שם המשחק: סוף המשחק

כריסטופר קולונדרן תומס הגיע מוכן לעימות עם הסטודנטים בגלריה BAAD. פער המידע בינו לבין הקהל השאיר אותו בודד על הבמה.

"על העבודות שלי שמעתי את עצמי מדבר כבר לא מעט, ולכן הייתי רוצה לשמוע על העבודות שלי מכם". כך פתח כריסטופר קולונדרן תומס את ההרצאה שלו בגלריה BAAD ביום ראשון האחרון. החלל היה מלא בסטודנטיות וסטודנטים מתוכנית התואר השני של בצלאל ובאורחים שהגיעו לשמוע על העבודות המיוחדות והמעניינות של תומס. "אני מוכן לשמוע הכל, תהיו כנים. סיפרו לי שאתם עלולים להיות קהל קשה, אני מקווה שלא תאכזבו", הוסיף.

תחילה הציג תומס את עבודותיו, שכמה מהן מוצגות במרכז לאמנות עכשווית בתערוכה "When Platitudes Become Form", ואת הפעולה שמנחה אותו: תומס קונה עבודות בגלריה Saskia Fernando לאמנות עכשווית בסרי-לנקה, שהיא הגלריה המסחרית הראשונה לאמנות שקמה במדינה השסועה ממלחמת אזרחים זה 30 שנה. בשנת 2009, אחרי שהתרחש במדינה רצח עם והממשלה הביסה את ארגון המורדים הנמרים-הטמיליים, הביאה תשומת הלב הבינלאומית לכך שהעולם המערבי גילה את שוק האמנות המקומי, ו-Saskia Fernando נפתחה. את העבודות שהוא רוכש מהגלריה מייצר תומס מחדש כעבודות שלו, מוסיף להן אלמנטים או משנה אותן כך שיתאימו לשוק האמנות העכשווית בעולם המערבי. בהסכם הקנייה מהגלריה יש סעיף מיוחד שמקנה לו זכות לעשות בעבודות כרצונו.

עבודה של כריסטופר קולונדרן תומס

עבודה של כריסטופר קולונדרן תומס

כשסיים להציג את העבודות, נשען תומס לאחור בציפייה דרוכה, כך היה נראה. לא ניכר כל מתח באוויר. "אני אדבר עוד הרבה, אני יכול להבטיח לכם, אבל הייתי רוצה לשמוע תגובות למה שראינו עכשיו". תומס הגיע מוכן לעימות. בהצגה שלו את העבודות הוא הטיל פצצה לחלל. כמעט שום מלה על העבודות עצמן, אלא בעיקר הסבר על איך הוא מייצר מנגנון בעל קווי מתאר נצלניים: לקיחה מהעולם השלישי ומכירה בעולם הראשון. אף אחד בקהל לא נענה לדו-קרב.

תומס המשיך. "לא, אני לא מקדם את האמנים שאני קונה מהם עבודות בסרי-לנקה. אני לא מעניק להם חשיפה, זה יהיה טיעון מאוד לא משכנע, נכון? יש להם בסרי-לנקה מערך שלם שעובד למענם, והוא קורה בלעדי. ולא, הם לא מכירים שם את העבודות שלי – לפחות לא שמעתי על כך שום דבר. אין קונטקסט לעבודות שלי בסרי-לנקה, אני יכול לעשות את העבודות שלי רק כיוון שאין להן קונטקסט כזה".

הוא נשאל מדוע אינו מציג את העבודות המקוריות כעבודות שלו, או כפשוטן בגלריות שהוא מציג בהן באירופה. נדמה היה שתומס הוא היחיד בחדר שמבין על מה הוא מדבר. פער המידע בינו לבין הקהל שלו השאיר אותו בודד על הבמה. "כי אין להם שוק", הוא ענה בפשטות. אף אחד לא יקנה אמנות עכשווית של אמנים מסרי-לנקה, כי במערב זאת לא נחשבת לאמנות עכשווית. יש הייררכיה של אמנות, ומי שנמצא בפריפריה לעולם לא יגיע למעמד במרכז, הוא הסביר.

"בוריס גרויס דיבר על Universal Aesthetic Right, אבל אי-אפשר לעשות רה-מיקס לתרבות, להיסטוריה או למדיום. זה שחרור שמוענק לדימוי דרך האמנות העכשווית, כמו אמנת זכויות האדם של האו"ם. מושג אבסטרקטי שמאפשר חופש, אבל גם מאפשר הפצצה של אזרחים בשם אותו החופש. התפיסה של זכויות אדם איפשרה לאו"ם להתעלם מרצח עם. אבל איך הגענו לדיון הזה?! בקצרה, זכויות אדם מאפשרות את ההתעלמות מדיכוי ממוסד. ואמנות עכשווית פועלת בדיוק באותה צורה".

עבודה של כריסטופר קולונדרן תומס

עבודה של כריסטופר קולונדרן תומס

אחת המשתתפות העירה שתומס כמעט לא התייחס לעבודות עצמן, אלא רק לפעולה, ושהן בעיניה אישיות ורגישות מאוד. תומס המשיך במאמץ להטעין את האווירה. "זה מרגיש לי מוזר להשתמש במלה 'רגישות', כי הפעולה שלי היא די ברוטלית", השיב. "אני מנסה להימנע מ'מולטי-קולטי', ורוצה להתייחס לחוסר הסימטריה ביני לבין מי שאני מציג. אמנות עכשווית מייצגת סובייקטיביזם מאוד מסוים, סוג מסוים של ראייה היסטורית. העובדה שהצופה משלים את העבודה והיא נתונה לפרשנות הופכת להיגיון הבסיסי והשקוף של אמנות עכשווית.

"וזה אותו הדבר כמו ניאו-ליברליזם: אותו סוג של דרישה לסובייקט אוטונומי. אמנות עכשווית היא התבוננות על הניאו-ליברליות עצמו שאיפשר אותה – וסרי-לנקה עוברת את התהליך הזה עכשיו באופן מואץ. אמנות עכשווית היא דרך לעצב מחדש את העולם. אני לא מעוניין רק בפעולה קונספטואלית, אלא בעבודות אמיתיות שאני באמת שיניתי. שיש בהן עבודה. אמנות תמיד מפיקה את המציאות שלה. במקום להבין את זה, אנחנו רק מקדשים את המבט של הצופה".

תומס הזכיר גם את העובדה שהוא מוכר את העבודות, והן מוצגות בגלריות נחשבות ברחבי העולם. עברו שעה וחצי מתחילת השיחה, ואחד המשתתפים הרים לבסוף את הכפפה. "אז למה אתה עושה את זה? למה דרך אמנות? זאת לא פעולה שמאשרת את יחסי הכוחות שאתה מנסה לחשוף? שאתה מתנגד אליהם?".

לקח לי זמן להבין, אבל המהלך של תומס היה מבריק. בתשובה לשאלה, תומס השתהה לרגע, שיחק עם מסך המק שלו וענה, "כי אני אמן".

1 תגובות על “שם המשחק: סוף המשחק”

    מאוד מעניין, פה הוא מתיחס לזה כמהלך ציני אבל לפי חן תמיר משתמעת פילנטרופיה כאשר "השינוי שעוברות היצירות המקוריות מעלה את ערכן הכספי כאמנות עכשווית מערבית הכספים ממכירתן מועברים להקמת מוסד תרבות חשאי באזור הטאמילי של צפון סרי לנקה". האם כל זה עולה בקנה אחד עם פעולתה של אמנות עכשוית כפי שקולונדרן מתאר אותה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת