מתחת למפלס חיינו

הצעה ללאומיות אחרת, הכרה בחולשה וחשבון נפש באתר ההנצחה של חללי מלחמת וייטנאם בוושינגטון די. סי, מבעד לעיניים ישראליות.

ביקור בלבה המונומנטלי של העיר וושינגטון מלווה בתחושת טקסיות וחגיגיות: הנה אמריקה במבט מהקצה המפואר שלה – מרבדי הדשא הנדיבים, התיירים מלאי ההתכוונות למאורע, הנהר עם עצי הדובדבן על גדותיו והמונומנטים המבהיקים, נעדרי הציניות. הלאומיות האמריקאית, המיוצגת בסביבת ה"מול" (Mall) – שדרת הדשא הרחבה והארוכה שלאורכה משובצים מוזיאונים ואנדרטאות – מצטיירת יפה ופשוטה, נטולת תסביכים אתניים ודתיים סותרים לעיניים הישראליות, העמוסות לעייפה בקונפליקט הלאומיות. המלאכותיות של הנוף הלאומי האמריקאי שורה בכל: זוהי בועה תיירותית שאינה מתיימרת להיות טבעית או עתיקה, אשר מזמנת תהלוכה טקסית, מעשה ידי אדם, הסוגדת לקהילה המדומיינת האמריקאית, המלאכותית כל כך.

מעל הנוף כולו ולמרחקים, מתנשא האובליסק לזכרו של ג'ורג' וושינגטון, מוקף בהילה של גבעה ירוקה; אבטיפוס של מונומנט, מלא כוח. בסביבתו היכלים בסגנון ניאו-קלאסי, כמו אלו של ג'פרסון ולינקולן, מקדשונים שאליהם עולים לרגל ומתייצבים אל מול פסליהם האדירים של הנשיאים המוקפים בנאומיהם החקוקים בקירות האבן.

למרבית המונומנטים בוושינגטון סיפור רקע של מאבקים, תסבוכות כספיות וביקורות ציבוריות סוערות. ברקע כל אלה, עומדות השאלות הגדולות על אפשרות הקיום של מונומנטים בעולם מודרני ופוסטמודרני. לואיס ממפורד, בספרו על תרבות הערים, כתב: "אם זה מונומנט – זה לא מודרני, ואם זה מודרני – זה לא מונמנט". כמו רבים אחרים, ממפורד חשב שהצירוף "מונומנט מודרני" מכיל סתירה פנימית: מונומנט הוא צורה מתה. מונומנט מתיימר לבטא נצחיות, בזמן שהמודרנה בנויה של תפיסה של שינוי המציאות ועיצובה מחדש. על פי ממפורד, מונומנטים חוגגים את המוות, ואילו החברה הדמוקרטית חרתה על דגלה את החיים. מעבר לכך, המונומנט מייצג את ה"אנחנו" העלום, את שיירי המקודש בתוך חברה מחולנת; סמכותנות הנוצרת על ידי יצירת משמעות קבועה, רתומה למקום, אל מול השגרה הדיפוזית והמשתנה. רעיון העלייה לרגל לאתר נבחר נתקל גם בביקורת בגלל הזרות של רעיון הטקסיות הכמעט דתית לתרבות העכשווית, הזרות של רעיון הקולקטיב לאינדיבידואליזם הקפיטליסטי, והזרות של השקעה כספית באתר כל כך לא פונקציונלי.

אנדרטה לזכר לוחמי מלחמת העולם השנייה, וושינגטון

אנדרטה לזכר לוחמי מלחמת העולם השנייה, וושינגטון

אחד המונומנטים המדגימים את המלאכותיות של רעיון המונומנט למרחב העכשווי, הוא הפסל לזכר לוחמי מלחמת העולם השנייה, מעגל עצום של עמודים מלבניים סביב בריכה, עמוס סמלים המשובצים בתוך סביבה ניאו-קלאסית, שעברה הסבה למודרנה בעזרת היעדר קישוטיות ובטון אפור. הרעיון המסורתי של המונומנט נותר בעינו – על הכוח הגלום במונומנט הזה וההצבה הבוטחת שלו. המונומנט, ביטוי למוחלט, לנצחי, למה שצולח כל ספק, מנסה להקים עצמו לתחייה בפסל שמנציח מאורע שהיה בו לא רק ניצחון. הספקות הגדולים סביב מועד התערבותה של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה מודחקים הצדה במבנה שלא יכול להכילם או לבטאם.

