אמנות ואקטואליה

"מקלט" (2012), המוצג בתערוכה "קריאטידה" במוזיאון הנגב לאמנות, באר שבע, הוא פסלה הגדול ביותר של לנדאו עד כה, העשוי ברונזה וגובהו כ-5 מ'.  הפסל הוא העתק של מקלט ישן שיצא מכלל שימוש ברחוב לוינסקי בדרום תל אביב, נעקר ממקומו ועולה כולו על פני האדמה בתפקיד חדש, מטאפורי, בחצר המוזיאון בעיר העתיקה של באר שבע, בין […]

"מקלט" (2012), המוצג בתערוכה "קריאטידה" במוזיאון הנגב לאמנות, באר שבע, הוא פסלה הגדול ביותר של לנדאו עד כה, העשוי ברונזה וגובהו כ-5 מ'.  הפסל הוא העתק של מקלט ישן שיצא מכלל שימוש ברחוב לוינסקי בדרום תל אביב, נעקר ממקומו ועולה כולו על פני האדמה בתפקיד חדש, מטאפורי, בחצר המוזיאון בעיר העתיקה של באר שבע, בין שני מבנים היסטוריים מן התקופה העות'מאנית (הפסל יוצג עד ה-2.12, ולאחר מכן יעבור למרסיי).
אוצרת התערוכה: דליה מנור

סיגלית לנדאו, מקלט, 2012, ברונזה 350X125X480cm. צילום: יותם פרום

106 תגובות על אמנות ואקטואליה

    לכל היותר ההקשר האקטואלי של הדבר הזה הוא השימוש הציני שאמנים כמוה עושים בהזנחה ובעליבות הסביבתית של דרום תל- אביב. במקרה דנן, קריירה בנילאומית שמתַפְארת מוזיאונים וגלריות בעולם בקישקושים על קירות שכנראה מאוד קל לבקש ולקבל. כמובן, גם בתצוגות באבעבועות הלובן הפזורות בפיריפריה- לא יותר ממובלעות שנשלטות ע"י צפונבונים. לרווחתם התרבותית של הנייטיבס, כמובן. רק בפרובינציה מזויינת (בבטון, בבטון) כמו כאן אפשר לייצר קלישאות משועתקות כאלה ולקבל על זה כבוד ושאר כיבודים. מילא כל היתר, אבל גם אתם אידלמן ויונתן לא מכירים אותה, למשל? http://en.wikipedia.org/wiki/Rachel_Whiteread
    ורק אל תגידו שניסיתם לעורר כאן דיון . . . כי ככה אפשר גם לטעון לגבי ליברמן וביבי. . .
    שיהיו ימים טובים

    תודה לך יורם על המידע על רייצ'ל וויטריד. כתבתי עליה מאמר שפורסם ב"סטודיו" עוד בשנות התשעים – תאר לך שגם אנחנו מכירים אותה. האם זה אומר שאף אמן אחר לא יכול לעשות יציקות? האם ידוע לך שוויטריד לקחת את הרעיון של יציקת החלל מתחת לכסא מאמן אחר? (רמז: הוא גבר ואמריקאי-אתה מוזמן לחפש).
    הביקורת שלך שכוללת בוז גורף לכל הכיוונים משמיעה גם דברי גנאי על הפריפריה במושגים גזעניים דוחים שמיותר בכלל להגיב עליהם.
    אני מניחה שלא הגעת עד באר שבע "הרחוקה" כדי לראות את התערוכה המצוינת "קריאטידה" שמוצגת במוזאון הנגב לאמנות ושהפסל "מקלט" הוא חלק ממנה. קשה להאמין שהיית מתבטא כך לו ראית את כל התערוכה.

    וואוו .דליה את יהירה בצורה קיצונית

    כתבת עליה המאמר בשנות התשעים ????

