התחביר לצרכן

התערוכה ״טובין״ עוסקת בצריכה ובכלכלת חוב. חפצי האמנות המוצגים בה מתפקדים כבעלי הבית, ואילו היוצרים כדיירים המבקשים להבין כיצד מתגוררים יחד ומנהלים משק בית משותף.

נקודת המוצא של התערוכה הקבוצתית "טובין", שאצרו יהושע סימון וליז חג'ג' במוזיאון בת ים, נעוצה במעבר של הכלכלה המערבית ממערכת שמבוססת על ייצור למערכת המבוססת על צריכה. ״תפקידנו בעולם הזה הוא לצרוך עודפי ייצור; ניתן לחוש כי החפצים, שהגיעו לעולם כסחורות, מרגישים בבית בעולם, אולי אף יותר מאיתנו״, נכתב במבוא לתערוכה. למעבר זה, טוענים האוצרים, יש שתי השלכות אמנותיות משמעותיות. הראשונה קשורה באמנות שעוברת גם היא מייצור אמנותי של חפצים חדשים לשימוש (צריכה) בחפצים קיימים באופן אמנותי, באופן שמזכיר עבודת ליקוט והצבה יותר מאשר בנייה. זה אולי נשמע כמו רדי-מייד, החוגג בימים אלה מאה שנה, אולם המשמעות הפוכה: "טובין" אינה מבקשת להצביע על שימוש בחפץ סתום כמו המשתנה של דושאן לצורך דיון במהותה של האמנות, אלא בדיוק להיפך – שימוש באמנות על מנת לתהות על אופיים ומקומם של חפצים בעולמנו.

כריסטופר צ׳יאפה - ספיד סטיק, 2008

כריסטופר צ׳יאפה – ספיד סטיק, 2008

הדבר בא לידי ביטוי, לדוגמא, בעבודתה של נועה יפה "צילום נוף". מרחוק העבודה נראית כתצלום טבע לילי המואר ע"י ירח מלא. מקרוב מסתבר שלא טבע, לא לילה, לא ירח וגם לא תצלום, אלא אקוואריום, ג'ל לשיער, שמן תינוקות, מנורה מאיקאה ועוד כמה חפצים שחיבורם יוצר אשליית תמונה. העניין פה אינו חיקויו של נוף רומנטי ומסתורי באמצעות מוצרי צריכה זולים, אלא העובדה שאוסף מוצרי צריכה יומיומיים המונחים זה לצד זה נחווה כתמונת נוף. היפוך דומה מופיע גם בעבודתו של כריסטופר צ'יאפה "ספיד סטיק" (מעין שער מהודר הנוצר מחיבור בין שני דיאודורנטים המגירים חומר נוגד זיעה זה אל תוך זה), בעבודתה של רונית קרת "קלקר" (תבליט נוף מופשט ו"דני קרווני", העשוי מחתיכות קלקר ששימשו לריפוד באריזות של מכשירים וכיו"ב), בעבודת הוידאו של אסף גרובר "מרשמים לפסלים" (אוסף דגימות מסרטי קולנוע שבהם מופיעים אובייקטים שיכולים, בוודאי שעל רקע התערוכה, להתפרש כפסלים, או כמחוות פיסוליות), ועוד.

התופעה השנייה, הנגזרת מן המעבר מייצור לצריכה, כותבים סימון וחג'ג', היא מעבר של העבודה "מחוויה של ניכור (שקשור בייצור תעשייתי), לחוויה של חוב (שהוא הבסיס לתוכנית המימונית בכל חליפין – ממשכנתא ועד לתשלומים בכרטיס אשראי ועד רישיונות על קניין רוחני)". כך, למשל, מחברתו של שי יחזקאלי משמשת בו זמנית כמצע לרישומים אמנותיים פר-סה ולרישומי תזכורות לתשלומי חשבונות. כך מציג טמיר ליכטנברג סדרת משטחי עבודה של אמנים חברים כשי-לי עוזיאל וערן נווה, ובאמצעות ההתקה מקנה להם ערך עודף עתידי, ״על החשבון״. נווה עצמו מציג וידאו שמתאר את האמן העולה לקומה גבוהה בבניין בדרום ת״א, מקליט את עצמו צועק באמצעות מכשיר הקלטה ישן, ומשליך את המכשיר המשדר את צעקתו רגע לפני שיתנפץ לרסיסים על האספלט במגרש החנייה. החפץ הופך בעבודה למושא הרגש, למתעד שלו, ליוצר הדרמה ולקורבנה, ואילו האמן נדמה לפתע לשולייה המכרכר סביבו ומספק את צרכיו. על אף התיאור ההומוריסטי זו ממש לא עבודה משעשעת. להיפך, היא מצמיתה, ונדמה שמה שהופך אותה לכזו היא העובדה שהוידאו כולל את גם המחווה וגם את הפארודיה עליה. הפתיחות-לכאורה של העבודה יוצרת מבנה סגור, וכך מרוב הסתייגויות פנימיות בהפוך על הפוך היא מגיעה אל הדבר עצמו.

