המסע האבוד בעקבות התמונה הגדולה

ליליאנה פרבר יוצרת עבודות דיגיטליות מרובות נתונים, הממחישות כי סיפור אינו מורכב רק ממה שיש ונמצא; מה שאיננו, שנמחק או נעלם עם הזמן או בפעולה מכוונת, נוכח באותה מידה.

ליליאנה פרבר לא מסתפקת בכך שיעיפו מבט חטוף בעבודותיה. לעתים קרובות זה גם לא אפשרי. לצד האסתטיות של העבודות, הן דורשות התעמקות, מעקב אחרי הדפוסים והאינפורמציה הדחוסים, שרק דרכם ניתן לראות את התמונה הגדולה. אלה אותם דפוסים ואינפורמציה שאחריהם עוקבת פרבר כבר כמה שנים, מאז החלה להתעניין ב-Big Data, מונח המתאר מידע שהוא תוצאה של איסוף בקנה-מידה עצום וניתוח שלו על-ידי מחשבים חזקים בבעלות חברות עסקיות וממשלות לצורך יצירת נתונים ששום חישוב אנושי רגיל לא היה יכול להשיג לעולם. מעקבי ה-NSA אחרי מאות מיליוני שיחות הטלפון של אזרחי ארה"ב, שעליהם דווח לאחרונה, הם דוגמה עדכנית.

עבור פרבר אין מדובר רק בעבודות המתריעות על נוכחותו של "האח הגדול" בחיי היומיום. התעניינותה בעודף המידע המציף את התרבות המערבית מגיעה גם מזווית אישית יותר: "אני עוסקת בנארטיב, הסיפור שכל אחד מספר לעצמו", היא אומרת. עבודותיה מציעות ניתוח פשוט, ובמובן מסוים מציאותי וברור, של מה שיכול להיתפס כנושא מופשט לחלוטין: איך התרבות, ובתוכה כל אחת ואחד, מתארת (ולבסוף חווה) את המציאות דרך האופציות הניתנות לה בלבד.

ליליאנה פרבר - תצלום מתוך העבודה The Art Book

ליליאנה פרבר – תצלום מתוך העבודה The Art Book

בחינה של רצף העבודות מתחילת דרכה של פרבר חושפת את התהליך שבו עברה מעיסוק בפורטרט העצמי שלה לאופן שבו התרבות מעצבת את הזהות הקולקטיבית, שממנה נגזרת, שוב, הזהות האישית. בעבודותיה הראשונות עבדה עם דימויים מוכרים או דימויים שניתן להניח שכבר נראו בעבר. בשני המקרים אלה חומרים שנמצאים כבר מראש בתוך התודעה והזיכרון של הצופה. העבודות, המשמשות מעין שכבה ויזואלית של פרשנות על העבודה המקורית, עומדות בפני עצמן, ובו בזמן מתפקדות כפילטר עבור הדימויים שאיתם עבדה פרבר כחומרי גלם.

מחפשת תוקף לקיומה דרך השאריות

פרבר זוכרת מילדותה את הספר הקטן "The Art Book", כשם העבודה שהציגה בשנת 2008, כפתח שדרכו צעדה להיכרות עם עולם האמנות. הספר מציג לפי סדר הא'-ב' עבודת אמנות אחת בעמוד לכל אחד ממאות האמנים והאמניות המוצגים בספר. "התרשמתי מאוד מהטכניקות השונות, אבל לא הבנתי מה המשמעות של ספר כזה", היא אומרת. כך החל החיפוש אחרי הקשר בין עבודה אחת לאחרת, בין כולן להגדרה של "אמנות", ואחר הקשר בין האמנות לחיים הממשיים – עיסוק שהיא ממשיכה בו גם היום ונעשה משוכלל יותר באופן שבו הוא מצליח למצוא תשובות, ושאלות, רלבנטיות ומעמיקות יותר.

הסדרה "Nightawks", גם היא מ-2008, עוסקת בניסיון לחבר דימויים של יופי ודרמה מהפנטזיה של עולם הטלנובלות למציאות של הדרמות האישיות בחייה, דרך הגוף שלה עצמה. הדימויים הורכבו משכבות של תצלומים שצולמו זה על גבי זה, כביטוי של המציאות כנארטיב מרובד. דרך עבודותיה טוענת פרבר כי סיפור אינו מורכב רק ממה שיש ונמצא; מה שאיננו, שנמחק או נעלם עם הזמן או בפעולה מכוונת, נוכח באותה מידה. בחינה של החלקים המחוקים בסיפור והעקבות שהשאירו יכולה לשפוך אור על מה שקיים. השכבות הקדומות טעונות משמעות, ונטענות יותר ככל שעובר זמן.