    אני לא יודעת הרבה על אמנות רק שגאווה סותמת את המוח ולא מאפשרת לך לחשוב בצלילות

    באמת דליה סלחי נא לי שלא חרפתי את נפשי תחת ממטרי הגראדים לבוא עד באר- שבע כדי לחזות בפלא הטכנולוגי- נצר לשושלת התרבותית שבמחילה גם לא פרסתי כאן את תולדותיה ואילן היוחסין שלה, אלא אך ורק חצי דור לאחור. פאטתי עד זרא ובעיקר מתמם ומתנשא.
    ואל נא תחפשי גזענות בטוקבקים בערב- רב, כאן זה רק שכבה דקה של קרם קרוש. תבדקי בתכניות ההקמה ובתיקי הארכיטקטורה של מרתפי המוזיאונים בכפרים וביערות. שמה השכבה עבה ויצוקה עד במאוד מאוד!

    מצטערת, אני לא בשיח הזה. עייפתי מהגידופים הפסיאודו-פוליטיים. זה לא דיון, סתם תוקפנות.

    דליה היקרה
    התערוכה בלשון המעטה – אינה מצויינת / היא צפופה, לחוצה, קלישאית ומנייריסטית / ואני כן ראיתי את התערוכה
    אפשר היה להישאר עם הפסל בחוץ ועם שתי עבודות וידיאו + מיצב אחד
    בלי לפזר באקלקטיות בחלל התחתון עם הרקע האדום – יצירות מעברה של לנדאו
    וכן מיקום לחוץ של פסל ליד היציאה מהמעלית
    מיון ומינון חשובים לאוצרות מדוייקת
    שלך, ריפלוקס

    שלום ריפלוקס,

    רוצה להציג לך דעה אחרת משלך שנכתבה על ידי אסתי סגל, כתבת תרבות בעיתון גלובס , בעקבות ביקורה בתערוכה קריאטידה, מיוזמתה , ולא בעקבות פעילות יחצנית שלי כיועצת התקשורת של מוזאוןן הנגב לאמנות

    http://2nd-ops.com/esty/?p=77834&cpage=1#comment-16155

    סיגל גליל
    יועצת התקשורת ויחסי הציבור של מוזאון הנגב

    וכמזרחית, ( בת להורים יוצאי טוניס, שגדלה בשכונת "מצוקה" בעין הים, שכונה מעורבת ליהודים וערבים בחיפה, שהיתה בעיני גן עדן ), אני עוד שומרת לעצמי את הזכות להביע את דעתי האישית ואת הפרשנות שלי לתערוכה הנפלאה והנדירה שיצרה סיגלית לנדאו ואצרה דליה מנור, בהתייחס לכל השיח הפוסטקולוניאליסטי הטעון שהתפתח כאן, על אף היותי מייצגת את המוזאון ואת התערוכה.

    הביקורת שלי כאן הופנתה לעורכים על עצם מתן הפירסום ל"מטאפורה" שעל פישרה קשה שלא לתהות. פחות לתופעה שדיברתי בה כבר כאן ושם . . . וגם פה.
    מטאפורה למה בדיוק??? לעובדה שמי שסופג טילים ושאר מרעין בישין מהממסד הקפטילסטי והאשכנזי הוא זה שמכספיו ממומנים פרוייקטים משעממים מאוד ובעיקר יקרים ומיותרים מאוד, בעוד תרבותו שלו נדחקת ונמחקת ובתיו נהרסים, ומחורבותיהם ועליהן יוצקים דברים מהסוג הבלתי מקורי וחסר שאר הרוח שלעיל. למה הפרשנות הזאת כ'מטאפורה' פחותה או בלתי לגיטימית מזאת שלך דליה? או שמא אין זאת מטאפורה כי אם הדבר המפורש עצמו? היציקה הזאת ודומותיה הן ערוגות קבורה ומצבות עד לחורבן האנושי והתרבותי שהתחולל כאן בין הנהר לים- שובל לפואזיה הבלתי גמורה "שלמת בטון ומלט".
    מתפלא עליהם אם כי עליך פחות.

