האיש שנשמע לצליליו של מתופף אחר

ב-25 ביולי 2013 הלך לעולמו וולטר דה-מריה, האמן האמריקאי שיצר את היצירה המונומנטלית "שדה ברקים" במדבר במערב ניו-מקסיקו. הוא מת בגיל 77. דה-מריה, שנהוג לסווגו כאמן מינימליסטי/מושגי, יצר עבודות בקנה מידה עצום, בשטחים ובמרחבים עירוניים ובמדבר הפתוח. יצירותיו קבועות במקום ספציפי ונועדו לשרוד בו לנצח. היצירות הללו מוגדרות כ"יצירות קבועות במקום ספציפי" (Site-Specific Installations).

בסוף שנות ה-60 הציג דה-מריה יחד עם דונלד ג'אד, דן פלבין ואנדי וורהול בגלריות שונות בגרמניה, אולם במשך יותר מחמישה עשורים היה אדם בודד, מופנם ומסוגר. ב-1977 הציב את "חדר האדמה" על פני כל מרחב הגלריה שהיתה בבעלות היינר פרידריך, גרמני שהיגר לארצות-הברית והקים את אחד ממפעלי התרבות החשובים בארצות-הברית: קרן Dia לאמנות במרכז מנהטן.

באותה שנה יצר דה-מריה את יצירתו האלמותית "שדה ברקים" בשטח מדברי פתוח במחוז קטרון שבמדינת ניו-מקסיקו. במקביל השתתף בתערוכת הדוקומנטה השישית בקאסל, גרמניה, שם, ברחבת הבניין המרכזי של התערוכה, הפרידריציאנום, החדיר לאדמה מוט מפלדת אל-חלד שאורכו קילומטר אחד, בצורה אנכית. גם יצירה זו נועדה לשרוד לנצח.

ולטר דה מריה – שדה ברקים

גרסה חילונית למסורת מפוארת של עולי רגל

תצלומי הספקטקל של "שדה ברקים", המעטרים אנתולוגיות שנושאן אמנות אדמה ואמנות סביבתית, מספקים תמונה מפתה – אך מוטעית – של מופע ברקים המתנפץ תדיר אל תוך היצירה. המופע הזה מתקיים אך לעתים רחוקות. בשנת 2010 ביקרתי ב"שדה ברקים". הביקור אינו אלא גרסה חילונית למסורת מפוארת של עולי רגל המבקשים לחוות חוויה אישית, חד-פעמית, חסרת כל סממן של תיירות קפיטליסטית. היצירה משתרעת על קילומטר אחד ומוקפת 50 ק"מ של שטח מדברי ריק מכל גורם העלול להפר את השקט. השטח נרכש על-ידי קרן Dia לאמנות, לשם שמירה על הניקיון החזותי של היצירה.

השדה, הזרוע 400 מוטות פלדה (16 הוצבו ברוחב היצירה ו-25 באורכה), נועד ליצור שדה מגנטי של קולטי ברקים. באזור נוצרים שדות חשמליים באטמוספרה, וכתוצאה מחיכוך האוויר בקרקע נוצרים התנאים המתאימים לתופעת הברקים, המבזיקים בשמים בצורת פסי אור שבורים ומתפצלים בסוג של חיזיון מעורר יראה. מופע הברקים מתקיים, כאמור, רק לעתים נדירות, אולם הוא קבוע בתודעת המבקרים ואינו עוזב אותה, שכן הוא אפשרי.

על הצופים המעוניינים לעלות לרגל לביקור בשדה ברקים להיערך למסע אישי, פנימי וחד-פעמי. מאחר שהאתר בבעלות פרטית ואינו מסומן במפות, לא ניתן לבקר בו ללא תיאום עם משרדי קרן Dia. זו דואגת להסיע את המבקרים לאתר. הקרן ממשיכה לנהל ולתחזק את המקום והיא זו הקובעת גם את לוח הזמנים ואת מועדי הביקור, המוגבלים לחודשים מאי-אוקטובר. ההרשמה נערכת כשנה מראש.

