הספד שעבר זמנו

"חרף המשבר התקציבי והתדמיתי שעברו מדעי הרוח לפני כעשר שנים, הרי שבשלוש השנים האחרונות לימודי תולדות האמנות זוכים לפריחה חסרת תקדים". אסף פינקוס, ראש החוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב, בתגובה למאמרה של מיטל רז, "מי יציל את תולדות האמנות".

קראתי בעניין רב את כתבתה הרהוטה של מיטל רז, "מי יציל את תולדות האמנות", ואת התגובות המאתגרות שעוררה. הופתעתי ואף התאכזבתי לגלות את התחקיר הדל, השגוי והלא מעודכן שקדם לכתיבתו של המסמך, המבוסס על אופנות מחקריות של שנות ה-80, שהפכו זה מכבר לחלק אינטגרלי ואף אנכרוניסטי של תוכניות הלימודים באוניברסיטאות הישראליות.* באופן פרדוקסלי, אולי המהירות שבה גררה הכתבה שרשרת תגובות היא עדות לחיות, לדינמיות ולרלבנטיות, היום יותר מתמיד, של הדיון העיוני בתולדות האמנות.

תחום תולדות האמנות עבר שינויים אדירים הן במקומו בקרב מדעי הרוח והן במתודות שהנחיל לשאר הדיסציפלינות בתחילת המאה ה-20, או שמהן הוא שאב במחצית השנייה שלה, ועד לחזרתו לעמדת מפתח בקרב מדעי הרוח במאה ה-21. כך, למשל, בעוד שלימודי הרספציה הם זרם מרכזי מאז שנות ה-60 של המאה ה-20, הרי שגישה זו כבר נכתבה בתולדות האמנות בסוף המאה ה-19; ואילו לימודי התרבות החזותית והאנתרופולוגיה של הדימוי הפכו מזמן לנקודת המוצא של קוריקולום הלימודים של תולדות האמנות.

מחקריהם החשובים של בקסדנדל, בלטינג ויאש אלזנר (ולא יאס אלסנר), שאוזכרו בכתבה, הפכו בעצמם לקנוניים, ואף מיושנים, ולכן הם נלמדים בשני מפגשי הפתיחה בשיעורי ליבה שונים, כמו "דימויי פולחן". כך גם גישתה של באל, חשובה ככל שתהיה, היא אופנה אחת בלבד מני רבות – ומיושנת אף היא – וקעקוע ההיבט ההיסטורי של תולדות האמנות אינו רק בבחינת חתרנות אנכרוניסטית, אלא שהוא אינו רלבנטי עוד לשיח ולעשייה האמנותיים העכשוויים.

זה כעשור שקוריקולום הלימודים של החוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב אימץ את ה-Pictorial Turn, Anthropological Turn, Material Turn וכל שאר ה"מפנים" החשובים שהפכו לבסיס ללימודי התחום – ואני מזמין בחום את הספקנים לבקר כאורחינו באולמות ההרצאות ובערבי הקריאה שהחוג מקיים.

סמינר שטח, רוונה, כנסיית סנט. אפולינה איi קלאסה, פברואר 2013. תמונה באדיבות עומר מנור

סמינר שטח, רוונה, כנסיית סנט. אפולינה איi קלאסה, פברואר 2013. תמונה באדיבות עומר מנור

חרף המשבר התקציבי והתדמיתי שעברו מדעי הרוח לפני כעשר שנים, הרי שבשלוש השנים האחרונות לימודי תולדות האמנות זוכים לפריחה חסרת תקדים ועלייה מרשימה במספרי התלמידים לתואר הראשון ובתלמידי המחקר (תואר שני ושלישי); למעשה מספר תלמידי המחקר הוכפל, ואילו ההד הבינלאומי לעבודה האקדמית בארץ (הנעשית, אגב, בתנאים כמעט בלתי אפשריים) מצוין.

