתדת לכוון את האנשים האלה להיות אם הם יעבדו קשה?

"אני חושבת שיש אמנים שעבדתי איתם והגיעו להישגים, הציגו בכל מיני מוזיאונים ותערוכות יחיד ובביאנלות. עזרתי להם בליווי, תהליכים בסטודיו, לקשור קשרים, לכתוב הצעות, טקסטים, לא משנה מה, וזה לא אומר שאני צריכה להיות האמנית שמציגה, אני לא מאמינה בזה. אם לא היה לי שום הישג בתחום הזה, לא הייתי יכולה ללמד שום דבר. אני לא מלמדת את זה בתור אמנית, אני מלמדת את זה בתור אוצרת, ובתור אוצרת, גלריסטית לשעבר, מישהי שהכינה פרויקטים לחללים אלטרנטיביים וכן הלאה, אני חושבת שכן יש לי מספיק מנדט. בעיקר אני חושבת שיש לי יכולת להסביר לאנשים דברים ולהזיז אותם מנקודה א' לב'. הגעתי לזה כי אנשים פנו אלי, כי הם חשבו שיש לי הידע, וכי ההוכחות בשטח היו שכן עשיתי שינוי בקריירות של אמנים. ואם המון אנשים פנו אלי ואמרו שאלו דברים שאני יודעת לעשות, אז לא רק שאני חושבת שאני יודעת, כנראה שאני יודעת".

את ממש מעבירה את הידע הזה בצורה של קורס.

"כן, 'כל מה שלא לימדו אתכם בבית-הספר לאמנות'. אם היה לו שם באנגלית זה היה How to be a professional artist, ובעברית השם קצת שונה, כי אני חושבת שזו פונקציה שפחות לומדים אותה בישראל, שאני מרגישה שיש בה ואקום. חשוב לי שהקורסים יהיו בפורמט מצומצם, יש עד 12  משתתפים, יש כמה פגישות שהן קבוצתיות, ואחר-כך פגישה של הנחיה שהיא אחד על אחד.

"בגדול זה ללמד קודם כל אמנים איך הם מציגים את עצמם לעולם, שזה אומר בעל-פה, בכתב, תיק עבודות, באתר, בעמוד פייסבוק, בשיחות פרטיות, בכל פורמט, ואחר-כך איך יוצר קשר עם העולם הזה, שזה אומר עוד אמנים, עם אוצרים, מנהלי מוזיאונים, ירידי אמנות, אספנים".

לכל הכוחות בתחום.

"כן, כל הכוחות האלו, להבין איך הם פועלים, מי הם, שזה שני דברים שונים להבנה, איך לפנות אליהם, למי בכלל כדאי לי לפנות, ואחר-כך בעצם לבנות איזושהי תוכנית עבודה, שזה להסתכל לאמת בעיניים ולהגיד, בזה ובזה אני טוב, בזה ובזה אני צריך להשתפר, ומה אני יכול להשתפר בו לבד, במה אני צריך מישהו אחר שיעזור לי, מי הבן-אדם הזה בשדה שיכול לעזור לי לעשות את זה. זה יכול להיות בארטרים, תיעזרו בחברים שלכם, כל אחד יכול להיות טוב במשהו אחר, ואז לבנות תוכנית פעולה שאומרת 1 2 3 4 5, זה המטלות שלי, ואלה הדברים שאני צריך לעשות בשבוע הקרוב, וזה לעוד חודשיים, וזה לשנה הקרובה, וכך הלאה".

חלל עמותת ״פעילה״ ביפו. צילום: אייל פרי

חלל עמותת ״פעילה״ ביפו. צילום: אייל פרי

זה לא משתנה כל הזמן? מה עם זה שגלריות וגם מוזיאונים הם כבר לא המרכז? יש הרבה יותר חללים אלטרנטיביים.

"מה זה המרכז? איזה חללים אלטרנטיביים הם המרכז? כמה חללים אלטרנטיביים יש היום? אני סופרת איתך על היד חמישה".

