קלע לו בול בפוני

באוגוסט האחרון הוצב במוזיאון ינקו-דאדא דיוקן של שר האוצר יאיר לפיד. הצופים הוזמנו, באמצעות מוט דמוי רוגטקה, להשליך נעל לעבר התמונה. המיצג עורר מחלוקת גדולה. מה יש לחוק לומר על מקרים דומים? טור משפטי, פרק 5

באוגוסט האחרון הוקם מיצג במוזיאון ינקו-דאדא שבעין-הוד: תמונת פורטרט גדולה של שר האוצר יאיר לפיד, ומוט דמוי רוגטקה המאפשר להשליך נעל לעבר התמונה. המבקרים במוזיאון הוזמנו לנסות לפגוע בפניו של שר האוצר. לאלו שהצליחו הוצעה כוסית ערק חינם, ככל הנראה כמחאה נגד העלייה במחירי האלכוהול שיזם לפיד.

המיצג, של האמן דרור קרטה, עורר מחלוקת גדולה. שוב צפו ועלו שאלות כגון, האם זוהי אמנות? האם יש כאן פעולה אלימה כנגד אדם או פגיעה בציבור שלם? כמה רחוק יכול אמן ללכת עם דעותיו ואמונותיו, להציגן בעבודות האמנות שלו ולטעון לחופש יצירה וחופש ביטוי?

המתח בין חופש הביטוי להגנה על פגיעה ברגשות הציבור קיים מקדמת דנא. עיסוק בדתות השונות, ניתוץ מיתוסים, ביקורת פוליטית ועירום הם רק כמה מן הנושאים הבולטים העולים כשדנים במתח זה, והמקרים רבים: אחד הידועים שבהם הוא משפט ורונזה במאה ה-16 באיטליה. בשנת 1573 הוזמן הצייר האיטלקי פאולו ורונזה לחקירת אינקוויזיציה, בעקבות ציור קיר גדול ממדים של הסעודה האחרונה שצייר עבור מנזר בוונציה. ורונזה נאשם כי כלל בציורו דמויות וולגריות שתיאורן אינו הולם את המצופה. פסק הדין, המופיע בתמליל המשפט שנחשף רק בשנת 1867, ציווה על הצייר לתקן את ציורו.

פאולו ורונזה - הסעודה האחרונה

פאולו ורונזה – הסעודה האחרונה

מקרים נוספים: גויה הספרדי במאה ה-18 ויצירתו "המאחה העירומה" שנדרשה להתלבש, המחאה הציבורית נגד הצגת תצלום של ישו הצלוב עם טיפות של שתן של האמן אנדרס סראנו בארה"ב של שנות ה-80,  ועד מקרה שאירע בימינו אנו – פשיטת המשטרה על תערוכתה (שנסגרה) של טיירני גירון בגלריית סאצ'י היוקרתית בלונדון בשל הצגת תצלומי עירום של ילדיה.

מה תפקידה של האמנות ככלי לביטוי מאווייו של אמן? מי מחליט מתי נחצה גבול ומה מותר? מהי המחויבות של המוזיאון הציבורי להצגת עבודות אלה? אדון בשתי דוגמאות.

מייפלתורפ: פורנוגרפיה קשה, דימויים הומו-לסביים וסאדו-מאזו

ב-1990, ולאחר שהוצגה בכמה ערים בארה"ב, הגיעה לסינסינטי שבאוהיו תערוכת רטרוספקטיבה של הצלם רוברט מייפלתורפ. בתערוכה, שהוצבה במרכז לאמנות עכשווית של סינסינטי, הוצגו כ-175 תצלומים שיצר האמן, שבעה מהם מציגים פורנוגרפיה קשה, דימויים הומו-לסביים וסאדו-מאזו. התצלומים הוצגו בחדר שבכניסה אליו הותקן שלט המזהיר מפני דימויים העלולים להיות קשים עבור הצופים.