כאנטיתזה לכל אלה, לא מיתמר ולא מתיימר הפסל לזכר חללי וייטנאם, מעין אנטי-מונומנט השקוע באדמה. ב-1979 החלה הפעילות לקראת בניית מונומנט לזכר הנופלים בוייטנאם. בתחרות העיצוב נבחר הדגם של מאיה יינג לין, אדריכלית אמריקאית ממוצא סיני, בת 21 בלבד דאז. הדגם המינימליסטי והמהפכני שלה נתקל בביקורת ציבורית ערה עוד לפני הקמתו וסיומו ב-1982, לנוכח ההפשטה והיעדר הסמלים, ובהיותו פסל חסר ממד הרואי או לאומי.

אנדרטה לזכר חללי מלחמת ויאטנם, וושינגטון

אנדרטה לזכר חללי מלחמת ויאטנם, וושינגטון

המונומנט לזכר חללי וייטנאם הוא אולי ההפך הגמור מהאובליסק של ג'ורג' וושינגטון ואלטרנטיבה לגמגום של המונומנט המנסה לצלוח את המחלוקת. הדרך עוברת בתוך מרבדי הדשא, מובילה לשקע באדמה, לשביל הנסוג אל תוכה לאורך קיר שחור ומבריק. השביל מלווה את הקיר, שעליו חקוקים שמות ההרוגים והנעדרים של מלחמת ווייטנאם לפי סדר מותם. השקע הולך ומתעמק לאורך הקיר, שבו המבקרים רואים, מאחורי אינספור השמות, את בבואתם במשטח המבריק. בלי ששמים לב, השיפוע מתחלף ובהדרגה מתחיל השביל לפנות ולעלות שוב לאורך הקיר ההולך וקטן, עד שהמהלך דועך ונגמר.

רעיון הפסל השקוע מתמרד כנגד המאפיין הבסיסי של המונומנט המתנשא לגובה. בכיכר בבל שבברלין, מתחפר ברצפה פסלו של מיכה אולמן, "ספרייה ריקה", עם המדפים הריקים שמנציחים את שרפת הספרים היהודיים על ידי הנאצים באותה כיכר, ב-1933. המונומנט של אולמן מנציח את ההיעדר. הניסיון שלו הוא לנקב חור ב"יש", על ידי תזכורת של ה"אין": אל מול המבט המסורתי לעבר מונומנט – מבט מעלה, ואל מול הדימוי המונומנטלי שמתמזג עם השמים המקנים לו הילה ויראת כבוד, אולמן מבקש להשפיל את המבט.

אנדרטה לזכר חללי מלחמת ויאטנם, וושינגטון

אנדרטה לזכר חללי מלחמת ויאטנם, וושינגטון

לין החליפה את המבט המושפל בתנועה מושפלת: האנשים עצמם הם היורדים מטה, שוקעים בבוץ הווייטנאמי בעודם טובעים בים השמות הנלחשים בטקסט החקוק על הקיר. פרשנויות אמריקאיות לפסל השנוי במחלוקת ייחסו חשיבות לרעיון של ההזדהות עם הנופלים דרך ההשתקפות. אך זוהי השתקפות משונה: המונומנט, שאמור לנתק את האנשים מעצמם לטובת הרמתם אל עבר מה שמעבר להם, מכניס את המבקרים אל תוך עצמם בעודם משתקפים מבעד לשמות, ומגלים פתאום שהם ניצבים בפני נוכחותם שלהם. המונומנט של לין מתמרד נגד היכולת להתנתק לטובת איזה "מעבר", המרומם מעל היומיום וגואל את האדם לרגע מעצמיותו. תוך כדי כך, קורסת ההפרדה בין המתבוננים לבין המאורע, על הזמן שלו ועל המקום שלו. הזדהות עם הנופלים היא אולי פרשנות לאומית הרואית לחוויית קריסה זו, תפיסה שגם הִכתיבה לימים תוספת של שלוש דמויות חיילים מול הפסל המופשט של לין; אך לצד ההזדהות עם הנופלים ואולי מעבר לה, יש כאן הנכחה של אסון ותזכורת לתוקף העכשווי שלו דרך השמות וההשתקפות.

