נפתח בשורה התחתונה: התערוכה “העין העירומה: צילום סוריאליסטי במחצית הראשונה של המאה ה-20” המוצגת במכון שפילמן לצילום (אוצרת: איה לוריא), היא תערוכה מעניינת, אצורה היטב ומלווה בקטלוג מצויין. יחד עם זאת ביקור בתערוכה מעלה תחושת החמצה קטנונית קלה הנובעת מן המחשבה שתערוכות מסוג זה צריכות להיות מוצגות במוזיאונים הגדולים, בשעה שמכון שפילמן, המשוחרר הן משיקולי המכירות של גלריות והן מאילוצי החינוך, דעת קהל ולחציהם של בעלי עניין ועמדה במוזיאונים ציבוריים, יכול לשמש כזירה אוונגארדית לפיתוח ודיון בבעיות ובשאלות העומדות בפני הצילום בן זמננו ובפרספקטיבות חדשות על יחסי הצילום עם תולדותיו. התערוכה הקודמת שהוצגה במכון עסקה בתופעת ה”ראייה החדשה”, ההיסטורית גם היא, אולם ניתן היה לזהות בה קריאת כיוון לגבי עיסוקו של המרכז בהווה ובחינת אפשרויות צילום שנזנחו וראויות לבחינה מחדש. התערוכה הנוכחית עוסקת בהיסטוריה בלבד. כאמור, היא מוצלחת כשלעצמה, ובכל זאת.

אנדרה קרטס, עיוות מס’ 168, 1933, הדפס כסף ג’לטיני, 23.6×14.4
סוריאליזם הוצג בישראל לא מעט ב-15 השנים האחרונות, במיוחד במוזיאון ישראל המחזיק באחד מאוספי האמנות הסוריאליסטית הגדולים בעולם. יחד עם זאת הצילום הסוריאליסטי נותר בשולי הדיון, וזאת למרות התוקף המיוחד שיש לצילום במחשבה וביצירה הסוריאליסטית. המתח הפנימי שבסוריאליזם נובע מן היחס המיוחד שהוא מכונן בין המציאות שמחוץ ליצירה לזו שמוצגת בה. היצירה הסוריאליסטית אינה פנטסטית לגמרי אך גם לא מציאותית, וככזו היא יוצרת מידה של בעתה (המזוהה לרוב עם מושג “המאויים” של פרויד). תכונותיה המימטיות של המצלמה ש”נכנסת בין הרואה לבין העולם”, כפי שמתארת התיאורטיקנית רוזלינד קראוס בקטלוג התערוכה, מאפשרות לה להקצין את היחס בין מציאות ואשלייה עד כדי אבסורד, והופכות את הצילום למרחב מרתק לבחינה של מתחים סוריאליסטיים.
מניפולציות הצילום ששימשו את אמני “הראיה החדשה” על מנת ליצור אופני התבוננות חדשים, הפכו בידיהם של הסוריאליסטים לכלים היוצרים חריגה. עניינם בחלום, בשינויי תודעה ובסטיות תקן זכה לביטוי חזותי באמצעות שימוש נרחב באשליות השונות שביכולתו של הצילום לספק. הקולאז’, ההשתקפות, משחקי תאורה ופרספקטיבות מוקצנות, הדפסות כפולות, שיבושים ומניפולציות אחרות, יצרו סדרת עבודות המציגות עיוותים אנושיים.
תצלומיהם של אנדרה קרטס, ססיל ביטון, אדמונד קסטינג ומאן ריי המוצגים בתערוכה, משבשים את דיוקנאות המצולמים ומעניקים להם מראה פריקי ומעוות, כאילו התצלום מגלה דיבוק נסתר כלשהו המתחבא מאחורי תווי פניהן המוכרות של המצולמות. פייר מולינייה יצר קולאז’ כשסובב את פני הדמות המצולמת והצמידם לגבה. תצלומיו מציגים גם אשליה מגדרית, שכן הדמות הנשית הלבושה בביריות ומופיעה בהם אינה אלא האמן עצמו. בתצלום יפיפה של ברברה מורגן, גורד שחקים מאפיל על תמונה שבמרכזה זוהרת קונכיה לבנה, ובתוכה צועדות דמויות אדם. זהו פוטומונטאז’ המדמה את העיר לאורגניזם ענק, אירוטי ואפל, שהתושבים פועלים בלא-מודע שלו.