בכל זאת, נוצרה דרך להציג שלא היתה קיימת קודם.

"וגם למכור אמנות, נכון, אתה צודק, אבל בסופו של דבר, זה עדיין לא זה. וגם – מוזיאונים והממסד הם לא האויב. לאמנים מותר לשאוף להציג במוזיאונים ולהציג בגלריות ולעשות את זה בצורה יותר חכמה. הייתי שמחה שיהיה גיוון יותר גדול במי שמציגים. וזה לא מספיק. יצא לי, כמו שאתה יודע, לעסוק בדברים אלטרנטיביים או דברים ציבוריים, ואין פה מספיק תמיכה. השוק הזה נורא קטן, ולגלריות יש עדיין כוח גדול".

במכירה.

"אני לא מדברת על תערוכת מכירה ב-2,000 שקל, אני מדברת על למכור עבודות ב-50 אלף שקל, 200 אלף דולר, זה משהו שקשה עדיין לעשות אותו שלא בתוך גלריה".

איך זה שאנשים שעוסקים באמנות לאורך זמן לא מבינים את הפן המקצועיעסקי?

"יש המון קורסים שמלמדים אותך, נותנים לך ידע על אמנות, מעבירים לך ידע על אמנות, למרות שהוא רחב גדול, ויש לך קורס בצילום, ורישום, וחשיבה כזו על החלל, ותפיסות כאלה, ואין לך אף אחד שאומר לך: עולם האמנות, אחרי שאתה עושה אמנות, איך העולם הזה פועל? אז הנה יש לך מבוא לעולם המסחרי. ואלו דברים שבסופו של דבר, אנשים שכבר מעורבים בתוך העולם הזה, אנשים לא יודעים מה זה הידע הזה".

כי הם רכשו אותו כבר.

"כי הם רכשו אותו כבר. הם לא יידעו, או לא ירצו להבין, איך להעביר אותו הלאה, אבל בסופו של דבר, גם אם זה ידע שהוא תושב"ע, אז אפשר להעביר אותו – בעל-פה. והדבר השני, וההבדל בין לדעת לבין לעשות, לדעת שיש איזשהו ליווי שצריך לעשות. הדבר השלישי זה מה שאתה אמרת, אני חוזרת לנקודה הזו שהיא באמת נקודה מאוד משמעותית – שהעולם משתנה, השתנה, ומשתנה, וישתנה, ובגלל זה צריך גם להתאים את עצמך כל הזמן, וגם לייצר עוד ועוד מודלים, והמודלים האלה, אמנים לא יכולים רק לשבת ולחכות שהעולם ישתנה, הם צריכים להיות אקטיביים ולא רק להיות מעורבים בעולם שקיים, אלא ליצור דברים. וגם את זה אני מאוד מנסה לעודד".

זה ממש אקטיביזם.

"אני מאמינה שכל הדברים האלה מתחברים יחד. בסופו של דבר זה חיים, עסק, פרנסה, יצירה. ולמה בין אמנות לחיים אי-אפשר לעשות הפרדה, אבל כשזה מגיע לחלק הזה של הביזנס, פתאום יש הפרדה נהדרת. האמנות והחיים בלתי ניתנים להפרדה – כן. אבל לתקן את העולם ולהרוויח גם כסף? זה לכלוך, זה טמא. וגם זה מקום שאנחנו עדיין כל-כך תקועים עמוק באובייקט. הרבה אנשים עדיין לא יכולים לחשוב על מודל אחר, כי הם עדיין חושבים על האמנות במודל מאוד אנכרוניסטי".

2 תגובות על הלוחשת לסינדרלות

    וואו וואו וואו איך שהבחורה הזו עפה על עצמה. חחחחח. יאק.

    אני ואני ואני ואני ואני ואני ואני ואני ואני ואני ואני ואני ואני
    נלעג. 🙁

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת