שישה חללים וקעקוע

בשורה התחתונה התערוכה של דאגלס גורדון מרשימה, אולם נדמה שאבק הכוכבים קצת שיבש את שיקול הדעת של המעורבים בהקמתה.

דאגלס גורדון התקבל במוזיאון ת"א בכבוד מלכים. 6 חללי תצוגה הוקצו לתערוכתו "אני גם… דאגלס גורדון", ולהם נוסף גם מפל האור שבמרכז האגף החדש, המשמש להצגת מיצב טקסט. אפשר להבין את הסיבות להתרגשות מאמן בינלאומי, זוכה פרס טרנר, שתערוכתו מסמנת מגמה חדשה עם כניסת סוזן לנדאו לתפקיד המנהלת והאוצרת הראשית. יחד עם זאת נדמה שאבק הכוכבים שיבש קצת את שיקול הדעת של אנשי המוזיאון ואוצר התערוכה עמי ברק. במקום תצוגה מהודקת של עבודות נבחרות יצרו האוצרים תערוכת ענק שאמנם חושפת את פניו הרבות של האמן, אך אינה מיטיבה עימו.

דאגלס גורדון - שחק מת; זמן אמת (פרט), 2003

דאגלס גורדון – שחק מת; זמן אמת (פרט), 2003

לגורדון יש הבנה יסודית ועקרונית של הדימוי הקולנועי והטלוויזיוני, אך הוא אינו תיאורטיקן וכשהוא מעמיס על עבודותיו סמלים עודפים הן נחלשות. בעבודות מוצלחות הוא ממש מפסל את הדימוי, חותך ומותח אותו, עושה שימוש יצירתי במניפולציות השונות שהמדיום מאפשר ובוחן את יכולתו ליצור מציאות מחומריה היא. ב"פסיכו 24 שעות" מ-1993, מתח גורדון את סרטו הידוע של אלפרד היצ'קוק ליצירה חזותית ואילמת באורך 24 שעות. זו עבודה מהפנטת המאפשרת לצופים להתעכב על איכויותיהם הציוריות המופלאות של הפריימים בסרט, ומותחת את הדרמה שלו עד אין קץ. הצופה, שלרוב מכיר את הסרט שסיפק כמה מהדימויים האיקוניים ביותר של אימה קולנועית, נותר בדריכות מזדחלת שמזהה את האימה בכל פריים ופריים.

בעבודה "שחק מת; זמן אמת" המוקרנת בשלושה מסכים, מופיע פיל מאולף המדגים פעלולים שונים במרכז גלריה לבנה. התחושה איומה. הצילום מתעכב על עיניה של החיה הגדולה, קמטי עורה העבה ופרפורי תנועותיה הלא-טבעיות, על התנודדויותיה הספק מתוכננות וספק מעידות על בלבול ומצוקה כבושה. הפיל אף פעם אינו מתואר במלואו. המצלמה חגה סביבו ללא הרף באופן פולשני ממש, ויוצרת קרקס גלריסטי נטול קרנבליות שהטרגיות שלו נעוצה דווקא באדישות הסטרילית שמאפיינת אותו.

דאגלס גורדון - קצה הציוויליזציה (פרט), 2012

דאגלס גורדון – קצה הציוויליזציה (פרט), 2012

העבודה "זידאן: דיוקן למאה ה-21" צולמה באמצעות 17 מצלמות HD במהלך משחק כדורגל באיצטדיון במדריד. המצלמות נצמדות לכדורגלן. זידאן רץ פעם ימינה ופעם שמאלה, מחליף מבטים עם שחקן נוסף, ממתין בדריכות, כף ידו שעונה על מותנו ומצולמת בתקריב, מוחה זיעה ממצחו, נע לכאן ולכאן באי נחת. הקהל קם על רגליו ומתיישב, הסאונד בונה מתח בשריקות, מנגינות וצעקות, פה ושם גם הכדור חודר לפריים ומייד יוצא, וזהו, בעצם, דבר אינו קורה. ובכל זאת העבודה מותחת ומצליחה להציג בה בעת ניכור גדול לצד קירבה כמעט אינטימית לספורטאי הכוכב, וליצור הרהור על אופני יצירת תחושות כאינטימיות ולהט בטכנולוגיות הדמייה מתקדמות.

מול עבודות אלו ניצבות עבודות כמו "קצה הציוויליזציה", המתארת פסנתר כנף נשרף בנוף על גבול אנגליה וסקוטלנד, ו"דיוקן עצמי שלך + שלי", הכוללת דיוקנאות ידוענים פגומים שהודבקו ע"ג מראות כך שפני הצופה מבצבצים מבין שרידיהם. אפשר לכתוב מאמרים שלמים על סמל התרבות הנאכל ע"י כוחות הטבע. אפשר לשלוף שוב, כפי שעושה ברק, את דימויי ה"אלביתי" והיסוד האלים החבוי בכל תרבות. אולם גם תילי תילים של מילים לא ישנו את העובדה שמדובר בעבודות פשטניות העושות שימוש אינפלציוני בסמלים שחוקים. שריפת פסנתרים בנוף הפראי ומראות מנופצות עם שרידי תצלומים הם קיטש שאפשר לצפות מטרחנים הלומי פאתוס כמו אנסלם קיפר וכריסטיאן בולטנסקי, שהציגו בארץ בשנה שעברה, לא מרדיקלים שרק לא מזמן עוד נחשבו לדבר הבא.