העלייה מתוך חלל הפסל בחזרה אל מרבד הדשא כאילו מאוששת את המבקרים השוקעים: יש בעלייה הזו משהו אופטימי – נכנסו, יצאנו. בסוף המאה ה-21, המונומנטים הופכים, בזיקה ליצירות אמנות בכלל, למרחבים מפעילים: לא למושא לעמידה והתבוננות, אלא לחלל שהופך להיות, כשלעצמו, אתר זיכרון.

בברלין, "האנדרטה לזכר יהודי השואה שנרצחו", שתוכננה על ידי פיטר אייזנמן, מורכבת משדה עצום של קוביות בטון מלבניות אפורות ומונוטוניות, בגדלים שונים. גם הפסל הזה הוא לכאורה מרחב מפעיל, אתר ולא פסל, אלא שבמרחב זה ניכר הייאוש מהנצחה נרטיבית, כזו עם התחלה, סוף ומוסר השכל מוחץ. הייאוש יוצר במונומנט הנצחה שאינה רק חסרת פנים, אלא גם חסרת פשר וכיוון. הנצחה במהותה היא כזו המקנה פשר למוות, היא ייצוג מרומם, ניסוח תמצית זיכרון, ובמונומנט לזכר הנרצחים בשואה, המבקרים אמנם הופכים לחלק ממרחב ההנצחה ומתפתים להיכנס לתוך סבך הקוביות, אך אין להם יעד, אין מסלול מוגדר ואין ידיעה לשם מה נכנסו. קוביות הבטון המפוזרות בשדה העצום בברלין מנציחות את היעדר הפשר, וכך אינן מציעות דבר למבקרים מלבד האובדן. ההנצחה, אם כך, הופכת משפה סמכותנית, מיד מכוונת, ליד נבוכה, שהפשר היחיד שהיא יכולה להציע הוא חוסר הפשר.

אנדרטת השואה, ברלין

אנדרטת השואה, ברלין

בפסל של לין, הירידה אל התהום, בזהירות, בלי משים, איננה פעלולית אך גם אינה הטחה של המבקרים אל תוך הספקנות הרעיונית של חברה ללא מונומנטים. זוהי הובלה עדינה – פנימה והחוצה. החוכמה הדקה של הפסל הזה, היא בין היתר בהודאה שאין כאן מקום להתנשאות מעל הקרקע בגאווה המדחיקה את רגשות הזעם והמחאה שליוו את המלחמה בווייטנאם, ובו בזמן איננה תבוסה לזיכרון משותף. הקולקטיב מונחה לירידה ולעלייה, ולא נפוץ לכל רוח רעה כמו בקוביות של ברלין, המפקפקות בזכות קיומן.

הקרקע הירוקה, הפלטפורמה למבני ההנצחה במרחב המונומנטלי של וושינגטון, מבוקעת על ידי הפסל לזכר חללי וייטנאם לטובת הירידה אל העמק, שממנו גם נחלצים כדי לצאת חזרה אל החיים. מאחורי הבקע הזה, ומעבר למדשאה שמתוכה הוא נחתך, נראה הרחוב הסואן. שם ממשיכות המכוניות לנסוע, להתניע את הזמן מעבר לקיפאון המונומנטים. כשהרחוב ברקע, הבקע נראה כמו נפילה, כמו תהום שחורה, ונדמה לפה פעור באדמה מתחת למפלס החיים, אזהרה איומה למה שעלול לקרות לשגרה הירוקה שלנו. סכנת עצמנו אורבת לנו מתחת למפלס חיינו. הנצחיות של המונומנט לא מתנשאת מעל חיי השגרה, היא חותרת תחתיה. המונומנט הלאומי החדש הופך לזכר האימה ולהנצחת הסכנה הפוליטית במקום לגאולתה על ידי פשר מושיע.

