עניין של זמן

ג'ף וול הוא מאסטר בן זמננו, אולם עבודתו, המוצגת במוזיאון ת"א, כבר הגיעה לשלב שאחרי ההתקבלות, והיא מתקשה לעורר את ההתפעלות שיצרה בעבר.

ככל שעובר הזמן מאז נפתח אולם התצוגה הגדול שבקומת הקרקע של הבניין החדש של מוזיאון ת"א, הוא מסתמן כחלל המחזיר כוכבים לפרופורציות. הם נכנסים אליו גדולים מהחיים, ויוצאים במצב סביר במקרה הטוב. כך היה עם אנסלם קיפר שחנך את המקום, ונחת בארץ ככוכב בינלאומי רק כדי למעוד על תלולית הפאתוס שבנה במו ידיו בערב גאלה חגיגי, ולהתפזר לאינספור שברי זכוכית קבליים. כך היה עם דאגלאס גורדון, הרדיקל המבריק, שכמעט נבלע ע"י תערוכת הענק שהציג פה בשנה שעברה וחלשה על לא פחות משבעה אולמות, וכך קורה גם לצלם הקנדי ג'ף וול, שתערוכתו "נראות" מוצגת במוזיאון בימים אלה באוצרות נילי גורן. חזרה לפרופורציות היא שיעור חשוב ושירות ציבורי שלא צריך לזלזל בו, ובכל זאת, קצת חבל שכשמוזיאון כבר טורח ומביא לארץ אמנים מפורסמים, הם מתגלים כפחות גדולים מכפי שחשבנו.

ג'ף וול - אנשים מחכים, 2006. הדפס כסף ג'לטיני

ג'ף וול – אנשים מחכים, 2006. הדפס כסף ג'לטיני

וול הוא צלם העוסק בראש ובראשונה בצילום עצמו, במקומו, באופן בו הוא משנה את הראייה, בונה, מקפיא ומשחזר אותה. מאז אמצע שנות ה-70 הוא יוצר בכמה טכניקות צילום (הדפסות שקפים ע"ג קופסאות אור, הזרקת דיו והדפסות שחור-לבן מסורתיות בחדר חושך. תמיד במצלמה בפורמט גדול), אולם הבסיס המושגי של עבודתו נותר דומה. תצלומיו בונים עולם המהווה מעין שחזור של העולם שמחוץ לתצלום, עולם שנוצר באופן שמחדד את תשומת הלב למשמעויות של פרטים עקרוניים בתמונה. לעיתים השחזור נעשה על סמך זיכרון דימוי שלכדו עיניו של וול בשעת שוטטות, לעיתים על דימיון ולעיתים על דימויים מתולדות האמנות והספרות. את התצלומים יוצר וול בעבודת סטודיו או עבודת שדה ממושכת, תוך תכנון קפדני ומתן תשומת לב לפרטי פרטים. התוצאה, שמודפסת בד"כ בגדלים של 2-3 מטרים ואף יותר, מכונה ע"י וול "צילום שקרוב לתיעוד". היא אינה תיעוד ישיר, כמובן, אולם באופן מבלבל, הדייקנות וקנה המידה מעניקים לה מראה אמין אף יותר מן התיעוד הרגיל. אם הצילום התיעודי שולח "חץ שעף אל המוטיב", כפי שמתאר זאת וול בשיחה עם חוקר הצילום דיוויד קאמפני המופיעה בקטלוג התערוכה, הצילום של וול מציב לוח זכוכית רפלקטיבית למחצה במרכז מסלול התעופה.

וול מעגן את תצלומיו במסגרת חברתית ואתית. כך ב"חקיין" מ-1982, ב"מספרת הסיפורים" וב"אדם החושב" מ-1986, ב"מתנדב" מ-1996, "אנשים מחכים" מ-2006 ובעוד דוגמאות, מפנה הצלם זרקור למצבים מודרניים הקשורים בהגירה, אלימות, מיעוטים, מתחים אתניים וכלכליים, עבודה ועוד, תוך הפיכת מראות יומיומיים לכאורה לאלגוריות. הבעיה נובעת מכך שבעשורים שחלפו מאז החל לעבוד, הדיון שהצילום של וול מעורר הפך לבנאלי, והמטאפורות הנלכדות-נבנות בעדשתו כבר אינן מצטיירות כחריפות כ"כ. שוב המשוטט, ההיסטוריה והלא-מודע האופטי של ולטר בנימין, שוב צייר החיים המודרניים של בודלייר, הנוודות כצורת חיים וכמטאפורה אמנותית. זה לא עד כדי כך רע כמו שזה נשמע – וול הוא מאסטר בן זמננו, ויש אפשרויות גרועות מצפייה בגוף עבודות גדול של אמן כזה – אבל כל הסיפור מתחיל להיות פשטני ומייגע.

ג'ף וול - איש עם רובה, 2000. שקף בקופסת אור

ג'ף וול – איש עם רובה, 2000. שקף בקופסת אור

המקרה של וול שונה משל קיפר וגורדון, שכן הפעם האוצרות לפחות אינה מחבלת בעבודותיו. זו תצוגת תכלית – מקבץ עבודות מרכזיות מקריירה בת כמעט 4 עשורים, הפורש בפני הצופים את מהלכיו של וול, את התפתחות מחשבתו ואת הקשריו התרבותיים, ומלווה בקטלוג מקיף שיצא בשיתוף מכון שפילמן וכולל מאמרים, ראיון ומסות קצרות על תצלומים בודדים. בחירת התצלומים ותלייתם אינן מרגשות ואינן ממזריות, אולם הן סבירות בסה"כ. מקור האכזבה היחסית נעוץ במהלך הזמן. לו התערוכה הייתה מוצגת לפני עשור אני מניח שהייתי הרבה יותר נלהב, ובהחלט יתכן שבעוד עשור או שניים יקומו מי שיגלו את וול מחדש, ימשיכו את עבודתו ויציעו לה פרשנות מהפכנית. כרגע עבודתו של נמצאת בשלב שאחרי ההתקבלות, והיא מתקשה לעורר את ההתפעלות שיצרה בעבר.

ג'ף וול – נראות
מוזיאון ת"א, עד ינואר 2014

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.