באוניברסיטת תל-אביב השינויים הללו ניכרים בראש וראשונה בהרחבה משמעותית של סגל ההוראה בחוג לתולדות האמנות וגיוסו של צוות צעיר ודינמי שלמד ועבד במכוני מחקר מהמובילים בעולם, ועבודתו זכתה לפרסים והכרה בינלאומית נרחבת. כתוצאה מכך, תחומי המחקר של החוג השתנו יחד עם צוות פורץ דרך זה.

כך, למשל, ורד מימון, בוגרת אוניברסיטת קולומביה, וכותב שורות אלו השיקו השנה את תוכנית לימודי תיאוריה והיסטוריה של הצילום; עדי לוריא-חיון, בוגרת אוניברסיטת טורונטו, השיקה תחום לימודים חדשני של Sound Installation; ד"ר אורלי שבי, בוגרת אוניברסיטת סן-דייגו, מובילה את לימודי זיכרון ושואה. החוג פתח גם מסלול ייחודי ללימודי אמנות ישראלית, וכמו כן, רק השנה השקנו תוכנית ללימודי אמנות גלובלית, שלראשונה בתולדות הדיסציפלינה באקדמיה הישראלית מבטלת את העליונות המערבית והגישות האירופו-צנטריות שעמדו בלב הלימודים של תולדות אמנות.

במסגרת האמנות הגלובאלית נלמדת התרבות החזותית במזרח אסיה, והחל מהשנה הבאה גם באמריקה הלטינית ובאפריקה; התוכנית מציעה קורסים כמו חשיבה ביקורתית על אמנויות לא מערביות, ציור יפני, וכד'.

גם התחומים הקלאסיים יותר של האמנות מתאפיינים בחדשנות תיאורטית ומתודולוגית, לדוגמה: תמר צ'ולקמן, שלמדה, בין השאר, באוניברסיטאות של מדריד ומינכן, עוסקת בהיבטים של פנטזיה, אוטופיה ושיווק ברנסנס ובין-תרבותיות בעולם הישן והחדש. ספי הנדלר, בוגר אוניברסיטת הסורבון, עוסק בפן התיאורטי והחזותי של היריבות בין הציור לפיסול (Pargone) – מחקר שזכה בפרס ל'ארמה היוקרתי. אסף פינקוס, שלמד, בין השאר, באוניברסיטת פרייבורג, עוסק בתיאוריית דמיון, תגובה, סומטיסיזם וניסיון אמנותי אינטואיטיבי לא-דתי בצפייה באמנות ימי-הביניים – וכל אלה לצד קורסים קונבנציונליים יותר כמו הארוטיקה של הגוף המעונה באמנות העכשווית או באמנות ימי-הביניים או סיפור העין, הדן במבט באמנות (היסטורי, תרבותי, מגדרי, סובייקטיבי) מול הראייה באמנות (א-היסטורית, אובייקטיבית).

תוכנית הלימודים החדשה של החוג השכילה לשמר, מחד, את הישגי ה-Old Art History, במבוא הפנורמי השוטח בפני הסטודנטים את סיפורה של האמנות, ומאידך שיעורי הליבה הרבים של החוג אינם עוסקים עוד בהיבטים אסתטיים או אבולוציוניים גרידא. כל קורס קצר וממוקד עוסק בהיבט תיאורטי או תימתי מרכזי של התקופה הנדונה. נקודות המוצא לשיעורים אלו הן ,New Art History, Visual Culture(s) New Culturalism and Criticism, וכדומה. באופן דומה, במקום תרגילים תקופתיים היסטוריים, מציע החוג תרגילים ופרו"סים תיאורטיים, מתודיים וביקורתיים.