השארתי את המכונית שלי במשרדי Dia בעיירה קוומדו. התבקשתי לחתום על מסמך המשחרר את הקרן ואת האמן מכל אחריות לנזקים העלולים להיגרם לי כתוצאה מסערת ברקים בעת הביקור באתר. בקתת עץ ממתינה לשישה מבקרים. יש בה הסדרי לינה, מאגר מזון בסיסי, כמו גם טקסט בסיסי על מהות היצירה של דה-מריה והנחיות להמשך השהות במקום. לאחר שהגענו לבקתה, הנהג עזב את המקום והשאיר אותנו לנפשנו למשך יממה.

המוטות עשויים פלדת אל-חלד וקוטרם 5 ס"מ. לקצה העליון של כל מוט הולחם חרוט מחודד. המוטות ערוכים כגריד מרובע, במרווחים שווים. כל המוטות מתנוססים בגובה אחיד מעל גובה פני הים, כך שקצותיהם מוגדרים לפי רמה מישורית זהה. הגריד ב"שדה ברקים" מסמל את הלוגיקה הארגונית של החברה המודרנית. הוא משדר סדר אוטונומי ואוטוטלי במרחב.

המבקרים מוזמנים להלך בשדה הזרוע מוטות, בשטח מדברי חשוף וצחיח. בחודשי הקיץ המקום שורץ עקרבים, נחשים ומיני בעלי חיים אחרים האופייניים לאזור. מוטות הפלדה של שדה ברקים אינם ניתנים לצפייה כוללת מאף נקודה, בשל קנה-המידה העצום של היצירה ובשל המרחב האינסופי הסובב אותה. כשמהלכים בין המוטות, קנה-המידה היחיד העומד לרשות המבקרים הוא גופם, שכן למעט ההרים במרחקים, השטח נקי וריק.

גם בימים שבהם לא מופיעים ברקים באזור, חוויית ההליכה בין מוטות המתכת של דה-מריה עצומה. צבעיהם משתנים כתוצאה מתאורת השמש בשעות הזריחה, היום, השקיעה והלילה. בשעת הזריחה, ברגע שהשמש בוקעת מעבר להרים, השטח כולו, כמו במטה קסם, מתמלא ב-400 עמודי תאורה המדמים נורות פלורסצנטיות לבנות ובוהקות הצומחות מתוך האדמה הצוננת.

הבלתי נראה הוא אמיתי

היצירות של דה-מריה מאתגרות את הצופים משום שהן מציגות בפניהם את סודות הטבע הנסתרים. כבר בראשית דרכו, בסדרות המצויות במוזיאונים בגרמניה וארה"ב ומשלבות סדר ואקראיות בהתבסס על מושגים אריתמטיים, העמיד דה-מריה את צופיו נוכח משפט המתמצת את תשתית מכלול יצירותיו: "The invisible is real": הבלתי נראה הוא אמיתי/מציאותי".

דה-מריה הותיר אחריו מורשת מכובדת של יצירות שהטביעו את חותמן כפורצות דרך באמנות הפוסט-מודרנית של שנות ה-70 ואילך. היצירות שלו מאופיינות בשקט אימננטי-פנימי, בניגוד מוחלט לצלילים שנבעו מהכלי המוזיקלי שעליו ניגן בתחילת הקריירה שלו כמוזיקאי ומלחין, התופים.

במהות מהדהדת יצירתו את דבריו של הנרי דייוויד תורו, שסבר כי "אם אדם אינו צועד בקצב אחד עם עמיתיו, ייתכן שהסיבה לכך היא שהוא שומע מתופף אחר. תנו לו לצעוד בקצב המוזיקה שהוא שומע, מדוד או מרוחק ככל שיהיה".

וולטר דה-מריה חי ומת בעולם שבו יוצרים מעוניינים ליצור רעש תקשורתי רב ככל שניתן. הוא סירב לדבר ו/או לפרש את יצירותיו, אך הוא מציב אותנו, המבקרים/צופים, נוכח מהות הקיום, אל מול האין, ההעדר או הכלום.

מירה בנאי היא מרצה לתולדות האמנות באוניברסיטה הפתוחה. עבודת הדוקטורט שלה הוקדשה להיבטים חברתיים-כלכליים שמצויים בבסיס היצירות המונומנטליות שקבועות באתרים ספציפיים במדבר בדרום-מערב ארצות-הברית. הדוקטורט נכתב באוניברסיטת הומבולדט, ברלין.