העבודה "מחיקות" ממחישה את האופן המטפיזי כמעט שבו שכבות קדומות יותר משפיעות על ההווה ומעצבות אותו. הסדרה מציגה תצלומי בניינים שעברו שיפוץ, עם דגש על הסימנים של הבית כפי שהיה, שכמעט פורצים בנוכחותם השקטה מתוך התת-מודע של הבניין. זהו ניסיון למצוא סיפור בתוך שרידי העבר; לא חקירה של "אמת" – מה היה פה לפני שהמקום נהיה כפי שהוא היום. הבית כפי שהיה הוא סמל לעבר שפעם נכח כאן. "גם בישראל, המדינה מחפשת תוקף לקיומה דרך השאריות שהיא מוצאת באדמה", אומרת פרבר. הבית הוא הקשר המיידי בין האדם למקום, בין הזהות האישית שלו להיסטוריה. "תמיד המקום קשור למה שהיה פה קודם. אנחנו חיים דרך הרצף הזה".

מקום שבו קשה יותר למצוא את הרצף הוא העולם הווירטואלי, שבו העקבות של העבר לעתים אינן ניתנות לאיתור. אמנם, הקיום של מידע ממוחשב וכל הקיים ברשת האינטרנט נשען לחלוטין על העולם המציאותי והמתרחש בו, אך יש תחושה – מחוזקת בספרות, בקולנוע ובתרבות הפופולרית – שהעולם הזה פועל על-פי חוקים עצמאיים, לא תלויים בלוגיקה ובמגבלות של העולם המציאותי.

פרבר מוצאת שנוצר פער בלתי ניתן לגישור ביחס לאותה תפיסה, שלפיה ניתן להגיע לתוצאות יוצאות דופן דרך המידע המאוחסן והנאסף ברשת: מצד אחד נגישות למידע, מכל סוג, בלחיצה קצרה על שורת החיפוש, ומצד שני העדר מוחלט של ידע או יכולת לדעת מהו כל המידע שאליו ניתן לגשת. אפשרויות הידע מצטמצמות תמיד חזרה לאפשרויות הידועות מראש למחפש.

ליליאנה פרבר - מתוך Mediocre

ליליאנה פרבר – מתוך Mediocre

אשליה של חופש וגישה מוחלטת למידע

עבודותיה "אחסון קבצים 1" ו"אחסון קבצים 2" מעניקות את האשליה של חופש וגישה מוחלטת למידע. בראשונה מוצבות קופסאות לבנות זו על גבי זו, יפות ומסודרות, אך תוכנן בלתי ניתן לפענוח. בשנייה שולחת פרבר את המשתמשים במערכת המחשב שבנתה למבוך מפותל, ללא מוצא, של תיקיות מחשב. כל תוכן אינטרנטי, לשיטתה, הוא תוצר של החלטות ונע בתוך טווח של אפשרויות. הוא אינו איגוד של מידע, ואין מספר לא מוגבל של אפשרויות הנובעות מהאופי הספציפי של החיפוש והתוכן המתבקש. תוכן נוצר עבור תכלית, כלכלית בדרך כלל. בהיגיון של חברות מסחריות, גם החיפוש עצמו הוא תוכן, ולכן לא נדרשת בסופו תוצאה קונקרטית יותר.

הפער מעלה אותה שאלה ביחס לעולם הווירטואלי, שפרבר הצליחה קודם לכן לנסח בעבודותיה ביחס לעולם המציאותי: מה אני יודע/ת מול מה אני רואה. בעבודה "Mediocre" ("בינוניות") עולות 100 תמונות מתוצאות חיפוש של מלה בגוגל, מעובדות בעזרת אלוגריתם ליצירת דימוי אחד שהוא הממוצע של כל הדימויים. למרות תחושה של לוגיקה פנימית, גם אם מאריכים ומתבוננים בעבודה, אי-אפשר לחלץ שום צורה של ממש מתוך מה שנראה על פני השטח. כותרת העבודה היא המפתח היחיד לפתרון ופירוש – מלת החיפוש של התוצאות ששולבו יחד.