דאגלס גורדון - אני גם הייד (פרט), 2011

דאגלס גורדון – אני גם הייד (פרט), 2011

"אני גם… דאגלס גורדון" מבקשת להציג את דיוקנו המורכב, החלקי והמפוצל של האמן כמטאפורה למסתורין, האימה וחוסר היכולת של האדם לתפוס את כוליותו. כפועל יוצא מכך הצופה בתערוכה מקבל לא רק תמונה רחבה למדי של אמנותו של דאגלס גורדון, אלא גם רסיסים מדמותו הפרטית. אנחנו יודעים מה הוא אכל ועם מי הוא שכב, כיצד נראה חדר האמבטיה שלו, אילו קעקועים מצויירים על גופו ואיזה סוג תחתונים לובשת אישתו. יש אמנים שהמימד האוטוביוגרפי מרכזי בעבודתם וחיוני להבנתה. גורדון אינו כזה. אם כבר, באמצעות ריבוי העבודות וגיוונן הוא מבקש להצביע על חמקמקות כלשהי של דמותו ועל חוסר היכולת למקם אותה באיזור אמנותי מסויים, על עובדת היותו אמן רב-מדיומאלי שעבודותיו מערבבות בין זמנים, זכרונות ופנטזיות, בין אמצעי מבע שונים לריבוי המשמעויות האפשריות הנגזרות מהם. אולם היומרה הגדולה נפרטת בסופו של דבר לעבודות מוצלחות ועבודות לא-מוצלחות המוצגות לצידן בניסיון ליצור תערוכה שמייצגת פיצול רב-פנים הלוכד את המורכבות האנושית, ומעיד בעיקר על חולשתה לעשות כן.

דאגלס גורדון – אני גם… דאגלס גורדון
מוזיאון ת"א
אוצר: עמי ברק
נעילה: 25.5.13

פורסם בנוסח מקוצר ב"טיים אאוט"

4 תגובות על שישה חללים וקעקוע

    הי יונתן,
    קצת חולק על דעתך. תמהיל עבודתיו המוצג בתערוכה הינו מורכב ומשקף את אישיותו המורכבת וזאת אתה מדגיש. לדעתי, ולאחר קריאת הקטלוג ומחקר קצת יותר מעמיק, עבודותיו נבחרו בקפידה, ומהוות אבני דרך משמעותיות ביותר בעשייתו לאורך השנים. ההצבה היא בעייתית במיוחד בחלל המרכזי של התערוכה. שם ברק בחר להציג 4 עבודות שונות על פי ציר הזמן (הרי זאת היא רטרוספקטיבה). אין כמוך יודע, כי צריך לרצות במידה מסויימתאת האמן ואת מדיניות המוזיאון ולהתחשב בחלל המסועף של האגף החדש. לי היתה ביקורת גדולה יותר כי אחת העבודות המופלאות שלו "K346" מוצגת בקומת המרתף באגף הישן ואין שום המשכיות של התערוכה בין שני האגפים. ניתוק מוחלט ! וזאת בעייה חמורה באוצרות.היתי מותח את הטקסטים ותולה אותם גם בין שני האגפים, או יוצר איזו שהיא המשכיות.
    יש לי עוד ברה ביקורות לתערוכה, אבל לפעם אחרת.
    בכל אופן, לנדאו אכן מפתיעה לטובה.
    בברכה,
    שרון תובל.

    רציתי רק להעלות שאלה לגבי הביקורת. היא היתה מעוררת לחשיבה ועל כך תודה. עם זאת למה היה צורך להתלהם על שני אמנים שיש להם קבלות רבות בשדה האמנות. האם גם השיח בעולם האמנות חייב ליישר רועם השיח ההולך ורווח לאחרונה שבו חייבים לשלול על מנת לחזק?

    אני מסכימה עם הביקורת. אכן, התערוכה מעט גחמנית, או לפחות יומרנית במידה העולה על איכות העבודות לכשעצמן.
    גם הנתק ביו האגפים, אותו ציין שרון הוא חלק מאותה מגמת השתלטות של גורדון וברק על המוזיאון. שהרי כולנו – דגלאס גורדון, ועל כן גם המוזיאון עצמו מתפקד ככלי שרת במשחק זהויות זה. כלומר, חלל שניתן לנכס ולעשות בו כרצונו של האמן הגדול, אותו אמן שמבזיק ומבליח בכל פינה כלא נותן לנו מנוח.
    שתי הערות בהקשר זה וממקור ראשון:
    א. מדובר בשישה חללים+מפל האור
    ב. האוצר והאמן עצמו נמנעים מההגדרה "רטרוספקטיבה" בנוגע לתערוכה זו. גורדון אפילו הגדירה כ"אינטרוספקטיבה" (תהיה אשר תהיה זו…)

    […] היה עם דאגלאס גורדון, הרדיקל המבריק, שכמעט נבלע ע"י תערוכת הענק שהציג פה בשנה שעברה וחלשה על לא פחות משבעה אולמות, וכך […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *