"העם היהודי הוא לא העם המובחר. ואט קען יו מאך?"

"ואט קען יו מאך?", "מה אתה יכול לעשות?", הוא שמה של תערוכה בדרזדן העוסקת בזהויות יהודיות באירופה היום. אמנים יהודים עונים לשאלה בשאלות חדשות ומאתגרים סוגיות של זרות, זיכרון ושימור.

"ואט קען יו מאך?", "מה אתה יכול לעשות?", היא שאלה שניסח בבליל של אנגלית ויידיש המלחין היהודי-רוסי אהרן לבדף (1960–1873) בניו-יורק של שנות ה-20 המוקדמות של המאה הקודמת. זוהי גם כותרת התערוכה החדשה המוצגת בבית האמנות בדרזדן, גרמניה.

התערוכה, המוקדשת ל"זהויות יהודיות באירופה היום", מקבצת 21 אמנים יהודים הפועלים באמסטרדם, תל-אביב, ברלין, ורשה, ניירובי, וינה, פוזנן, לונדון, בלגרד, פראג, פרנקפורט, דרזדן, רומא ובודפשט.

כשם שהשאלה המנחה את התערוכה מתפרקת לריבוי שפות ופיצול זהויות, כך לא ניתן ללכד את העבודות המוצגות בה לכדי מענה אחיד וקוהרנטי, וזהו הישגה הגדול. בין העבודות נוצרות מחלוקות; העמדות העולות מהן מתנגדות זו לזו ואף מבטלות זו את זו; עצם המושג "זהות" מתפרק. יש לקוות שכך גם תתקבל התערוכה בקרב הקהל ה"אחר", הלא-יהודי, ושלא תעניק לו בשגגה תחושה שהוא זוכה להצצה מבחוץ לתוך קונפליקטים פנימיים של קבוצת מיעוט אתנית החיה בקרבו. העבודות החזקות בתערוכה שוללות מהמבקר רושם זה.

שירה וקסמן, פחם, 2013. גזעים מפוחמים, מבנה פלדה. תצלום: מיכל ב. רון 1.1.שירה וקסמן, פחם, פרט. תצלום: מיכל ב. רון

שירה וקסמן, פחם, 2013. גזעים מפוחמים, מבנה פלדה. תצלום: מיכל ב. רון

עצם קיומו בשעה שהוא מופשט מכל מטען

בלב התערוכה, בחצר הפנימית של המוזיאון, עומד "פחם" (2013), מבנה שיצרה שירה וקסמן (נולדה ב-1984 בתל-אביב, חיה ופועלת בברלין), והחוויה שמוצעת למבקר העובר בתוך המבנה הופכת לנקודת ייחוס עבור התערוכה כולה. המבנה נראה כחרוט פחם שחור, גדול מממדי אדם. הוא עשוי מוטות עץ שרופים המוחזקים על הקרקע על בסיס טבעת ברזל מעגלית שנפתחת לאליפסה בכניסה למבנה, ובראשו מתכנסים המוטות לפינה ממורכזת וסגורה. גושי פחם גדולים חוסמים את המבט לתוך המבנה או החוצה ממנו.

מבחוץ נדמה המבנה כמחסה שנשרף, כמקלט שחרב, כעדות להתיישבות קדומה שבנתה לה אתר ששרד אחריה. מבפנים המוטות סוגרים על החוסה בתוכם כסורגים, וריחו החזק של הפחם מפריד אותו מהחלל שממנו אך הגיע. המבט מעלה נמשך לנקודה שאליה הכל מתכנס, והמבט החוצה נתקל במוטות השחורים שמרצדים מולו ויוצרים תחושת סחרחורת.