אחד התנאים שנקבעו בתחרות הדגמים היה הימנעות מכל קביעת עמדה לגבי המלחמה. על פי הקריטריונים, המונומנט נועד להנצחת את שמותיהם של כמעט 60 אלף ההרוגים במלחמה. הביקורת על העיצוב המקורי הביאה להוספת טקסטים של הקדשה, המאזכרים את הגבורה וההקרבה של הלוחמים. מאוחר יותר נוסף גם אותו פסל של שלושת החיילים מול האנדרטה. הפסלים, המתמרדים כנגד ההפשטה, מספיק רחוקים מן המונומנט כדי לא לשנות אותו. הם אינם מורידים ואינם מעלים. הניקיון והפשטות של הפסל מאפשרים למסגר אותו כחסר עמדה לגבי המלחמה, אבל הבקע שיוצר הפסל בתוך האדמה המתקדשת בלאומיות האמריקאית – על רקע המונומנט של לינקולן, מול האובליסק לזכר ג'ורג' וושינגטון וכשהכביש הסואן ברקע – הוא אמירה פוליטית חדה וכואבת על התהומות שהחלטות פוליטיות יכולות להפיל אותנו אליהן.

פרט מאנדרטת חללי מלחמת ויאטנם, וושינגטון

פרט מאנדרטת חללי מלחמת ויאטנם, וושינגטון

הנוף המונומנטלי של וושינגטון, על מרחביו הנדיבים והירוקים והיופי הפתוח והבוטח שבו, שובה את העין הישראלית בקלות רבה. ובכל זאת, ברור שמשהו שם מתחיל לגמגם. שניים מהמונומנטים האחרונים מבטאים את ההגיונות הסותרים, בין ההנצחה והאמונה בעצמם, לבין הביקורת העצמית; בין הצורך בהנצחת מנהיגי העבר, לבין המחויבות לדמות האנושית והאינדיבידואלית, לא האידילית. שתי דוגמאות בולטות לכך הם הפסלים של פ"ד רוזוולט – מסלול של גן ובו סיפור שנפרש על פני אפיזודות מתוך תקופת כהונתו של הנשיא. תוך כדי תכנון הפסל, נשאלה שאלת מפתח: איך ייוצג רוזוולט, שכיהן כנשיא מתוך כיסא גלגלים? ברור שהדמות העומדת כמו ג'פרסון לא תתאים, ואילו הדמות הישובה על כס דמוי מלכות, כמו זה של לינקולן, תתעלם גם היא מן הריאליה שהפסל נאבק בה. לבסוף ההכרעה נפלה על הריאליה, לכאורה: רוזוולט יושב על כיסא גלגלים, במרחב גדול ממידותיו, ונראה, פשוט, בן אדם. האירוניה היא שהנאמנות למי שהיה רוזוולט בחייו וההימנעות מאידיאליזציה, חוטאים לרוזוולט עצמו פעמיים: הוא ביקש להיות מונצח רק בקוביית אבן פשוטה, ובעת כהונתו נמנע מלהצטלם בכיסא הגלגלים.

גמגום נוסף מורגש בפסל החדש יותר לזכר מרטין לותר קינג, שבו דמותו העצומה בוקעת מתוך מונוליט עצום, לבן (!). כאן נהפכת מבוכת המונומנט להתחכמות טפלה שיש בה כשל לוגי. ההאדרה נותרת על כנה, בעזרת הדמות העצומה ומבנה האבן המעוצב במקוריות מסוימת, אך מעובד על פי ההיגיון המוכר של התנשאות מעל הקרקע; ואילו מה שננגס הוא דווקא החיבור לריאליה: כאילו בשם התקינות הפוליטית, אסור לתאר אדם שחור כשחור, אלא צריך להלבינו כדי להתנשא מעל לענייני צבע.