רוני קרת - קלקר

רונית קרת – קלקר

"טובין" היא מקרה נדיר של תערוכה מקומית שמעוררת דיון, התכתבות ואי-הסכמה. בעוד גליה יהב מיקמה ב"הארץ" את התערוכה בהקשרים בינלאומיים ועמדה על מאפייניה המקומיים היחודיים, גדעון עפרת סיכם בבלוגו את ההתייחסות להיבט הקליל והמהיר של העבודות בכותרת ״אמנות לא הכרחית״, ובתהייה האם מדובר ב"טובין", או שמא ב"רעין". לטובין יש אכן מראה אגבי המבכר את המחווה המרפרפת, הקורצת וממשיכה הלאה, על פני איזשהו כובד ראש רוחני ושאיפה לאמנות שתשרוד לנצח. אולם ראוי לומר שהיא למעשה מגיבה לעולם שכזה, ומבקשת לפוגג משהו מן ההילה המלאכותית הנלווית לאמנות הנוצרת בעולם מתכלה כשפניה לעתיד אינסופי. התערוכה מציגה אמנות מפוכחת שמתנגדת לרומנטיקה, ונדמה שהיא מעוררת ביקורת לא בגלל איכויותיה אלא בשל העובדה שהיא מסרבת לשמר אשלייה אידיאליסטית מחד, אך גם לא מציגה דימויים אירוניים מאידך גיסא. לכן הפיכחון שלה מזוהה בטעות עם מגניבות, הפשטות החומרית מפורשת כביטוי לעצלות ורשלנות, והתוגה נתפסת כדאחקה.

באופן כזה הולך לאיבוד הפיתוח המרקסיסטי שהתערוכה מציעה לטענתו הפורמליסטית של התיאורטיקן מייקל פריד במאמרו הידוע ״אמנות וחפציות״*. במאמר משנת 1967, שזכה מאז לביקורות רבות ומאמרי המשך, טען פריד שבאמנות המינימליסטית נוצר אפקט תיאטרלי שהופך את האובייקט האמנותי לשותף של הצופה. פריד דחה את יצירות האמנות הללו, שלשיטתו חסרות מהות פנימית הקודמת לפעולת ההתבוננות. ״טובין״ ממשיכה את רוחו של המאמר – אבל במהופך. גם כאן העבודות חסרות מהות אמנותית קודמת, אולם בעוד שפריד הקפיד להותיר את האמן כסובייקט העומד מאחורי היצירה, ב״טובין״, שנוצרה ונאצרה במציאות כלכלית אחרת ובגישה שונה מזו שאפיינה את עבודתו של פריד, האובייקט כבר הופך לבעל הבית, ואילו הסובייקט מצטייר לפתע כדייר המבקש להבין כיצד מתגוררים יחד בתנאים כאלה ומנהלים משק בית משותף. העבודות המוצגות ב״טובין״ מגיבות לעולם היפר-צרכני בתוצריו ובכליו הוא. מאחורי המראה הקליל שלהן עומד ניסיון שאפתני להצביע על מאפיין תרבותי יסודי ובעל השפעה גורפת, ולהבין גם את השינוי שהוא מחיל על עבודת האמנות ופירושה. אם מתעלים לרגע על תחושת הדחקאיות המסתייגת-לכאורה מחשיבות עצמית וחושבים על העבודות כביטוי של מציאות חיים, מגלים שמדובר בתערוכה טראגית.

טובין – מוזיאון בת ים
אוצרים: יהושע סימון וליז חג׳ג׳
נעילה: 15.2.14

* מאמרו של פריד פורסם בתרגום לעברית בגיליון 9 של כתב העת ״המדרשה״

פורסם בגרסא מקוצרת ב״טיים אאוט״

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.