המבנה, שאליו המבקר נכנס לבדו, מבודד אותו ובולע אותו כמערבולת, מנתק אותו מסביבתו ומשליט עליו את סדריו. את העולם שבחוץ הוא מפצל לפיסות שלרגע קשה ללכד מחדש. בתוך המבנה חווה האדם את עצם קיומו בשעה שהוא מופשט מכל מטען שהוא מביא עימו. המבנה כופה על המבקר את נוכחותו וגשמיותו; פחם מבדל ומכיל, מגונן ומגביל, מכסה ומסתיר, כמו זהות שמגדירה את האדם ומגדרת את עולמו.

כך מתגלה פחם כמטפורה לזהות שמגולמת בחומר ובמרחב. זהות כמבנה מעשה ידי אדם, כמציאות מלאכותית שהופכת עבורו לטבע, שבעודה נטועה במקומה, שואבת לתוכה את מי שמחפש בה ודאות.

תמרה מויזס, פראג 7, מרכז מסחרי במקום אנדרטה לשואה, מיצג, 2012. הדפס על ברזנט, עגלות קניות, טקסט. תצלום: מיכל סז'מיר. וידאו (מקור: חדשות צ'כיה, משך: 1:51 דקות). תצלום: מיכל ב. רון

תמרה מויזס, פראג 7, מרכז מסחרי במקום אנדרטה לשואה, מיצג, 2012. הדפס על ברזנט, עגלות קניות, טקסט. תצלום: מיכל סז'מיר. וידאו (מקור: חדשות צ'כיה, משך: 1:51 דקות). תצלום: מיכל ב. רון

בוחרת בגלות על פני כל זהות לאומית

"האמת שאני די אוהבת את ההרגשה של הזרות", אומרת שרה, אמה של האמנית, במיצב הווידיאו "ללא גבולות" (2013) המוקרן בחדר סמוך, ובאמירתה היא מתנערת מכל זהות מובנית שהיא. בחלקו האחד של המסך המפוצל המצלמה עוקבת אחרי שרה בהודו, בגרמניה ובישראל, כאשר היא מדברת על ילדותה כיהודייה שנולדה בגרמניה אחרי המלחמה ועל אמה ניצולת השואה.

בעידוד בתה, שרה קוראת לראשונה את התיק המשפטי של אמה, שבו היא מגלה כיצד נאלצה האם להילחם ברשויות הגרמניות במשך כ-24 שנה עד שהוכרה תביעתה לפיצויים על הנזקים הרפואיים שנגרמו לה במחנה הריכוז.

"אף פעם לא הרגשתי גרמנייה, חס וחלילה", אומרת שרה וצוחקת, אולם "בואי נגיד שהעם היהודי הוא לא העם המובחר", היא מנסחת את מסקנותיה מפרק החיים בישראל, בעברית שנותרה זרה בפיה. בסופו של דבר היא חיה בהודו, "ופה אני תמיד אשאר זרה. כי אני לבנה – הם הודים", היא מסבירה.

בעוד שבחלקו האחד של המסך מופיעה שרה, שנפרדה מכור ההיתוך הישראלי, בחלקו האחר אומן הודי מתיך מתכות שונות יחדיו כדי ליצוק מהן העתקים למנורת השבת שירשה שרה מאמה. שרה, שבוחרת בגלות על פני כל זהות לאומית, מביעה את שמחתה על ריבוי ההעתקים של המנורה, המפוזרים כעת בעולם. שלוש מנורות נמצאות בישראל, והרביעית מוצבת בחלל ההקרנה.

בעוד שעבודות רבות בתערוכה מתמודדות עם תכנים משפחתיים, ויותר מפעם מופיעים נכדים המתחקים אחר הסיפורים של הסבים והסבתות, וקסמן מצליחה להיחלץ מעמדת הדור השלישי לשואה, שהיא כזהות נוספת הנבנית על יסודות עבר שנשרף. האמנית מתבוננת באמה, ועימה היא מביטה באטימות הביורוקרטית שהפכה את סבתה לקורבן פעם נוספת, אחרי השואה. אטימות שכזו אינה בלעדית ואינה ייחודית.