רוברט מייפלת'ורפ

רוברט מייפלתורפ

כמה שעות לאחר שנפתחה התערוכה הגישה עיריית סינסינטי תביעה פלילית נגד המוזיאון והעומד בראשו בשל הצגת חומר גס, שידול לדבר עבירה וכן הצגת פורנוגרפיה שמעורבים בה קטינים. המשפט, שנמשך כחצי שנה, עורר הדים רבים בקרב פוליטיקאים והציבור בכלל. דיונים רבים נערכו בנושאי מימון התערוכה על-ידי גורמים ציבוריים, חופש הביטוי אל מול פגיעה ברגשות הציבור, הומוסקסואליות בציבור ועוד.

קו ההגנה היה ברור לכל אורך הדרך ודבק בחופש הביטוי של האמן, המעוגן בתיקון הראשון לחוקה האמריקאית. בסופו של דבר קבע צוות של שמונה מושבעים כי המוזיאון והעומד בראשו זכאים ולא עברו עבירות פליליות. במהלך התנהלות המשפט המשיכה התערוכה להיות פתוחה ומשכה קהל של עשרות אלפי מבקרים.

כריס אופילי: איברי מין נשיים וצואת פילים

כמעט עשור לאחר מכן, ב-1999, הוצגה במוזיאון ברוקלין בניו-יורק עבודתו של כריס אופילי, "מריה הבתולה הקדושה" (1996). בעבודה זו מוצגת הבתולה מריה, כהת עור ולבושה בגד כחול (אטריבוט למריה הקדושה), כאשר ברקע הזהוב של היצירה מופיעים מעין פרפרים. בהסתכלות מדוקדקת יותר ניתן לראות כי ה"פרפרים" הם בעצם איברי מין נשיים וכי ברקע הזהוב משובצות חתיכות של צואת פילים (אלמנט המופיע ביצירות רבות של אופילי).

כריס אופילי - מרייה הבתולה הקדושה

כריס אופילי – מרייה הבתולה הקדושה

בעקבות הצגת העבודה במוזיאון העירוני נערכו הפגנות ונשמעו קריאות לסגירת התערוכה. הקולות הגיעו גם לאוזניהם של בכירי עיריית ניו-יורק, ובראשם ראש העיר רודולף ג'וליאני, שקרא ליצירה "חולנית" והחליט להפסיק לתמוך במוזיאון העירוני (תמיכה בסך של 7 מיליון דולר בשנה). ג'וליאני אף איים כי יסגור את המוזיאון כליל. קולות דומים קמו גם מכיוון הסנאט ובית-הנבחרים, שקראו לביטול המענק הפדרלי למוזיאון. אלא שמנהל המוזיאון עמד איתן מול הקולות הללו והחליט לפנות לבית-המשפט תוך שהוא טוען כי החלטתו של ג'וליאני היא בבחינת פגיעה בחופש הביטוי והפרה של התיקון הראשון של החוקה האמריקאית. בסופו של הדיון משפטי ביקרה השופטת את עיריית ניו-יורק וקבעה כי מטרתה היתה לא רק לבטל את התערוכה, אלא גם לסרס את ההשקפות והדעות השונות המיוצגות בה. לפיכך נקבע כי על העירייה להמשיך להעביר את כספי התמיכה למוזיאון.

שמגר מגן על "הפיתוי האחרון של ישו"

כאמור, בארה"ב מעוגן חופש הביטוי בתיקון הראשון לחוקה. ומה בישראל? בעקבות הוויכוח הפוליטי סביב יצירת החוקה, נוצר מצב שחופש הביטוי אינו קבוע בחוק, ובוודאי לא בחוק יסוד. ואולם, מבחינה מעשית, בית-המשפט העליון קבע שחופש הביטוי נכלל בחוק-יסוד כבוד האדם וחירותו, על אף שהוא אינו נזכר שם בפירוש. בית-המשפט אף קבע שהוא רואה בזכות זו כחוק מוחלט ואף כזכות עילאית.

אלא שהזכות לחופש הביטוי גוררת גם חובות, שכן לעתים תכופות מתנגשת זכות זו עם אינטרסים ציבוריים אחרים: הצורך בשמירה על סודיות בטחונית, הזכות הבסיסית של כל אדם לפרטיות ולשמירה על פרטיו האינטימיים, הצורך למנוע הסתה וכדומה. התנגשויות אלו מולידות קונפליקטים רבים, ויש צורך לעתים בהכרעות בין האינטרסים החוקיים השונים.