חדשנותו של החוג בהוראה ובמחקר באה לידי ביטוי בעבודות הסמינר שכותבים הסטודנטים כבר בתואר השני והשלישי, עבודות שהן מחקרים אמיתיים לכל דבר. העדות הגדולה ביותר לכך היא שפע הפרסומים בכתבי-עת בינלאומיים מובילים לא רק של מורי החוג, אלא אף של תלמידיו – עבודות מאסטר שנכתבו בשנים האחרונות הוזמנו לפרסום כספרים בהוצאות אירופיות ואמריקאיות. תלמידי המחקר של החוג מסיימים את כתיבת הדוקטורט כשבאמתחתם כבר מאמרים שהתקבלו לפרסום בתפוצות. תלמידינו מתקבלים למסלולי פוסט-דוקטורט יוקרתיים בכל רחבי העולם וממלאים את שורות ההוראה והמחקר בארץ ובחו"ל, ועבודותיהם נכתבות מלכתחילה תוך שיתופי פעולה עם מכוני מחקר מובילים בעולם.

קורסים סקסיים ותוכניות פופוליסטיות שנפתחים חדשות לבקרים אינם מקדמים שיח ועשייה אמיתיים; כך גם מחקר וכתיבה נרקיסיסטיים שמתמקדים אך ורק ב"כאן ובעכשיו". הסתגרות המחקר במקומי גרידא, ובשפה העברית בלבד, היא בבחינת היבדלות, סגירות וקרתנות. מחקר אמיתי, מעודכן, המשכיל לחדש בלי להשליך את הישן, הרואה את המקומי בקונטקסט גלובלי, הוא המפתח לרלבנטיות של תולדות האמנות לחיי התרבות והרוח החדשים – תפקיד שהחוגים השונים לתולדות האמנות באוניברסיטאות הישראליות ממשיכים למלא ולהוביל בגאווה רבה.

——-

* מיטל רז מבלבלת בין תפקידן של מכללות ואקדמיות לאמנות, דוגמת בצלאל ושנקר, לנפק אמנים, לבין תפקידם של החוגים לתולדות האמנות לנפק חוקרים, תיאורטיקנים, הוגים ואנשי דעת. גם באשר למסלולי האוצרות נראה כי התחקיר שקדם לכתבה לוקה ברשלנות – המסלול ללימודי אוצרות ומוזיאולוגיה פועל זה 20 שנה בגלריה לאמנות של אוניברסיטת תל-אביב, ולמעשה התעודה שלו היא היחידה הקבילה והמוכרת על-ידי המחלקה למוזיאונים ואמנות פלסטית במשרד החינוך והתרבות לצורכי עבודה מקצועית בתחום.

7 תגובות על הספד שעבר זמנו

    הכותב ירה לעצמו ברגל והדגיש עד כמה החוג בתוכו הוא שרוי – התולדות אמנות – הוא חוג שנמצע בעיוורון עמוק למתרחש עד כדי כך שהאדון כותב על עצמו בגוף שלישי!!! זאת, תוך כדי סקירה מתפעלת מהמוחות שמדינת ישראל הצליחה להחזיר לישראל לאחר שלא הצליחו להצליח באמריקה [לאמור – כאן לא צומחת החוכמ החדשה]. לקרוא ולהשתומם כשהוא אומר בין היתר ש"אסף פינקוס, שלמד, בין השאר, באוניברסיטת פרייבורג, עוסק בתיאוריית דמיון, תגובה, סומטיסיזם וניסיון אמנותי אינטואיטיבי לא-דתי בצפייה באמנות ימי-הביניים – וכל אלה לצד קורסים קונבנציונליים יותר…". מי שמע !!!!!!!