מבקשים לשבור לוחות של בריתות מושחתות

תמרה מויזס (נולדה ב-1975 בברטיסלבה, סלובקיה, חיה ופועלת בפראג) משכילה לקחת את הטרגדיה ההיסטורית להווה, כמנוף לאקטיביזם, או "ארטיביזם", כפי שהיא מכנה פרקטיקה של מאבק באמצעות אמנות.

בניגוד להבניית הזהות המחפשת את תוקפה בעבר, או חמור מכך, מניפולציה פוליטית הרותמת את ההיסטוריה לצורכי תעמולה, מויזס משיבה את ההיסטוריה כדי ליצור מודעות לעוולות המתרחשות בזמן אמת, וזאת תוך תזמון מדויק.

להפגנת-הפרפורמנס "פראג 7, מרכז עסקים במקום אנדרטה לשואה" (2012), התכוננה במשך כארבע שנים, כשהיא מחכה לרגע הנכון שבו ימשוך האירוע את תשומת הלב הציבורית המרבית.

ההפגנה נערכה במחוז 7 בפראג, בשטח שבו נאספו בשנים 1941 ו-1945 44,688 בני-אדם לקראת גירושם למחנות ריכוז. בניגוד לתוכנית להקים במקום אנדרטת זיכרון לקורבנות השואה, הוחלט למכור את השטח למשקיעים פרטיים שיבנו בו מרכז מסחרי, וזאת ללא שקיפות וללא כל דיון ציבורי. ביום חתימת החוזה להעברת השטח לידיים פרטיות נעמדה מויזס במקום עם כמה פעילים, עם עגלות קניות ריקות וטלאי מגיני דוד צהובים על דש המעיל, תחת הסיסמה "Shopping macht frei", הקניות משחררות.

הפעולה הפרובוקטיבית זכתה לכיסוי תקשורתי שעורר התנגדות ציבורית לתוכנית ההפרטה, וכך סוכלה העסקה. תצלום גדול המתעד את ההפגנה מוצב מחוץ למוזיאון, כקריאה נגד ההילולה הקפיטליסטית המתעצמת לקראת חג המולד. העגלות הריקות מעלות בדמיון את המטען המועט שנשאו עימם הקורבנות לאתר שבו רוכזו לקראת השילוח, ובאותה שעה גם מזכירות חסרי בית המשוללים כל רכוש.

המאבק שמובילה מויזס לא מתמקד בזיכרון בלבד, כי אם ביצירת מודעות לאופן שבו אינטרסים והון משנים מדיניות, מעלימים מידע מהציבור, ואף מסוגלים להשכיח את ההיסטוריה, לפי גחמותיהם. ארבעת הפעילים העומדים בשטח הנטוש, בשעה שמעל ראשיהם נחתם הסכם שהוא מעבר לשליטתם, הזכירו לי את בני ישראל המחכים במדבר שמשה יחזור מההר. במקום ליצור עגל מזהב, הפעילים, טלאים צהובים למעיליהם, אוחזים בציפייה בעגלות קניות ריקות. על-פי המסופר, בהר סיני משה קיבל מאלוהים את לוחות הברית, צווי מוסר שיעביר לעמו הנבחר. לעומת זאת, בפראג, מאחורי מסך עשן, נחתמים באותה שעה חוקים חדשים והעברת בעלות המתנערת מאחריות.

בצורתו הנוכחית עובר ההדוניזם מהקולקטיב החוטא אל נבחרי ובכירי החברה. כאשר אמנים אקטיביסטים מבקשים לשבור לוחות של בריתות מושחתות, הם הופכים את הפרטים המוסתרים לנראים.

מעביר את האחריות אל עוברי האורח

עבודות נוספות בתערוכה מתעמתות עם הסתרה והשכחה של עובדות היסטוריות דרך חשיפת קורותיהם של אתרים. ב-4 באפריל 2003, בתזמון מחושב נוסף, רפאל יקובוביץ' (נולד ב-1974 בפוזנן, חי ופועל בפוזנן) הקרין את המלים "בריכת-שחייה" באותיות של קידוש לבנה, בעברית, על חזית בניין בריכת שחייה בפוזנן.

