דיוק עם נשמה יתרה

"ריי מניח את הצבעים והצורות ללא הפיתוי והערך של התוכן – הנושא. הוא אינו זקוק לפיתוי כדי לשבות את לב המתבונן". אריאלה אמר על "זה וזה", תערוכתו של ליאו ריי בגלריית חזי כהן.

הצייר ליאו ריי בורא עולמות צבעוניים בין מוסכים מפויחים ורחובות אפורים. עולמות תוססים, מלאי הומור וחמורים כאחד: סופר רנסנסי כותב איגרת ("עדיף לכתוב סמס"), חתול מבועת ניצב על רגליו האחוריות ("Espresso"), עיר בכחול, זוג מסתודד על הגג, איש על מרפסת ו"זה וזה".

"זה וזה". כך קרא ריי לתערוכה שלו, המוצגת בימים אלה בגלריית חזי כהן. "זה וזה" הוא שם הולם לתערוכה של האמן, הצייר והקליגרף, המדבר בשפת האמנות, לא בשפה של מלים, משפטים וסיפורים. שמות עבודותיו – "English Red" על שם הצבע השולט, "Faces", "Espresso", "City in Blue" – מעידים בעיקר על ההומור, לעתים על הציניות ופעמים אחרות על הצורך (בעיקר החיצוני) לקרוא לעבודות בשם, כאשר במרבית המקרים העבודות נותרות בעילום שם.

הציורים המוצגים בתערוכה "זה וזה" הם המשך ישיר לסדרת הציורים שהציג ריי ב"תחילת האין-סוף", ושהמשכה יוצג בקרוב במוזיאון לאמנות ברמת-גן. רצף הציורים גדולי הממדים והגדרתם כ"אין-סוף" שיחררו את ריי מהגדרות של סגנון ואיפשרו לו לשלב את כל עולמות היצירה שלו יחד: מסורות שונות של ציור שמן, ציור פיגורטיבי ומופשט, קליגרפיה ואיור.

הממדים הגדולים מזמינים את הצופה למסע, אך העוצמה הקורנת מהיצירות אינה נובעת מגודלן, אלא מהדיוק בהנחת הצבע, כמו גם בהנחת הצורות והדימויים. דיוק עם נשמה יתרה. ריי מניח את הצבעים והצורות ללא הפיתוי והערך של התוכן – הנושא. הוא אינו זקוק לפיתוי כדי לשבות את לב המתבונן; הוא מדבר את שפת האמנות. לכאורה, עניין מובן מאליו; ציירים מדברים את שפת האמנות. אך בשונה ממרבית הציירים לאורך תולדות האמנות, הציור שלו אינו מתחיל מסיפור או נושא שהועבר למדיה חזותית.

ריי יוצר תחביר אמנותי אישי ומורכב הכולל דימויים, צבעים, צורות, כתמים וקווים. המורכבות באה לביטויה בצבעוניות המרהיבה, בריבוי הדימויים ובסגנונות השונים המשולבים יחד ביד אמן. באופן מפתיע, הריבוי והשוני אינם יוצרים ריצוד או אי-נוחות. ההפך; הריבוי והשוני שזורים באיזון קומפוזיציוני היוצר מקסם חזותי מרתק, מעין קולאז', עולם פנטסטי ואסוציאטיבי שבו העין נמשכת לכתם צבע, לדימוי ולקו.

לאור ריי - English red

ליאו ריי – English red

כך לדוגמה בציור "English Red" – הצצה דרך "חלונות" שנקרעו מתוך שכבות של צבע אדום-חלודה. ההשראה לציור כולו היתה דלת חלודה ומוכתמת ששבתה את עיניו ולבו של ריי. "הדלת" מאפשרת את קיומם של העולמות השונים וממזגת אותם לכלל עולם אחד – בדומה לבניין מגורים המכיל דירות רבות; בכל אחת מהדירות מתקיים עולם אחר, ואנחנו, הצופים, מתבוננים. קיום בו זמני של אפיזודות, כמו החיים – התבוננות עמוקה אל קיום אנושי, קיום יומיומי ופואטי; בדידות, ניכור, שקט, ריכוז, חיוך, גשם והומור. הרבה הומור.

