הצגת מחול-בידור ברמה גבוהה

"בת-שבע מצליחה, למרות המיינסטרימיות והשתלטנות שלה על סצינת המחול, להעניק לקהל שלה כמה רגעים יוצאי דופן. וזה כנראה חשוב ובוודאי כיף". דנה שלו צפתה ב"החור" וב"רקדני בת-שבע יוצרים"

מאוד לא פוליטיקלי-קורקט, ובטח שלא אופנתי, אבל נהניתי מ"החור" של בת-שבע. שפת המחול אינה חדשנית או מעניינת במיוחד, היא רווית גימיקים בתחום התפאורה, לא מצאתי בה עומק פילוסופי או רעיונות מאתגרים, והיא ודאי אינה מותירה רושם אחריה, אלא מתפוגגת בקלילות אל חלל האולם והעולם בחוץ. אבל היא הצגת מחול-בידור ברמה גבוהה. "החור" היא יצירה ש"עובדת" – מרגשת עד לקיטש ומרהיבה אסתטית. אה, והרקדנים מצוינים כמובן.

"החור", בת-שבע

"החור", צילום: גדי דגון

אז ככה: בימת זירה מתומנת שנבנתה במיוחד באולם החזרות, הגברים רוקדים עליה והנשים מסביב צמודות לקיר (מאחור ומעל הקהל היושב מסביב), ומובן שיש גם גרסה שבה הנשים רוקדות במרכז והגברים מסביב, תנועה רפטטיבית, מקצבים משתנים והרבה דרמה. "החור" של אוהד נהרין עבור בת-שבע משתמשת בכל הכלים המוכרים של הלהקה המיומנת הזאת ומג'נגלת ברהיטות בין מצבי רוח משתנים ותנועה גמישה וחזקה.

בתוך כל זה מצאתי שני רגעים מרגשים במיוחד, שמצליחים לבלוט מעל הקוהרנטיות של היצירה והלהקה ואולי אפילו להגיד משהו מעניין או חשוב. הראשון הוא הסולו של שאמאל פיטס, שמתנתק מן השבט הגברי ומן התנועה האגרסיבית ומתרכז באיזה מנוע פנימי שמרטיט את הגוף עד לנימים הכי דקים. המעברים שלו מחדות דוקרנית לרכות עדינה יוצרים מתח מהסוג שמצית את הסקרנות ומבקש לגמוע את התנועות. בניגוד לריבוי הגימיקים המאפיין את היצירה הזאת, בקטע הסולו של שאמאל יש פשטות שמצליחה להדהד טווח רחב יותר של רגשות וכוונות. כנראה בזכות היכולת שלו להעשיר את התנועות באופי.

הרגע השני מתרחש כאשר הנשים קוראות מסביב מספרים: "אחת, שתיים, שלוש, ארבע, ואחד, תנין, תלאתה, ארבעה…", בזמן שהגברים רוקדים על הבמה ביחס אליהן. נשים מכתיבות קצב בערבית לגברים שרוקדים על-פיו, בשכונת נווה-צדק בתל-אביב. עכשיו תדמיינו את זה קורה בלונדון בזמן שהמונים מפגינים מחוץ לאולם נגד הכיבוש הישראלי ובעד החרם התרבותי (הפגנות כאלה ליוו את מסע ההופעות האחרון של רקדני אנסמבל בת-שבע). יש משמעות.

leaning_pulling

Leaning/Pulling, צילום: גדי דגון

לפני כחודש העלו רקדני בת-שבע ערב יצירות משל עצמם תחת השם "פלאזה/Plaza". רוב העבודות היו בוסריות ומושפעות באופן משמעותי (לטעמי מדי) מאוהד נהרין. כאן בלטה יצירתו של איאן רובינסון, "Poison's Inferno", שהזניקה למרכז החלל שלוש רקדניות מצוינות שנעו בשפה תנועתית המשלבת אלמנטים מעולם ה-street dance. רובינסון מצליח לבטא קול בוגר ומורכב, והוא מיוחד בשל כך ביחס לרוב היצירות שעלו בערב הזה, שאופיינו בעודף גימיקים ומיעוט בחדשנות תנועתית. יצירה נוספת שהצליחה להפתיע היתה "Leaning/Pulling", שיצרה בובי ג'יין סמית, שאחראית גם לפרויקט המרתק "Arrowed" שיעלה שוב ב-19.11.13 בסוזן דלל. מומלץ להגיע.

סמית מעלה את שאלת היחס שבין הישענות למשיכה כאפשרות לתקשורת זוגית. היא מוצאת ביטוי פשוט וקסום לתנודות האלה כשהיא מעמידה רקדנים הנתמכים/תומכים זה בזה ומסביבם המקלות שמסרבים ליצור צורה יציבה למרות עקשנותו של הרקדן, המעמיד אותם שוב ושוב ללא ייאוש. התשוקה והצורך למצוא איזון בשני המצבים האלה מחזיקים מתח וגם מזמינים רגעים קומיים נפלאים.

כאמור, בת-שבע מצליחה, למרות המיינסטרימיות והשתלטנות שלה על סצינת המחול, להעניק לקהל שלה וגם למבקרים אקראיים גם כמה רגעים יוצאי דופן. וזה כנראה חשוב ובוודאי כיף.

איאן רובינסון, "Poison's Inferno"

איאן רובינסון, "Poison's Inferno", צילום: גדי דגון

 "החור", אוהד נהרין, בהשתתפות כל רקדני הלהקה: ברט איסטרלינג, סטפני אמוראו, ויליאם בארי, עמרי דרומלביץ', זינה זינצ'נקו, עדי זלטין, אריאל כהן, צ'ן וי לי, ארי נקמורה, בובי סמית, אורי משה עפרי, שאמל פיטס, אוסקר ראמוס, איאן רובינסון, ניצן רסלר , מעיין שיינפלד, אור שרייבר, מיה תמיר. תאורה: אבי יונה בואנו (במבי). תלבושות: אריאל כהן. עיצוב חלל: זוהר שואף. עיצוב פסקול: מקסים ואראט. ע' כוריאוגרף: גיא שומרוני

"פלאזה", יוצרים: אייר אלעזרא, ברט איסטרלינג, שחר בנימיני, בובי ג'ין סמית, לוק ג'ייקובס, עומרי דרומלביץ', זינה (נטליה) זינצ'נקו וצ'ן-וי לי, ארי נקמורה, שאמאל פיטס, אוסקר ראמוס, איאן רובינסון, אור שרייבר. הפקה: שחר בנימיני. עיצוב תאורה: שחר וכרזון. ניהול הצגה: בובי ג'ין סמית, יניב נגר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.