האלטרנטיבה של עמנואל גת

ייחודה של "הגולדלנדברגים", יצירתו האחרונה של עמנואל גת, הוא בהימנעות המוחלטת מאקטים אלימים. גת מציע אפשרות לשרוד בעולם הזה באמצעות זרימה במקום מאבק

"The Goldlandbergs", היצירה החדשה של עמנואל גת, והראשונה שמוצגת בישראל בשבע שנים שבהן הוא יוצר בצרפת (בהצלחה רבה ובתמיכה צרפתית מרשימה), מזכירה לקהל הישראלי שאפשר גם בלי מאבק.

הגישה של גת למחול מאופיינת בהמשכיות, גם מבחינת השפה התנועתית שהוא מפתח לאורך השנים וגם מבחינת הרעיונות שהוא עוסק בהם (להבדיל מיצירות העוסקות בכל פעם בנושא שונה בתכלית ובמחקר תנועתי "חדש"). במסעו-אמנותו, גת מתווה דרך אחת, שמכילה ניואנסים ושבילים צדדיים לאורכה. יש לה אולי נקודת מוצא (ביוגרפית/היסטורית/תיאורטית) והיא מתכוונת לקראת איזה דבר עתידי, אבל עיקרה בהווה.

יצירותיו לבמה מתפקדות כ"עצירות ביניים", כאילו נועדו לעיכול התהליכים המתמשכים. התנועה המתמדת על רצף אחד, כעיקרון מנחה בעבודתו של גת, מעודדת השתכללות וזרימה שנועדו כנראה לאפשר ליצירה להמשיך לנבוע באופן שמקדם ומפתח אותה (או, אם נרצה, מעבה אותה סביב גרעין אחד). תפיסתו זו הופכת את יצירתו למורכבת ומעוררת השראה במיוחד.

הקבוע היחיד הוא העדר החוקיות

היחס לקשר שבין מחול למוזיקה או לפסקול שמלווה את התנועה הוא לרוב בבחינת "מובן מאליו", שנובע כנראה מהקישור המקובל מוזיקה-קצב-תנועה. נקודת ההשקה הזאת, בין המחול למוזיקה, "הקצב", היא רק אחת מבין אפשרויות של קשרים, והיא הפשוטה מביניהן. יחד עם זאת, בדרך כלל ה"קצב" הוא העומד בבסיס הקשר, או לפחות אחד מתנאי הקיום שלו.

במקרה של "הגולדלנדברגים", גת בוחר להשתמש ביצירתו של גלן גולד "The Quiet In The Land" (ראיונות מתוך תוכנית רדיו) ובקטעים מתוך "וריאציות גולדברג" מאת באך (בנגינתו של גולד). גת מעמיד מול ובמקביל לפסקול שמונה רקדנים ורקדניות שבודקים במשך שעה אחת את אפשרויות ההתקשרות ביניהם במבנים שונים.

באופן ייחודי, גת מצליח להמעיט בערכו של הקצב המוזיקלי כמכתיב התנועה, ומכריח את הרקדנים (והקהל) למצוא קצב אלטרנטיבי – בדיבור, בתנועה, בנשימה, בדופק. הקבוע היחיד הוא העדר החוקיות. ההרמוניה שנוצרת ביחס שמתקבל אינה מהסוג האידילי, אלא התאמה בין המרכיבים שנובעת מאי-הפרעה.

אותה התאמה היא אחד האלמנטים הבולטים בכוריאוגרפיה של גת, שמחפשת ומוצאת שוב ושוב רגעים של התאמה בין הרקדנים, או בין בני אותה משפחה/קבוצה/חברה/ברית. הרגעים האלה קצרים, מזוקקים ומלאי ריכוז ותשומת לב. הרקדנים נוכחים בהם באופן מוחלט, ולא נאחזים בהם אלא ממשיכים לחפש אפשרויות חדשות. הסנכרון הזה בין האנשים בקבוצה ובין התנועה לפסקול מתקיים בסאב-טקסט של הנשמע בפסקול והנראה בתנועה. יש איזה רובד נסתר שמאחד את המרכיבים של היצירה, ושם יש "סינק" בין כולם. במובן הזה, החוויה שגת מציע היא רוחנית.