    אני שמחה שמאמרי עורר דיון סוער וחשוב מאין כמוהו. זהו נושא שללא ספק קרוב לליבי עוד מתחילת דרכי האקדמית בחוג לתולדות האמנות. גילוי נאות: אני בוגרת תואר שני בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב ותואר ראשון באוניברסיטת חיפה (יש היאמרו "הפריפריה"). עליי להבהיר נקודה שלצערי, כנראה לא הובנה כהלכה במאמרי: אינני מבקשת להספיד או להתריס כנגד חוג כזה או אחר לתולדות האמנות, להיפך, נהניתי מאוד בלימודיי אף על פי שייתכן כי במאמר (ובתגובות אליו) הצטיירה תמונה אחרת. התעקשתי על לימודי תולדות האמנות כשהסובבים אותי ניסו לשכנע אותי לעבור למסלול הרב- תחומי. במהלך לימודיי הכרתי אנשים חריפים ומוכשרים ובשום אופן לא נתקלתי בסטודנטים ברמה נמוכה כפי שציינה אחת המגיבות.

    במאמרי לא היתה לי שום כוונה לסקור את המגמות העכשוויות בחקר תולדות האמנות או לאמוד את מספר הנרשמים למסלולי האמנות השונים, אלא להעלות נקודה מהותית הרבה יותר: העובדה כי כיום לא פועל בשדה האמנות המקומי כמעט אף בוגר צעיר של החוג לתולדות האמנות. כשאני הגעתי לחוג באוניברסיטת תל אביב הוא התפאר במיטב אנשי האמנות שיצאו מכתליו ועיצבו את פניה של האמנות הישראלית: פרופ' מוטי עומר (ז"ל. הוא אמנם לא היה בוגר החוג בת"א אך ללא ספק אחד המכוננים שלה), סמדר שפי, שרית שפירא, תמי כץ פרימן– והרשימה עוד ארוכה. אינני מסכימה עם הטענה כי החוגים לתולדות האמנות מכשירים אך ורק חוקרים, אלא אמורים לגעת בספקטרום רחב הרבה יותר של עשייה אמנותית ואנשי מקצוע כגון אוצרים, גלריסטים, עיתונאים, מבקרי אמנות, מנהלי מוזיאונים ומוסדות תרבות, יועצי אמנות וכו'. העובדה שהמגיבים הנכבדים בחרו להתעלם מהנקודה הזו במאמר אומרת דרשני.

    כמי שמגיעה לא רק מהאקדמיה אלא גם מהעשייה הפרקטית, אין עוררין על כך שכיום מרבית אנשי האמנות (אוצרים, גלריסטים ומבקרי אמנות) אינם באים מרקע מחקרי, וזו הסיבה שהעמדתי את לימודי תולדות האמנות אל מול מסלולי האוצרות והאמנות המעשית השונים. לא היה כאן שום ניסיון להשוות בין תחומי הלימוד אלא לטעון כי קם דור חדש של אנשי אמנות שאין להם מוטיבציות מחקריות. כאמור, לא היה שום ניסיון במאמרי לעסוק בתיאוריות "החמות" בחקר תולדות האמנות, אלא לנסות להבין מדוע לבוגרי החוג לתולדות האמנות אין מקום בעשייה העכשווית (הכוונה היא לאוצרים, גלריסטים וכו'). שמותיהם של חוקרים "ארכאיים" כגון בלטינג, בקסדנדל ובל אולי מתגלגלים על לשונו של כל סטודנט לתואר ראשון בחוג לתולדות האמנות, אך מחוצה לו – אני תוהה עד כמה הם מוכרים, וזו בדיוק הנקודה אותה ניסיתי להדגיש במאמר.

    היי מיטל,
    לאחר קריאת מאמרך ותגובתך כאן ברצוני לומר שישנן שתי טעויות מרכזיות בידייך.
    האחת היא הנחת העובדה שלך כי בשדה האמנות של היום לא פועל אף בוגר/ת של החוג לתולדות האמנות וכי אין להם מקום בעשייה העכשווית. אינני יודעת מהיכן הגעת למסקנה הנחרצת והדי מקוממת הזו, כיוון שאני יכולה לספר לך שכבוגרת החוג לתולדות האמנות באונ' תל אביב, אני עובדת כבר מספר שנים בשדה האמנות בישראל בתפקידים ומקומות שונים ומעניינים. כמו כן, אני מכירה באופן אישי לפחות 20 בוגרים של החוג אשר למדו בו באותם שנים בהן אני למדתי לתואר ראשון, וכיום הם מאיישים משרות שונות ומגוונות בעולם האמנות הישראלי(כעובדים ואוצרים במוזיאונים, מנהלי גלריות, אוצרים עצמאיים, סוכני אמנים, מנהלים ואוצרים של אוספים פרטיים, כותבים, חוקרים, מדריכים, עובדי ירידי אמנות, עובדי מחלקות לאמנות בעיריות שונות וכדו'). כמו כן, ברור כי מלבד אותם חברים שלי לספסל הלימודים, ישנם עשרות-אולי מאות בוגרי החוגים השונים לתולדות האמנות בארץ אשר לוקחים חלק פעיל בעולם האמנות הישראלי והבינלאומי. אינני רוצה ולו לרגע לטעון כי ניתן בקלות להשיג עבודה בתחום האמנות בישראל. להיפך, זהו תחום בעייתי מאוד קטן ותחרותי בו הביקוש עולה על ההיצע והשכר המחפיר של עובדי עולם האמנות הוא כבר בגדר נושא לדיון אחר.
    ובכל זאת, מנסיוני האישי ומהכירותי עם קולוגות מהתחום אינני מבינה כיצד את אומרת בכזה ביטחון את המשפט: "העובדה היא כי כיום לא פועל בשדה האמנות המקומי כמעט אף בוגר צעיר של החוג לתולדות האמנות…".
    דעי לך כי ישנו דור צעיר מבריק ותוסס שלאט לאט מתקדם ותופס עמדות מפתח בתחום. חכי כמה שנים ותווכחי.

    הטעות השניה, לעניין לימודי האוצרות. לטעמי עבודתו של אוצר לאמנות ללא היכרות רצינית עם תולדות האמנות ועם ידע מעמיק בתאוריה, מחקר וכתיבה אקדמיים, תהיה דלה ביותר. אני חושבת שהידע הנרכש בחוגים לתולדות האמנות הוא בגדר תנאי בסיסי לעבודת אוצרות מקצועית, רצינית ומעמיקה (ולראייה: ככלל, האוצרים הראשיים של מוסדות אמנות מובילים בעולם כגון המומה, הגוגנהיים או הפומפידו מתדהרים בתארים דווקא בתולדות האמנות ממוסדות אקדמיים מובילים, שלא לדבר על העובדה שדוקטורט בתחום הפך בשנים האחרונות לתנאי מקדים בקבלה למשרת אוצר ראשי של מוזיאון).

    דבר נוסף, אינני מבינה מהי כוונתך ב"אנשי אמנות ללא מוטיבציות מחקריות"? כמובן שלא כל אוצר חייב להפוך לפרופ' בתחומו המפרסם מאמרים רבים בכתבי עת אקדמיים, אך הוא מחוייב מתוקף עבודתו (אוצר ככותב, כעיתונאי או מבקר) בעבודת הכנה מחקרית הכוללת בתוכה מרגע החשיבה על הקוסנפט גם איסוף חומר, קריאה, כתיבה והכנת השטח לקראת כינונה של תערוכה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בתערוכה המתלווה אליה קטלוג.
    כיוון שבארץ התחום הזה די פרוץ כל אחד ואחת יכולים כיום להפוך לאוצרים. השאלה היא מה המשקל ה'סגולי' והאימפקט של התערוכות אותן הם אוצרים "ללא מוטיבציות מחקריות".
    לכן זו טעות להעמיד את הפרקטיקה אל מול התאוריה כפי שאת עושה. הידע הפרקטי יכול להרכש בלימודי המשך (תואר שני, לימודי תעודה) ו/או באופן הטבעי ביותר בעבודה עצמה (במבחן המציאות בשטח זה היכן שלומדים הכי הרבה). וכמו שציינתי בכתוב למעלה, את יכולה להיווכח שלאור מגוון העבודות שחבריי ואנוכי בוגרי החוג לתולדות האמנות עוסקים בהם, החוג לא מכשיר רק חוקרים כמו שאת חושבת, אלא גם "אוצרים, גלריסטים, עיתונאים, מבקרי אמנות, מנהלי מוזיאונים ומוסדות תרבות, יועצי אמנות וכו'." הכל תלוי לאן כל אחד מנתב את הידע אותו הוא רכש, איזה כלים מקצועיים ותארים נוספים הוא רוכש בדרך ובאיזה אופן הוא משתמש בהם.