    למרות שהוויכוח הזה נראה לי עקר, בשל הדעתנות הנחרצת הנשמעת מפיך, יורם ושל הכולנו הקולקטיבי המזדהה איתך, אני בכל זאת מרגישה צורך למחות לא רק על הטון הגס והמתנשא אלא גם על עיקרי התוכן:
    השיח האתני על האמנות שעולה מן הדברים שנכתבים כאן, ושנצמד אליו בדרך של שרשרת קלישאות עיתונאיות גם השיח הסוציו-כלכלי, נראה לי בעייתי ביותר בהקשר האמנותי. נכון שהוא באופנה בעשורים האחרונים וגם נכון שרוב האנשים המשתמשים בו בגאווה "ביקורתית" אינם בהכרח אנשים שמתעניינים באמנות; הם מעדיפים לדבר על מנגנוני כוח, הגמוניה, ממסד, ועוד ועוד ביטויים אופנתיים מהשיח הסוציולוגי החדש.
    זוהי הגרסה הניאו-ליברלית של הז'דנוביזם – הגישה הרואה באמנות אך ורק כלי שרת בידי אידיאולוגיות, מפלגות, מדינות, קבוצות אתניות, מגדרים, עמים וכו': אם כמטרה מכוונת מלמעלה לגבי מה שהיוצרים מחוייבים לבצע ואם במבט לאחור כניתוח של מה שנעשה. השיח הזה נוטל לחלוטין את החירות מן האמן לתת ביטוי לרעיונות או למחשבות או פרשנויות, ומגייס אותו/ה חד-משמעית וחד-כיוונית למטרות פוליטיות של הכותב/פרשן או של קבוצת בעלי עניין – לעתים קרובות באקדמיה, אבל לא רק שם. השיח הזה גם נוטל את החירות מן הצופה לפרש, לחשוב, להתרגש, להתעניין, ליצור רעיונות חדשים. מדובר על גיוס פוליטי יהיר שמתנשא על כל מי שעוסקים באופן מעשי ורעיוני באמנות, מי שמתעניינים בשאלות ולאו דוקא בתשובות שניתן לנסח לפי מודלים תיאורטיים מקובלים.

    השיח הזה מתעלם מן המורכבות של מעשה האמנות לטובת הפישוט של נוסחאות כמו "הממסד האשכנזי", "נייטיבס", "צפונבונים" וכן הלאה. קל לטעון שאמנות מסויימת היא מיותרת – אבל מי שמך לקבוע מה מיותר? קל לקבוע שמשהו לא מקורי – אבל מי שמך להגדיר מהי מקוריות או לקבוע שזהו ערך עליון?
    אין לי שום בעיה עם ביקורת – משבחת או מגנה – שנובעת מהתייחסות עניינית וישירה. יש לי בעיה עם ההתגייסות לתקוף בשם איזו תפיסה של קיפוח קולקטיבי מבלי להתייחס לעניין עצמו. כפי שעולה מדבריך יש אמנים שאין להם זכות דיבור כלל ויש מוסדות אמנות שאסור להם להתקיים או שעליהם לקבל רשיון של תקינות פוליטית ממשטרת המחשבות החדשה. זה נורא בעיני.

    לעצם העניין – "מקלט" לא נוצר עבור באר שבע, אבל מוזאון הנגב לאמנות הוא הראשון שבחר להציג אותו לפני שהוא יוצא לתערוכה באירופה. המציאות המלחמתית הוסיפה לו משמעות "אקטואלית" אבל כידוע מציאות מלחמתית תמיד קיימת פה. האם זה מפחית מערך העבודה? האם "הוא הלך בשדות" של תומרקין מ-1967 הפסיק להיות אקטואלי או אולי נהיה במיוחד אקטואלי היום? ברגע שפסל הוא יציקה של אדם (תומרקין) או של מבנה (לנדאו) הוא הופך למטפורה, הוא לא הדבר עצמו. יכול להיות שזה לא נחשב בעיניך למעשה מתוחכם או לא ראוי שהאמנית תשקיע (מכספה) ביצירתו. יש שיחלקו על עמדתך.
    אני פחות מעוניינת בשיח האתני-פוליטי-כלכלי שאתה מציג ויותר בהיבטים הפרשניים האחרים שעולים מן העבודה הזו והאחרות שמוצגות בתערוכה. לשמחתי, רבים מהמבקרים בתערוכה, מבין אנשי המקצוע והקהל הרחב, קיבלו את התערוכה בהתלהבות רבה – העובדה שאין לכך עד היום הדים באמצעי התקשורת קשורה במצב התקשורת, לא במצב האמנות.
    מבחינתי, להביא לבאר שבע תערוכה מורכבת ומעניינת של סיגלית לנדאו עם עבודות שרובן מוצגות בארץ לראשונה היה מעשה נכון ואני דוחה בתוקף את רמזי הבוז לפריפריה שעולים מדבריך.