מאן ריי, טבע דומם עם מערכת שחמט, יציקות גבס ו”זמן מִצפה – הנאהבים”, 1934 לערך, הדפס כסף ג’לטיני, 15.6×21.8
הופעתו הרגעית של צבע בתצלומו של יוזף בייטנבאך “מקס ארנסט וסוסון הים”, מקצינה את ההיבט האשלייתי. באמצעות הדגשת פערי התפיסה מציע הצבע לא רק מבט שונה, אלא גם מחשבה על עצם אפשרות קיומם של מצבים חזותיים ותודעתיים לא מוכרים. בובות תופסות מקום מכובד בעבודותיהם של הנס בלמר, ז’רמין קרול וברניס אבוט. האחרונה צילמה את הסופר, הבמאי והצייר ז’אן קוקטו כשהו ישן במיטה עם מסיכת גבס בזרועותיו. בשעה שעיניו של קוקטו עצומות והוא מנותק (ישן או עושה את עצמו ישן), המסכה השכובה בחיקו מישירה מבט המום למצלמה כאילו היתה פנטומימאית המדבררת את חלומותיו. הרברט באייר יצר שילוב בין גופו לגוף בובה באופן שנראה כאילו זרועו נקטעה והוא מביט בה מופתע.
הסוריאליסטים ביקשו לשבור את מסגרות הסדר הבורגני ולפרוץ את גבולות התודעה. בפרספקטיבה היסטורית חלק מן הניסיונות נראים נאיביים מאד מבחינת יחסם לדימוי אשלייתי מצולם כאל ייצוג של מצבי תודעה נסתרים. כך או כך, כפי שמראים רוב תצלומי העירום בתערוכה, לפחות בהיבט אחד נותרו הסוריאליסטים נאמנים למסורת: גם אצלם לרוב היו אלה הגברים שתיעדו את הנשים שהתפשטו.
העין העירומה – מכון שפילמן לצילום
אוצרת: איה לוריא
נעילה: ינואר 2014
עוד בנושא: על הדימוי הסוריאליסטי ומילת ההלחם – רות רונן
פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”


צרפת חוקרת את התקיפה הישראלית בביירות שהרגה את הוריו של האמן עלי שרי * מועצה באוסטרליה ביטלה מיצב לזכר ילדים שנהרגו בעזה * בוונציה נסגרו ביתנים בסולידריות עם שביתת עובדי הנמלים * מתרחבים הקיצוצים בתרבות ברחבי אירופה * גלריות דורשות פיצוי מארט באזל פריז * בקולומביה הוחזרו למוזיאון פריטים בעקבות צו שיפוטי * עובדי הלובר שבפריז השיגו הסכם * במיינץ מפגינים להצלת הקונסטהאלה
בתי-משפט באירופה ובארה"ב מתחילים לשרטט את הגבול בין פיתוח בינה מלאכותית להפרת זכויות יוצרים * אמנים ויורשים דורשים שליטה על השימוש ביצירות ובקולות * מוזיאונים מאמצים כלים של בינה מלאכותית עוד לפני שניסחו כללים להפעלתם * המחאה נגד חוות השרתים מתרחבת מבתי-ספר לאמנות בניו-מקסיקו לעשרות מוקדים באירופה
חיימי פניכל, אמן רב-תחומי היוצר בעיקר בפיסול ובמיצב, הוא הזוכה בפרס לזר מטעם מוזיאון פתח-תקווה לאמנות. הפרס, בסכום כולל של 100 אלף שקל, מוענק אחת לשנתיים לאמנית/אמן ישראלים שהציגו הישגים בולטים בשדה האמנות העכשווית. פניכל יציג במוזיאון תערוכת-פרס רחבת היקף ב-2028. "יצירתו של פניכל נוגעת בנימים העמוקים של הישראליוּת, בהיסטוריה שלה ובנרטיבים שניסחה לעצמה, בתווך שבין זיכרון אישי לבין זכרונות קולקטיביים טעונים המייחדים את המקום הזה", כתבה ועדת הפרס. "בד בבד הוא בוחן את אזורי המגע בין הטבע והאדם במושגים של עירוניות, מלאכה וחקלאות. הנוף המקומי והאדריכלות הישראלית, לצד מלאכות הבניין הנהוגות בה, הם עבורו מקור לדימויים, רעיונות, טכניקות עבודה וחומרים זמינים (בטון, בלוקים, חול, שפריץ, טראצו, גרנוליט, חימר, פורצלן, אדמה ועוד). החומר בעבודתו הוא בעת ובעונה אחת רעיון, מושג, מרחב ורגש, שבאים לידי ביטוי במערכים היפר-ריאליסטיים המטשטשים את הגבולות בין מציאות לדמיון". חברים בוועדת הפרס: רעות פרסטר, מנהלת מוזיאון פתח-תקווה לאמנות ומנהלת קריית המוזיאונים; ד"ר אירנה גורדון, אוצרת ראשית; דניאל צדקה-כהן, משנה לאוצרת הראשית; דודי לזר, פרס לזר לאמנות ישראלית עכשווית; ענת גטניו, אוצרת אמנות ועיצוב; כרמית גלילי, מנהלת ואוצרת מגזין-III, יפו; רן קסמי-אילן, מנהל ואוצר משכן האמנים הרצליה.

יריד