סימנים מוסכמים

הכניסה אל תערוכתה של מיכל הלפמן “Change” עוברת מאחור. המבקר חודר מן השוליים ומוצא עצמו בלב ליבה של התערוכה, החולשת על שתי קומות התצוגה במרכז לאמנות עכשווית. הכניסה החשוכה מעבירה אותו דרך קיר מסורג אל מרחב חשוך שפירמידה קטנה מוצבת במרכזו. על הפירמידה מתנוסס השלט המואר “Change”, חזיתה האחורית פתוחה ומתגלה כמקום מסתור של מבריח חמוש, והקיר הגדול שמאחוריה מכוסה בתצלום ענק של שיירת הולכי רגל בסיני, הלקוח מספר טיולים ישראלי ישן.

מן הקומה הראשונה אפשר לצפות אל הקומה העליונה, שחזיתה המסורגת פתוחה ומשקיפה מטה. זוהי קומת התרבות. היא מוארת, מבריקה ומכוסה במשטחי שיש וזכוכית. יש בה ילקוט ורוד זרוק על הרצפה, אוסף מרשים של חומרי ניקוי שונים באריזות פלסטיק מנצנצות, ציור ופסקאות משני ספרים: “פירוש החלום” של פרויד ו”צל עולם” של ניר ברעם.

מיכל הלפמן – Change (פרט)

בימתיות תמיד היוותה יסוד מרכזי בעבודותיה של הלפמן, וגם הפעם היא מתפקדת כמפתח לפירוש העבודה. המעבר בין אחורי הקלעים לקדמתם הוא גם מעבר בין איזורי הספר ומרתפי הלא-נודע למרכז הגלוי והמטופל, או בין הטבע לתרבות ובין המציאות, הניכרת באיזור שמאחורי הקלעים, לתפאורתיות הסמלית שמאפיינת את קדמתם. אלא שהחציצה בין השניים נסדקת פעם אחר פעם, כי על הטבע חולש סניף חלפנות דמוי שטר של דולר, וגם תמונת הנוף המדברי והפראי הגדולה שמסמלת אותו אינה אלא רפרודוקציה מספר ישן. מנגד, המרחב המתורבת והמסודר מחולל שוב ושוב ע”י מאובנים קדמוניים המנתצים את המראות, לצד סימני אלימות נוספים שפרעו את הסדר.

הלפמן יצרה מיצב המסמל סדר עולמי החובק מרחבים גיאוגרפיים, כלכליים ותרבותיים נבדלים אך שלובים. הכיתוב המופיע בתחתית התצלום מסיני “שבילי השיירות אינם משתנים גם אם הצועדים בהם מתחלפים במשך הדורות”, יכול לסכם את עניין החוקיות, ואילו דמות המבריח שאפשר לזהות כמטאפורה לאמן, מקיימת את ההפרה של המצוי, את אי הסדר ואת תפקידו של החריג, שגם הוא, במידה רבה, פועל ע”פ נוסחה. הצופה המשוטט במקום חושב על קפיטליזם גלובלי, עבודה ואמונה, אינדיבידואליזם מול קולקטיביות, כלכלה מול השראה. גם תרבות וגם טבע, גם אחורי הקלעים וגם חזיתם, גם סטייה וגם תקן, גם מציאות וגם בידיון. גם וגם וגם, כשנקודת התורפה של התערוכה נעוצה בדיוק כאן, בשילוב בין יומרות גדולות וטיפול אמנותי מושקע לקרעי רעיונות אסוציאטיביים וחצי-אפויים.

המאמרים המלווים את “Change” (מאת חן תמיר, סרג’יו אדלשטיין, אלי פטל, רפאל זגורי אורלי, ניקולה טרצי, רועי ברנד ונועם סגל), מתעקשים למקם את עבודותיה של הלפמן מחוץ לשפה, במרחב ביניים שמחוץ לחוק ובתוכו בעת ובעונה אחת, בברבריות הצומחת דווקא מן התרבות, בקריסת היחס בין הדימוי לבין תוכנו, במרחבי שוליים בלתי נראים, בפרפורמטיביות החותרת תחת עצמה ובהנכחה של “היסטוריה של הבלתי-ניתן-לחיזוי המסוגל להתנתק מכל הכללים המקובלים”. זו התבוננות מהורהרת, מצטנעת ולמעשה נפוחה עד בלי די, הטובעת ברומנטיקה, גובלת במיסטיקה ובעיקר מתקשה לגשר על הפער בין המילים והדברים. מבקר ארצי כמו הח”מ הנכנס לתערוכה, מתבונן סביבו ומתקשה להבין על מה לכל הרוחות הם מדברים. כיצד העבודה נמצאת מחוץ לשפה, מעבר לאיזה סדר, מה בדיוק שולי במיצב המיינסטרימי הזה, וכיצד סימון מוסכם ולא מפותח של אלימות יכול להיחשב עדיין כרגע של אי-נחת? נדמה שבאותה מידה ניתן היה לכתוב שהמיצב מוכיח את קיומו של אלוהים.

מיכל הלפמן – Change (פרט)

הלפמן ודובריה מספקים לצופה קצה חוט ועוד קצה חוט, ובה בעת מבקשים לפרום את אריג הפרשנות הנוצר באמצעות החוטים ולהותיר בעבודה משהו פראי ובלתי מפוענח. יתכן שזה היה יכול להיות תרגיל תיאורטי מעניין, אלמלא התייחס להפקה מהוקצעת שמתקשה לחפות על עבודה גולמית. מעבר לחידתיות והסמליות הפשטנית קשה לאתר בעבודה משהו שחורג מן הדקלום הרגיל בדבר התרבות והברבריות, הסדר הבולעני של הקפיטליזם מחד וקידוש גאונותו של החריג מאידך. כך במקום ביטוי אמנותי רהוט וחד של מציאות מבלבלת, מתקבל ניסוח אמנותי מבולבל ועמוס לעייפה של מצב ברור.

Change – מיכל הלפמן
המרכז לאמנות עכשווית
נעילה: 1.2.14

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”