עודף המידע בדימוי הסופי אינו ההיפך מחוסר מידע. השימוש בכמויות הולכות וגדלות של מידע, או Big Data, במונח המקצועי, הביא לבניית שיטות "ויזואליזציה" – דרכים גרפיות להראות את המידע בצורה פשוטה. עבודותיה של פרבר מערערות על היכולת של ניתוח גרפי כזה לנתח מידע ולהציג אותו באופן נאמן למציאות: כאשר מחפשים דפוס מסוים בתוך מידע, הנחת המוצא תשפיע על התוצאות. המידע הוויזואלי כפי שהוא אינו יכול לספק על עצמו נתונים מהימנים.

ליליאנה פרבר - מתוך Commonplaces

ליליאנה פרבר – מתוך Commonplaces

בעבודה "Commonplaces" מ-2013 אספה פרבר דימויים מתוך תמונות המתעדות תערוכות אמנות. בשונה מ"Mediocre", הדימויים פורקו לפיקסלים המוחזרים כל אחד למקומו ביחס לכל השאר. עין לא אנושית היתה יכולה להבחין בכל אחד מהדימויים הנפרדים על גבי העבודה. לנו נותר לראות את צירוף הדימויים ולנסות להבחין בתמונה אחידה המתגלה ככל שמעמיקים בעבודה. הנתון הידוע, כמו מלת הכותרת של העבודה, נשארת בסופו של דבר האופציה היחידה לפענוח הנתונים הגרפיים והענקת משמעות לדימוי.

העבודות עצמן, עם המידע הרב שהן מאפסנות, תלויות על הקיר ללא כבלים או חיבור לרשת ומתעלמות כביכול מהמתח שבתוכו הן פועלות. "זאת לא ביקורת על תערוכות, זה לא מה שמעניין אותי. מעניין אותי איך בונים ידע", מסכמת פרבר את המהלך האחרון שלה, שגם חוזר לעיסוק פנים-אמנותי – כמעין סגירת מעגל זמנית לעבודותיה הראשונות.

תפיסת העולם שמציגה פרבר בעבודותיה היא רחבה ומורכבת, ובייחוד מרובדת. היא עובדת עם הנחות המוצא של התרבות – הנחות שאי-אפשר לערער עליהן, הפוקדות כבעלות סמכות איך עושים כל דבר. אין בתפיסתה דבר שהוא נעדר הקשר – גם בתוך העולם הווירטואלי, דברים כמעט לעולם אינם מצליחים לצאת מהמסגרת. הייחודי, אם הוא קיים, הוא רק תוצאה של החיבור הספציפי של הנתונים בדמיונו של הצופה היחיד.

עבודותיה של ליליאנה פרבר מוצגות כעת בתערוכות בוגרי התוכנית ללימודי המשך של המדרשה בירקון 19, ת"א

2 תגובות על המסע האבוד בעקבות התמונה הגדולה

    "ליליאנה פרבר לא מסתפקת בכך שיעיפו מבט חטוף בעבודותיה. לעתים קרובות זה גם לא אפשרי. לצד האסתטיות של העבודות, הן דורשות התעמקות, מעקב אחרי הדפוסים והאינפורמציה הדחוסים, שרק דרכם ניתן לראות את התמונה הגדולה. אלה אותם דפוסים ואינפורמציה שאחריהם עוקבת פרבר כבר כמה שנים, מאז החלה להתעניין ב-Big Data, מונח המתאר מידע שהוא תוצאה של איסוף בקנה-מידה עצום וניתוח שלו על-ידי מחשבים חזקים בבעלות חברות עסקיות וממשלות לצורך יצירת נתונים ששום חישוב אנושי רגיל לא היה יכול להשיג לעולם. מעקבי ה-NSA אחרי מאות מיליוני שיחות הטלפון של אזרחי ארה"ב, שעליהם דווח לאחרונה, הם דוגמה עדכנית"

    לא להתבלבל לא מדובר בציטוט מפי רוברט אופנהיימר,או אלברט איינשטיין או לאונרדו דה וינצ'י
    העבודות דורשות התעמקות חחחחחחח…..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.