הספקנות ביחס למונומנטים יכולה להטביע את ההצהרה בגמגום, את התמצית הרעיונית בסיפור מתמשך. והנה עוד היבט של חוכמה בפסל של לין: חולשה אינה בהכרח גמגום והתפוררות; צער וחשבון נפש אינם בהכרח כרסום עמוק ביכולת להתקיים; ויושרה ומבט נוקב יכולים להיות גם נסיגה והתכנסות לטובת היחלצות חזרה אל החיים. היכולת להכיל חולשה, טעויות, וגרוע מכך, גם פשעים, ניכרת במהלך החוויה התיירותית של וושינגטון. המוזיאונים מרבים לתעד את העבדות, את הגזענות כלפי השחורים, את האמריקאים הילידים ואירועים מביכים שקשורים בנשיאים. במוזיאון ההיסטוריה הלאומית, למשל, יש חדר ובו מוקרן סרט וידיאו על פרשת ביל קלינטון ומוניקה לוינסקי.

אנדרטה לזכר מרטין לותר קינג, וושינגטון

אנדרטה לזכר מרטין לותר קינג, וושינגטון

התנועה בקבוצות לאורך שדרת המונומנטים ולידה, לא מעקרת את המבט של היחיד אל מול המכלול. והמבט שלי, כיחידה, הוא מבט של הישראלית, המתבוננת בעיניים כלות על האפשרות לקיים לאומיות שלא בנויה על צידוק עצמי, ניגוח ולעומתיות, אלא כזו המשמשת לרומם אנשים מעל היומיום הצרכני, הפרברי או העירוני, אל עבר תחושת משמעות משותפת. מכאן מצטיירת לאומיות אחרת, המספרת שמחוץ לבחירה בין להט לאומני לבין אובדן זהות, בין סגידה עצמית לבין התפוררות, יש מרחב קיום שיכול להכיל גם את הירידה המשותפת אל תהום של זיכרון ואשמה ואת ההיחלצות מעברו השני, בלי נפילה לאבדון.

יש לשער שהפסל לזכר חללי וייטנאם לווה בביקורת לא רק בשל הסערה הציבורית סביב מלחמת וייטנאם והכאב על מחיריה, אלא גם בשל ההבנה שהרעיון הבסיסי של המונומנט קרס. הצורך העז להתכנס אל מול הגדול מאיתנו, המקטין אותנו למולו ומאפשר לנו לחסות בצל סמכותו, לא מאפשרים בקלות ויתור על המונומנט הציבורי. אלא שדווקא האנטי-מונומנט של לין, שבניגוד למונומנטים חדשים במרחב הלאומי של וושינגטון לא מתעקש להיות מה שהוא כבר לא יכול להיות, יוצר חיים אחרים להנצחה ולזיכרון.

עם כל המהפכנות שבפסל, שני ממדים של המונומנט המסורתי נשמרים: סמכות הובלת המבט, והחוויה הציבורית הכרוכה בו. בעוד התרבות המסורתית תבעה מבט החוצה וכלפי מעלה, המרחב שיצרה לין, כמו מרחבים אחרים של היעדר וכמו המבט הפרוידיאני, מפנים את המבט פנימה ולעומק. המשחק העדין הזה הוא גם מה שמאפשר ומצדיק את המשך קיומו של המונומנט בנוסחו החדש. היכולת לבנות פלטפרומה להתבוננות קולקטיבית, לפסל שהוא גם תזכורת לאימה וגם אות אזהרה, נבנית על המסלול המסורתי שנבנה כבר בדמות המול. זהו "המרחב המארח" שעליו כתב מישל פוקו בהשאלה מבורחס, שעליו ניתן לערוך את הדברים ולעמוד על דומותם ושונותם. הכוח הכלכלי והמדיני שברקע המרחב הציבורי של וושינגטון  די. סי הוא זה המאפשר את האנטי-מונומנט, ואילולא אותו מרחב ציבורי, שמעצם הגדרתו יש בו הכתבה סמכותנית, לא ניתן היה גם לנגוס בו. ואולי גם בכך יש איזה מוסר השכל, לעיניים הישראליות.