"חלון" הכתם הצהוב המואר בתחתית הציור לוכד את עיני המתבונן ומפנה אותן אל האשה העירומה. היא יושבת בגופה הרופס, מכונסת במחשבותיה ומגרדת את רגלה. "חלון" בפינה העליונה מעליה, איש קווי, אף הוא שקוע במחשבות, מחויך? צועד אל מול הכתם השחור, המוביל אותנו אל הגשם הניתך על הבית, משמאל, ואל העננה השחורה שממנה נמתחים קווים אלכסוניים ונוקשים. וכמו בסיפור "הכבש ה-16", האיש הירוק מימין הוא "מסיפור אחר". כאמור, ריי אינו מעוניין בנושא ובסיפור, אם כי בדיעבד נוצר סיפור, וכל צופה מוזמן לרקום אותו.

כנגד שכרון הצבעים והצורות, "נחל" (River) הוא ציור שקט וכמעט מדיטטיבי. בפינה השמאלית, על רקע אינסופי ורב-שכבתי, ניצב איש המשתכשך במימיו הכחולים של הנחל, המצויר כפס מלבני כחול, ורגליו ניבטות מבעד לשקיפות המים. הענן מימין, המאזן את הקומפוזיציה, מבשר שהסערה בפתח.

נוסף לדימויים מהתחביר האישי שהוא שוזר בציוריו, מנהל ריי דיאלוג מתמיד עם תולדות האמנות. הדיאלוג מתקיים לעתים באופן "קולני", כאשר הוא משבץ ומצטט דמויות, בעיקר מתקופת הרנסנס, למשל דמותו של המלך פיליפ השני, מלך ספרד, שצוטט מציורו של ההולנדי אנטוניו מורו משנת 1557. המלך, המשולב בציור "The King of Rain", הוא חלק מהפאנל המרכזי הכחול והמנוקד באותיות לטיניות, המדמה לוח מודעות ישן.

הציור כולו מחולק לשלושה משטחים מלבניים, כאשר רגלו וידו של פיליפ חורגות מהמסגרת ומצטרפות אל הסצינה הימנית, שעל שמה נקרא הציור ("איש וכלב עומדים על ענן הממטיר גשם"). כך, בתחבולה חזותית, איחד ריי את שתי היחידות המלבניות לכלל קיום אחד –  תחבולה שהיא דיאלוג שקט אך עמוק עם הציור של ימי הביניים, ובמיוחד עם מלאכת כתבי היד המאוירים של אותה התקופה. נוסף לכך נראה שבתחושת הצבע ובקומפוזיציה האדריכלית הוא מהדהד את האקספרסיוניזם הגרמני.

בשיחה שקיימתי עימו בסטודיו לנוכח עשרות בדים מצוירים וריח חריף של צבע הוא הסביר את תהליך העבודה: "ראשית, גודל הפורמט חשוב לי. התחשק לי לצייר ציורים בפורמט גדול". אחרי שקבע את גודל הציורים – אלה שיכולים להיכנס ולצאת מחדר המדרגות הצר המוביל אל הסטודיו – הוא ניגש למלאכת הציור, לא לפני שסרק את הרישומים בדיו שחורה שרשם בפנקסו הקטן. על מסך המחשב הוא בונה את היצירה כאדריכל הבונה בית. בוחר מרישומיו, מצטט מתולדות האמנות, ממקם אותם ואת כתמי הצבע לכדי קומפוזיציה הרמונית המקיימת אחדות של זמן ומקום. או אז נוצר דיאלוג, סיפור, עולם.

"זה וזה", תערוכה של ליאו ריי בגלריית חזי כהן, תל-אביב, 25.7.13–25.8.13

1 תגובות על “דיוק עם נשמה יתרה”

    נראה ומנותח מעניין, מקווה שאספיק לראות 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.