רפאל יקובוביץ', בריכת-שחייה (הקרנת אור), 2003/2013. בריכה, רחוב ורונייקה 11 א, פוזנן, פולין, יום ששי, ה-4 באפריל 2003. תצלום על אלומיניום, גלויה

רפאל יאקובוביץ', בריכת-שחייה (הקרנת אור), 2003/2013. בריכה, רחוב ורונייקה 11 א, פוזנן, פולין, יום ששי, ה-4 באפריל 2003. תצלום על אלומיניום, גלויה

"בריכת-שחייה" (2003/2013) היתה פעולת התערבות של יום אחד, שנקבעה לתאריך שבו 63 שנה קודם לכן, ב-4 באפריל 1940, הורו השלטונות הנאציים להפוך את הבניין, שהוקם ותיפקד כבית-כנסת, לבריכה. כל הסממנים של בית-הכנסת הוסרו, ועד שנת 2012 המשיך המבנה לשמש בריכה בלי שהמתרחצים בו מודעים לקורותיו. יש לשער שהכתובת המוקרנת בעברית נותרה סתומה עבור רבים. יקובוביץ' מעביר את האחריות אל עוברי האורח. הם יכולים להתעניין ולחקור, או להיוותר באדישות ואי-ידיעה.

אמני התערוכה מתמודדים באופנים שונים עם המרחב והזמן, ובכמה עבודות המרחב מתרחש באתר שבו טמון זמן היסטורי. בפעולתה באתר, מויזס מזמנת את העבר על-פי הרגע האקטואלי שלו השלכות כלפי העתיד, ואילו יקובוביץ' מאזכר את עברו של האתר בתאריך ההיסטורי כדי לדון בשכחה שבהווה.

אצל טכניקה-שווייץ (גרגלי לאסלו, נולד ב-1979 בהונגריה, חי ופועל בברלין, ופטר רקוסי, נולד ב-1971 בהונגריה, חי ופועל בבודפשט) השכבות ההיסטוריות שמצטברות באתר, על כל יחסיהן וסתירותיהן, מתלכדות לכדי גביש מרובה פנים.

בעבודת הווידיאו "אליל ההכחשה, הרצאה מדעית פופולרית" (2013), שבלבה קורות בית הכנסת של קצ'קמט, נשמעת הרצאה הבנויה מריבוי מקורות מצוטטים, שמהם אנו למדים שבית-הכנסת המפואר נבנה במאה ה-19 עבור הקהילה היהודית הפורחת בעיר, שמרביתה הושמדה בשואה, שקציני ה-SS השתמשו בו כאורווה, ושמסוף שנות ה-60 מתפקד הבניין כבית מדע וטכניקה, שבו נמצא אוסף הכולל 15 העתקי גבס של פסלי מיקלאנג'לו, שגם מקורו במחצית השנייה של המאה ה-19, בתור הזהב של אוסטרו-הונגריה.

טכניקה שוויץ (גרגלי לאסלו ופטר רקוסי), אליל ההכחשה, הרצאה מדעית פופולארית, 2013. וידיאו, 28 דקות

טכניקה שווייץ (גרגלי לאסלו ופטר רקוסי), אליל ההכחשה, הרצאה מדעית פופולארית, 2013. וידיאו, 28 דקות

בין ההעתקים פסל משה עם הקרניים לראשו, שבו מתמקד הווידיאו. כך מתלכדים קורותיו של בית-כנסת עם דמותו של משה. מיקלאנג'לו ייצר את הפסל עבור הקבר של האפיפיור יוליוס השני, מספר המרצה-המצטט, והוסיף לדמות קרניים בהתאם למסורת ייצוג אנטישמית. זיגמונד פרויד ראה אותו ברומא, והתרשמותו העמוקה מהפסל שימשה לו השראה כשחיבר את "משה האיש והדת המונותיאיסטית" (1939), חיבורו ה"יהודי" ביותר. "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", מצטט המרצה. מיקלאנג'לו מפסל את דמותו של משה האוחז בלוחות הברית הנושאים את האיסור. כעבירה על הדיבר השני, דמותו של משה מחללת את הבניין שבו הפסל מוצב.