כידוע, בישראל פועלת עדיין צנזורה בטחונית, המגבילה פרסומים הקשורים לבטחון המדינה. כמו כן קיים גוף ציבורי הפועל מטעם משרד הפנים ובסמכותו לפסול לצפייה סרטי קולנוע, בשלמותם או בחלקם, או להגבילם לצפייה לבני גילים מסוימים ומעלה, כשיש בהם חומרי אלימות קיצוניים, פורנוגרפיה או פגיעה ברגשות הציבור. בעבר חלו סמכויות גוף זה גם על מחזות תיאטרון, אך מאז 1991 הן חלות על סרטי קולנוע בלבד.

את יחסו של בית-המשפט העליון לסוגיית חופש הביטוי וחופש האמנות ניתן לראות בהתייחסותו של נשיא בית-המשפט העליון דאז, השופט מאיר שמגר, בעת דיון בפסילתו לצפייה של הסרט "הפיתוי האחרון של ישו" בשנת 1988:

"התשתית המונחת ביסוד בדיקתנו היא הכלל הגדול של חופש הביטוי, ממנו צומחת, בין היתר, חירות היצירה האמנותית בתחום הספרותי ובתחום החזותי לצורותיו; לעניין זה אין הבדל אם היצירה לובשת לבוש של ניתוח עיוני-פילוסופי כתוב או של המחזה או של המחשה בדרך אחרת של מערכת נסיבות תיאורית, המשמשת רקע חזותי להבעת הדברים. פשוט, ברור ומקובל עלינו הוא כי אדם רשאי להביע ברבים את רעיונותיו ומחשבותיו, ובתוך אלו את פרשנויותיו לאירועים שבעבר, בהווה או בעתיד, מבלי שיגבילוהו בכך. זהו המאפיין המרכזי לחירות המחשבה האנושית וליכולתו של אדם להגיע לידי ביטוי עצמי".

המקרה המגונה של ספנסר טוניק

בית-המשפט העליון מבטא בעניין זה פעם אחר פעם את תמיכתו המלאה בחופש הביטוי ואת החופש האמנותי, ועל-ידי כך בעצם ממלא לקונה חקיקתית. אולם מן הכנסת, היא הרשות המחוקקת, נשמעים לא פעם קולות אחרים.

בספטמבר 2011 הגיע ספנסר טוניק לישראל וצילם מיצב עירום בים המלח. לפעולה זו היו מתנגדים רבים, ביניהם ח"כ זבולון אורלב (הבית-היהודי), שפנה ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה כי ימנע את הצילום ואת גיוס הכספים למענו, בטענה כי מדובר ב"שידול לדבר עבירה על-פי סעיף 349 לחוק העונשין, האוסר מעשה מגונה בפומבי".

למרות התנגדות מצד רשויות שונות‏, כ-1,000 איש הצטלמו בחוף מינרל בים המלח. אולם המאבק לא הסתיים בזאת. כמה חודשים מאוחר יותר דנה ועדת השרים לחקיקה בהצעת חוק "ספנסר טוניק" של ח"כ נסים זאב (ש"ס), המטילה שנת מאסר על אדם המתערטל בפומבי למטרות אמנות או פרסום. בסופו של יום החליטה הוועדה להתנגד להצעת החוק.

אם נשוב לעבודת המיצג שהוצגה במוזיאון ינקו-דאדא, במענה לשאלות התקשורת בנוגע לעבודתו טען קרטה כי הוא חושב שהמיצג הוא בהחלט עבודת אמנות ותפקידה של האמנות לעורר שאלות ולבחון איך יגיב הציבור לדברים. בין אם נסכים למיצג או לדבריו ובין אם לאו – ההדים בנוגע לעבודה כבר הגיעו לכל רחבי הארץ. ואמרו חכמים ונבונים ממני כי "Any Publicity is Good Publicity".

הכותבת היא עורכת-דין המתמחה בתחום האמנות והעיצוב. חוקרת, יועצת, ומרצה למשפט ואמנות במוסדות ללימודי אמנות ואוצרות, וכן במיזמי אמנות שונים.

[email protected]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.