צילום: יח"צ

ויתור מוחלט על תחרות והיררכיה

אחד הרעיונות המרכזיים העולים מן המורכבות הכוריאוגרפית של היצירה הוא ההשפעה שיש לתנועה בחלל. הקשר בין התנועה העצמאית של הרקדנים לבין המיקום שלהם כקבוצה בחלל וזמן תחומים נוצר באמצעות ההדהוד של תנועת היחידים בחלל באופן שמשפיע על תנועת האחרים.

ייחודה של היצירה הזאת הוא בהימנעות המוחלטת מאקטים אלימים. גת מציע אפשרות לשרוד בעולם הזה (בחברה הזאת, בתרבות הזאת) באמצעות זרימה במקום מאבק. ההצעה של גת אינה מעולם האוטופיה, שכן להשתנות המתמדת המאפשרת קיום של כל הפרטים יחדיו באותו חלל יש מחיר עקרוני; החופש לנוע הוא יחסי (תחום, מוגבל), והוא לוקח בחשבון את החלל הפנוי באמת (פיזית, וכמובן כדימוי גם לתנועה רוחנית). התנועה העדינה והמדויקת של הרקדנים מבטאת העדר אקראיות ויוצרת מצב שבו מתרחש ויתור מוחלט על תחרות והיררכיה.

על אף שניכרת ביצירה שפה משותפת, הרקדנים נעים באופן אינדיבידואלי ואין משפטים תנועתיים המבוצעים ביחד (למעט רגע אחד קצר מאוד). ההצעה הזאת של גת, הנבחנת אל מול שם היצירה, מתייחסת לאפשרות של "החיים ביחד" כמשפחה (משפחה כדימוי וגם כמודל) על פיסת אדמה, ללא צורך להחיל זהות על הפרטים. ההכרח היחיד המתקיים או המקיים את הקבוצה, כפי הנראה, הוא היכולת ליצור דיאלוג.

התנאי לדיאלוג או למפגש הוא המשיכה. הפרטים בקבוצה נמשכים זה לזה באופן קבוע, והמפגשים שלהם טעונים באנרגיה שמבקשת ליצור מגע. את המבנים שיוצרים הרקדנים במפגש ביניהם מאפיינת שמירה על מרחק מדוד, מה שמזכיר את התווך שבין שני מגנטים שמוחזקים זה מול זה בלי להתחבר. גת מציע התקשרות שיש בה תשוקה למגע ובו בזמן כוח שמסייג אותו. כל זאת, כאמור, ללא מאבק.

יצירתו של גת דורשת מהקהל מיומנות של צפייה. אין היא מבקשת לבדר את הצופה והיא אינה מתנחמדת אליו, אלא מאתגרת ומכבדת אותו. מיומנות כזאת של קהל נבנית בין השאר בזכות חינוך/השכלה (גם האפשרות לחשוב במהלך או בעקבות הצפייה ביצירה אינה מובנת מאליה עבור קהל שמצפה לבידור משום שזה אופי המופע שהורגל אליו). הציפייה של גת מהקהל היא להיענות להזמנתו למחקר.

הוא מתווה את הדרך, מציג את הנושא והרעיונות שלו באופן רהוט ומאורגן לאחר שבחן אותם לאורך זמן וברצינות, ועתה הוא מצפה להקשבה והבנה. גת משתף את הקהל במחשבתו על אודות הקבוצה החברתית באמצעות המחול. במובן הזה, גת מחזיר מבט אל החברה שבה הוא חי ומספר לה דבר חדש על אודותיה, מחשבה שהתגבשה בזכות ההיתר שקיבל מן החברה ליצור. החברה שהוא מתאר היא לא ישראלית, ואחת העדויות לכך היא העדר האלימות.

***

המופע היה חלק מפסטיבל תל אביב דאנס של מרכז סוזן דלל ועלה ב 24.05.13 (ובפסטיבל ישראל בירושלים ב25.05.13)

כוריאוגרפיה וניהול אמנותי: עמנואל גת

פסקול: The Quiet in the Land גלן גולד

מוסיקה: י.ס.באך, ווריאציות גולדברג, פסנתר. גלן גולד.

עיצוב תאורה בשיתוף סמסון מילסנט

סאונד: פרדריק דורו

נוצר בשיתוף ומבוצע ע"י: הרווה שוסאר, אורורה די ביאנקו, מייקל לור, פאנסון קים, פיליפ מסיא, ז'נביב אוסבורן, פרנסואה פרזבילסקי, מילנה טוויהאוס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.