את הטקסטים המוקראים מלווה וידיאו המתעד אמנים המייצרים העתק מקלקר של העתק הגבס של פסל משה, מעין שכבה חדשה בהשתלשלות האירועים. כאשר הוא מושלם, ההעתק מועמד על במה בתוך הבניין, ודמותו חמורת הסבר של משה מפציעה מבעד לעשן מלאכותי למול קהל צופים קטן.

כדי שקדחת הזהב לא תהפוך למחלת הארכיב

ל"הרצאה המדעית הפופולרית של אליל ההכחשה" היה ניתן בקלות להוסיף את "מחלת הארכיב" של ז'אק דרידה. העבודה מראה שהאתר, כמו גם הארכיב אצל דרידה, אינו נתון בעבר, כי אם הולך ומתהווה לקראת העתיד לבוא. החזרה למקום לעולם לא תמצא אתר שקפא בזמן, שאותו ניתן להפוך לבסיס יציב עבור כינונה של הזהות.

איתור – כך ניתן בהקשר זה לכנות את החזרה למקום, הפעולה שהופכת את המקום לאתר. האיתור מקיים את האתר, מכונן אותו, משנה את זהותו, וכאן שוב מתגלה הדבר כזר לעצמו. המתח בין האתר לאיתור הוא המתח בין העובדה לעבודה, בין הנמצא לחיפושו ובין הנתון לבקשתו, והוא חוזר בעבודות בצורה נוספת, כמתח בין הדבר, האובייקט או הדוקומנט, לבין הדיבור, העונה לו, המייצר בו משמעות.

מתח זה מורגש היטב בעבודה של טכניקה-שווייץ. התמונה, המציגה את התהליך שבו מיוצר העתק הקלקר של העתק הגבס של הפסל של מיקלאנג'לו, מתחרה בהרצאה המושמעת. הדבר מתחרה בדיבור. אולם כאן, גם הדבר וגם הדיבור, כמו גם האתר, נמצאים בהתהוות, בתהליך של איתור, הולכים ומתגבשים בשכבות הציטוטים וההעתקים.

בעבודה "המחלה (ערך נומיסמטי)" (2013) של ניקולא רדיק לוקטי (נולד ב-1971 בבלגרד, חי ופועל בתל-אביב ובלגרד), האיתור והדיבור תופסים את מקומם של האתר והדבר, הנעדרים כליל. על לוחות פלדה מחלידים המוצבים על הקיר צרובים דוקומנטים, תצלומים של אתר ושל מסמך עדות שנמסרה על שהתרחש בו. בחלל מוצבים שני מעמדות גבוהים ועליהם עפר, כשעל כל מעמד מונח כפתור מוזהב.

אלה לוחות זיכרון ניידים לאירועים שהתרחשו בסרביה, באתר שבו על-פי העדות הצרובה בלוחות, בשנת 1944, לאחר שהגרמנים פרקו בו פסולת, אחזה בתושבים קדחת זהב. על-פי העדות, חלקי מתכת, כגון אבזמי חגורות וסיכות נשים, ואף כפתורים מוזהבים שנראו שייכים למעילי ילדים, היו מפוזרים באתר. מכך הסיק העד שהיו אלה גופות בני-אדם שהושלכו במקום, שעליהן חיפשו התושבים דברי ערך, כמו זהב המוסווה בתור כפתורי מעילים.