5 תגובות על מתחת למפלס חיינו

    תודה, חוה. חסרה לי ההתייחסות למונומנט של המארינס המצוי מעבר לפינה, בבית הקברות הצבאי של ארלינגטון. זהו מונומנט שנעשה על פי צילומו המפורסם של ג'ו רוזנטל, "הנפת הדגל (השניה) באיוו-ג'ימה", והוא מביע הירואיות על- אנושית, תוך האדרה של תרבות המלחמה והקרב. יחס עם זאת, המקור הצילומי, והעובדה שדימוי זה זכה לביקורת רבה וליחס קונטרוברסטלי – כמו בסרטיו של קלינט איסטווד על הצילום ("גיבורי הדגל (דגלי אבותינו"(Flag of Our Fathers), והקרב עצמו ("מכתבים מאיוו-ג'ימה"), או עבודתו של הצלם היפאני מורימורה יאסומאסה ("מתנת הים: רקוויאם למאה ה20") חושפות מתוך הדימוי עצמו את המימד הביקורתי, ולא על ידי העמדת מונומנט שבעצם שפתו נענה למבנה אסטתי מודרניסטי ביסודו – עליו מוטלת ביקורת מסוג אחר, הנוגעת למופשט, ולהיעדר מימד אישי, אנושי של המוות. הפתרון של מאיה לין קל מדי לטעמי, בעוד שההסתבכות של הפסל בארלינגטון, האינטרטקסטואליות של התצלום, קיומו הבו-זמני במרחב ההירואי ובמרחב הביקורתי, הוא מה שהופך את הדימוי של אנדרטת הנחתים בארלינגטון לעבודה מרתקת באמת.

    אילת, תודה על ההערה והתובנה. ארלינגטון כולה היא מופע של הירואיות חסרת סדק. אני מצאתי ענין בפסל של מאיה לין לא בגלל המהפכנות או הביקורתיות חסרות התקדים – ישנם מונומנטים שהם ללא ספק חתרניים או מקוריים לא פחות או אפילו יותר. אני חושבת שחלק מהתחכום של הפסל (וכאן אולי דווקא שם המאמר חוטא לדברים) הוא בכך שאיננו לחלוטין תשליל של הפסלים "הקלאסיים", אלא כפי שאמרת וכפי שנכתב בסיפא של הדברים, הוא משמר אלמנטים מסוימים של השפה במול. במובן זה, הפסל משחק על רקע המוסכמות על מנת לפרוץ מתוכן למשהו אחר. כך, החתרנות של הדימוי של איוו-ג'ימה, גלוי למי שערים לשיח הביקורתי ביחס לדימוי, אך מצטייר הירואי למי שאינו מודע לו. המונומנט של לין מפתיע ומשנה את החוויה הציבורית הכללית, וכך החתרנות אינה נשארת אמנות שוליים ליודעי דבר, אלא פועלת במרחב המוסכם.

    תודה על המאמר ועל ההצעה "לקיים לאומיות שלא בנויה על צידוק עצמי, ניגוח ולעומתיות, אלא כזו המשמשת לרומם אנשים מעל היומיום הצרכני, הפרברי או העירוני, אל עבר תחושת משמעות משותפת."
    מילידת וושינגטון די.סי.

    חוה, תודה על הקריאה הנבונה והמעמיקה באתר ההנצחה בוושינגטון. הקריאה שלך מצליחה לפצח את הדקדוק הפנימי של האתר, בהציעה קטגוריות מושגיות התקפות לכל המונומנטים הכלולים בו. אכן, האובליסק לזכרו של וושינגטון, ובקטן יותר, אתר הזיכרון לחללי מלחמת העולם השנייה, סובלים מהרעות החולות של ההנצחה המונומנטלית – הקטנת הצופה, האדרת העבר על חשבון ההווה, וכן הלאה. יפה גם ההבחנה שלך בנוגע לחתרנות של המונומנט של מאיה לין לזכר חללי מלחמת וייטנאם, המתקיים, כמו שאת אומרת, בלב הקונצנזוס של ההנצחה ולא בשוליו. על רקע זה יש לחדד את השאלה, מדוע המנציחים האמריקאיים, לאחר ההישג המגולם במונומנט של לין, בוחרים לחזור לדפוס ההנצחה המונומנטלית בפסלים שבאו אחר כך – הפסל שנוסף להנצחת חללי מלחמת וייטנאם, פסלו של מרטין לותר קינג, ובמובן מסוים גם הפסל לזכר הקרב באיווג'ימה.

    תודה, דרור. באמת מעניין למה, אולי כי הצורך להביט למעלה – פיזית ורעיונות – גובר על הצורך בהתבוננות פנימה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.