    לסיכום, אני חושבת ששילוב של מספר קורסים 'פרקטיים' כגון מסלול אוצרותי, מוזיאולוגיה, כתיבה ביקורתית וכדו' בתוך חוג לתולדות האמנות יכולים להיות נהדרים. אך יחד עם זאת אני לא חושבת שתוכניות לימוד כגון אותם "קורסים סקסיים ותוכניות פופוליסטיות שנפתחים חדשות לבקרים" כפי שמכנה אותם בחוכמה אסף פינקוס, יכולים באמת להוות תחליף משמעותי לידע ולכלים שמקנה תואר בחוג לתולדות האמנות.

    למיטל,

    קריאתך תגובתך הנוכחית מבהירה את האנטגוניזם שעורר המאמר בקרב אנשי המקצוע, ואת תגובותיהם (המתגוננות יתר על המידה) של נציגיו בתל אביב. מאמרך סוקר בשיטתיות את ה"דעיכה של הדיסציפלינה" בשנים האחרונות ואת הסיבות כביכול לדעיכה זו: ממוניטין של "חוג לסידור פרחים" ועד לירידה במספר הנרשמים, חוסר עדכניות בשיטות מחקר וכמובן ‒ אי-יכולת להתמודד עם "מפלצת" האמנות העכשווית המאיימת למוטט את אושיות הדיסציפלינה, העשויות חורבות הרוסות שהותירו אחריהם גומבריך ופנופסקי. לאחר מכן מוצגים חוקרי מפתח שמהם אולי תבוא הישועה, ולבסוף, כמעט בהערת שוליים, נזכרים המרצים הצעירים, המנסים לנער מעל כתפיהם את אותן הריסות קדומות ומעלות עובש.

    האם סיכמתי היטב?

    כי אם כן, זו דמגוגיה.

    טענת כי מאמרך אינו בגדר הספד – אולם הנרטיב (הפיקטיבי) הנשזר בו משרטט ירידה וכיליון, ולכן מהווה התקפה ישירה על תועלתם ונחיצותם של החוגים לתולדות האמנות כיום. בשל כך, גם התגובות, הן המצדדות והן המתנגדות, תופסות צד ב"מתרס הנחיצות", אותה חרב המתהפכת מעל מדעי הרוח כבר שנים ארוכות. כפי שכתבתי בעבר, אף אחת מן הטענות אינה מגובה בנתונים מן השטח, ולראיה הנתונים ההפוכים המובאים בגוף התגובה לעיל של ד"ר פינקוס, ראש החוג בתא. כמו כן, וגם לכך התייחסתי, מדובר במכלול טענות משדות שונים שאוחדו בצורה מניפולטיבית לכדי מסר שנקרא בסופו של דבר כמבטל ואף בז לתחום, מה שבוודאי מדיר שינה מעיניהם של העושים במלאכה במציאות האקדמיה הישראלית הבלתי אפשרית. כיצד ניתן לטעון אחרת כשכותרת המאמר היא "מי יציל את תולדות האמנות"?

    בודאי שיש מקום לדיון במקומה של האמנות העכשווית ואם תפקידה של תולדות האמנות כן/לא להנפיק אמנים, אוצרים ומבקרים – אך דיון זה הינו נפרד מן הדיון בשאלת עצם הלגיטימציה של תולדות האמנות כמקצוע אקדמי. בוודאי שיש מקום לשאול מדוע אוצרים וגלריסטים בני הדור הנוכחי אינם מגיעים מן השדה המחקרי – אך באותה מידה ניתן ביתר חריפות לשאול כיצד הגיעו אנשים אלו לעמדות כוח והשפעה מבלי להצטייד בכלים התיאורטיים הדרושים (ראי תגובתה של אמילי).

    ולסיכום, יש ויש מקום לדיון ביקורתי – בתנאי שהביקורת הינה שיטתית, מכוונת מטרה וספציפית, ולא הטחת ערב רב של הגיגים וטענות שאין להם כתובת מוגדרת.

    סיכום חשוב ומואר:
    כתיבת המאמר של מיטל רז נכונה בחלקה, אך בעיקר מהולה בהזיות בהשראת הביצה האמנותית.
    יש כאן עירוב של ציטוטים נכונים לצד דברים לא מקצועיים, לא אקדמיים, לא רציניים השאובים ישירות מתוך הרחוב האמנותי.
    היום כל אחד יכול לכתוב טקסט אמנותי לפי רז, השאלה שאני שואלת, איך הוא יראה בסוף. הבעיה אצל אמנים פלסטיים שהם חוצים את הקווים לתחום התיאורטי ללא ידע מוסמך. זאת הבעיה העיקרית שכל המכללות לאמנות מעשית נגועות בה. יש לאמנים-מורים רצון להישמע פילוסופי-אקדמי חכם. כאן מתחילה הבעיה. ברגע שמישהו חוצה את הקווים ללא ידע והסמכה אקדמיים אמיתיים, לפעמים הדברים לא יוצאים טוב בלשון המעטה.
    לצערי לימוד מעשי בבצלאל וכד' לא מספיק כדי ללמד תיאוריה או לכתוב טקסט מחקרי, אוצרותי. אני אגדיל ואומר שגם לא מספיק כדי ללמד אמנות מעשית. להוציא את העובדה שאותו אמן בוגר מוסד אקדמי-מעשי, והוא אמן פלסטי טוב, אין עדיין מספיק ידע מוסמך כדי לשים אותו מורה מול כיתה. בצלאל מדרשה וכד' הן מפעלים פירטיים שמסמיכים מורים רק מתוקף היותם אמנים. לצערי גם האוניברסיטאות חוטאות כאן ומזמינות כל מיני אמנים ללא הכשרה ראויה ללמד תיאוריה.

    אמן יקר, אם אתה מעוניין שמישהו רציני יכתוב לך את הטקסטים לקטלוג וכד' עליך לשתף פעולה עם חוקר\ת אמיתיים בעלי ידע עכשווי עם זיקה וכבוד לעבר בעלי תעודות ממוסדות מחקריים.
    לצערי חוויתי את שני העולמות: ראיתי אמנים בוגרי בצלאל וכד' מנסים ללמד במכללות תיאוריה, ראיתי איך הם מתרסקים ומנסים להישמע גבוה. ראיתי איך הם מתסכלים את הסטודנטים גם בשיעורים מעשיים, ראיתי טקסטים לא ברורים שהם כותבים. לצערי לא כל יוצר מעשי יכול לשלוח ידו לתחום התיאורטי.

    "אמן יקר, אם אתה מעוניין שמישהו רציני יכתוב לך את הטקסטים לקטלוג וכד' עליך לשתף פעולה עם חוקר\ת אמיתיים בעלי ידע עכשווי עם זיקה וכבוד לעבר בעלי תעודות ממוסדות מחקריים.
    לאורה האם את מוכנה לתת לי מספר שמות של אנשים מהסוג הנ"ל.

    […] שאינה כפופה לצרכי מסחר והשבחת ערך. רק לפני זמן קצר התגאה ד"ר אסף פינקוס, ראש החוג לתולדות האמנות, כשסיפר על הגידול המשמח במספר […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.