לוקטי מנתק את האנדרטה מהטריטוריה הגיאוגרפית הלאומית שלה הוא שייך, כדי שקדחת הזהב לא תהפוך למחלת הארכיב, שתסמיניה האלימים מתבטאים בשאיפה כוחנית להנצחה, המחליפה את החשיפה והזיכרון בשימור וכיסוי. עפר מוצג במקום האתר, הכפתורים המוזהבים מונחים כתחליפים לדבר, ולוחות הזיכרון הולכים ומחלידים, עד כי תיעלם העדות ותישכח בשנית.

עבור לוקטי אין מדובר בעבודת אמנות כי אם בפעולת תיעוד פוליטית. הוא מייצר מחדש דוקומנטים מושכחים באופן שמסרב לשחק לידי הסדר הפוליטי השולט. לדבריו, כאשר השלטון מקים אנדרטאות הוא מבחין את עצמו מעוולות ההיסטוריה, ובאופן זה הוא מתכחש לעיוותים האידיאולוגיים שבהם הוא ממשיך ללקות. בידיו קדחת הזהב יכולה להתגלגל דרך מחלת הארכיב לייצור רווח פוליטי.

יקולא רדיק לוקטי, המחלה (ערך נומיסמטי), 2013. פרט. תצלום: ניקולא רדיק לוקטי

ניקולא רדיק לוקטי, המחלה (ערך נומיסמטי), 2013. פרט. תצלום: ניקולא רדיק לוקטי

עד שתהיה לה הזהות לזרא

המתח בין האתר לאיתור, ובין הדבר לדיבור, מתגלה כמאבק על הפוליטיקה של הזיכרון. לאורו נדמות עמדות הנאחזות בזיכרון כבסיס להגדרת הזהות כעמדות משכיחות, המחליפות את הזיכרון בשליטה באתרים כבדברים. כנגדן מוצעות בתערוכה עמדות מרובדות, מרובות סתירות ובעיות, זהויות מלאות בזרויות.

לא תעשה לך דבר ואתר, כך מבינה הזרות את הצו "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". העמדות המאמצות את הזרות כנקודת המוצא מראות כיצד מובנה האתר באיתור והדבר בדיבור, והרי התנאי המקדים התגלה גם הוא בקריאה, ששם היתה: "אני ה' אלוהיך". קולות הזרות חיוניים עבור הקהל הגרמני, המתמודד עם ההשלכות הפוליטיות והכלכליות של החברות באיחוד-האירופי ועם ההגירה לתוך המדינה, שבקשת גווניה משנה אותה ומאתגרת את זהותו.

טוב יהיה אם הקולות האלה, הנשמעים כעת באירופה, יהדהדו גם בישראל כנגד דבקות באתרים כבדברים כאמצעים לביסוס זכות הקיום במקום. חשוב שזרות תחלחל במקום שבו זיכרון היסטורי, זכרון השואה, מיתרגם ללבנים בבניין הזהות הלאומית.

מה אפשר לעשות? ואט קען יו מאך? שואלת כותרת התערוכה. אמנים יהודים הפועלים באירופה עונים לשאלה בשאלות חדשות: מה אפשר, ונכון, לעשות? מה נכון עוד לאתר, ועל מה יש עוד לדבר? בהצבת שאלות, זרויות מסתננות ליסודן של זהויות. בעודה מתקשה במענה, הזהות הופכת לה לזרה, עד שתהיה לה הזהות לזרא.

"ואט קען יו מאך?", אמנות, סרטים, קונצרטים, הרצאות, שיחות וקומיקס על זהויות יהודיות באירופה היום. אוצרים: כריסטינה מניקה-שווארץ (דרזדן), דורוטה מונקייביץ' (ורשה), ולנטינה מרצ'נארו (דרזדן), רפאל יאקובוביץ' (פוזנאן). קונסטהאוס דרזדן, 2 בדצמבר 2013 עד 4 במאי 2014.

1 תגובות על “"העם היהודי הוא לא העם המובחר. ואט קען יו מאך?"”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.