    דליה המחשבה שלך ש"השיח האתני" הוא אופנה חולפת היא נחשבה גזענית ויהירה. הביקורת החברתית שאנו מעלים כבר 60 שנה מימי המעברות דרך ואדי סאליב, הפנתרים ארגון הקשת ו"אחותי" כמו שאת רואה עדיין כאן. לעומת זאת התרבות הציונית אשכנזית שלנדאו ודומיה מייצגים היא אופנה חולפת.זוהי תרבות אליטיסטית לבנה של מיעוט הגמוני, תרבות מנוונת ומקובעת שקפאה על שמריה בעיקר בשדה האמנות הפלסטית: תרבות שכל צרכניה מבקריה ויוצריה הם אשכנזים. תבדקי בבקשה כמה עובדים מזרחים (חוץ מהמנקות כמובן…) עובדים במוזיאון ת"א, כמה מנהלי מוזיאונים בארץ הם מזרחים, כמה מהיושבים בועדות של משרד התרבות הם מזרחים/יות וכמה מאתנו זכו לפרסים ומלגות ממשרד התרבות על אמנות פלסטית. גם במוזיקה אשכנזים מתפללים שהטרנד הזה של מוזיקה מזרחית יעבור כבר ולא מבינים שזו תרבות הרוב והיא נטועה במרחב הים תיכוני ולכן תישאר פה כל עוד אנחנו והערבים פה רוב ואילו התרבות נטולת השורשים של הוא הלך בשדות או עלה מן הים זמנה עבר, כי ממילא מרבית האמנים הצעירים והצעירות האשכנזים/ות ברחו מעבר לים לפולין לברלין לחפש שורשים עמוקים יותר ממה שהעניקה להם דמותו ההזויה והמדומנינת של הצבר הישראלי ומשתתפים בבינאלה כנציגי פולין ולא כישראלים. מה שעבור לנדאו מהווה אמנות קונספטואלית או אובייקט לאמנים עבודנו תושבי הפריפריה הדרומית הוא מצוקת ביטחון יומיומית בגלל מדיניות פיזור האוכלוסין של המשטר הציוני אשכנזי, לעשות מזה "אמנות לשם אמנות" המנותקת מהקשר פוליטי סוציו אקונומי ותרבותי זו ציניות מרושעת כפי שכתב יורם. ואגב, מעניין אותי לדעת איך ואיפה משיגים מקלט בטון כזה. הייתי שמחה לעשות בו שימוש בזמן התקפת טילים במקום לעמוד בחדר המדרגות הפעור לרווחה שלנו באשדוד. בקיצור דליה את והשיח האמנותי שלך ושל חברייך בהגמוניה לא רלוונטי הגם שהוא עדיין שולט על כל משאבי הייצור והצריכה של אמנות.

    ואת, ורק את, גיברת אוחיון, קובעת מה רלוונטי? למה? כי יש לך דם מזרחי? כי את גרה באשדוד? כי את מצביעה ליכוד ביתינו ש"ס?
    מאיפה הבאת את הרעיונות הפשיסטיים האלה?
    האם את תקבעי למי מותר לעשות אמנות ועל איזה נושא?
    אולי תלכי לעבוד במשרד התרבות – בטח יחפשו מזרחים לדוגמא כמוך כדי לקבוע בוועדות הפרס על מה צריך לעשות אמנות. אין ספק ש"כיפת ברזל" יהיה הנושא הציוני המבוקש ואת מוזמנת להגיש הצעה.

    לכל הכותבים כאן
    נראה שהדיון יצא לגמרי מכל הקשר אמנותי והפך לסוג של מחאה חברתית ומעין אפיק לניקוז כעסים ותסכולים
    כל מי שיש לו אמת אמנותית – יכול, רשאי מותר ורצוי – "להלחם" על מקומו בשדה האמנות.
    כדאי כמובן שיהיו "תוצרים" כל שהם, שהרי ויכוח מילולי, עם כל השאלות סביב משמעותו , יוצר את המעטפת סביב הליבה, ולא להיפך.
    אז נכון:
    1.הורי יוצאי גרמניה ואני "אשכנזיה ולבנה"
    2.אני בוגרת בצלאל
    אבל: אני בהחלט לא יקירת הממסד, לא שייכת לשום אליטה. גרה בדרום תל אביב (ליד גלריה קו 16, שלא הצגתי בה מעולם) ן – מוכנה ומשלמת את המחיר על הדבקות ב"אמת" שלי.
    אז לכל הכועסים
    במילים פשוטות
    תעשו משהו ותעמידו אותו לביקורת.
    דעות שלא מוצאות חן בעינכם ניתן למצא בכל מקום ולא רק בשדה האמנות
    למען הסר ספק – אין לי כל קשר לגב' דליה מנור, לא ראיתי את התערוכה המדוברת, והצילום של הפסל המוצג כאן מאד מדבר אלי למרות השובל הארוך מאד של תובנות די מובנות שהוא נושא איתו

    שולי, מלכתחילה ברור שה"דיון" פה הוא לא על אמנות. אנשים שמחפשים עמדה בשדה משתמשים באמנות כדי לקדם את עצמם. קריירות אדירות לאמנים/יות ולאוצרים/ות נבנו על מצוקות של "אחרים" ואחרים.
    ובינתיים בתערוכה "קריאטידה" אנשים נכנסים למיצבים שלנדאו הקימה (על בסיס הבית של סבתה) ורבים מהם, כמה מדהים לגלות, אומרים אותו דבר: "זה מזכיר לי את הבית של סבתא שלי!" והקהל דוקא אינו הומוגני בנוסח תורת הגזע שמופיעה למרבה הצער גם אצלך ("אשכנזיה לבנה").
    בניגוד גמור לטענות של המקטרגים כאן, האמנות – לפחות בתערוכה זו – דוקא מצליחה להקים גשרים ולחבר בין אנשים שמזדהים עם משהו מוכר להם מן העבר האישי/קולקטיבי. בעיני, זו אחת ההפתעות המעניינות שמחוללת התערוכה.

    דליה, צר לי שהכשלת את טיעונייך במו עצמך. לבד מן העובדה כי שום אינטלקטואל שמכבד את עצמו לא יכול היה לבטל כ'אופנתית' תופעה סוציולוגית שהוא עצמו מודה בקיומה הממושך, בשום פנים הוא לא היה עושה זאת על בסיס תכונות אופי כמו גאווה, כבוד או ביקורתיות . .
    כל תנועות ההתנגדות והשחרור של העשורים האחרונים הוקעו בדיוק על רקע היותן כאלה 'בלתי ראויות' עד כי חלקן, באקט של העצמה של בוז לבוז, אימצו את תארי הגנאי כסמלים וכותרות. כואב הלב ללמד אותך את זה, אבל בכירי האמנות בעולם הם נציגים של מיעוטים גאים ובלתי נחמדים מהסוג שאת פוסלת פה. אלה נמצאים בקודקודי הפירמידה ומחוזרים על- ידי אוצרים ותיאורטיקנים בדיוק על רקע סוציולוגי- ביוגרפי זה. לאמנים ישראלים אשכנזים, דור שלישי, לעומת זה, אין מה להציע מלבד את שירותם למשרדי החוץ וההסברה הישראליים ובעידודם, כשגרירי רצון טוב של זהות ישראלית- צברית או פסיאודו- גלותית.
    כמי שפרסמה מאמר אחד או שתיים בכתב העת המנוון ההוא את יודעת טוב ממני איך ה'שואה' ו'הקיבוץ' נטחנו עד דק, והחציר שהתפזר ברוח כבר בלתי מ ק ו ר י בעליל- לדוש בו ולדוש. עכשיו זו שעתו היפה של המיעוט והאנטי מחיקון. לדאבון הלב, בישראל עדיין מי שמטפל באמנות של 'מיעוטים', כמו שכתבה כאן שירה, הם בני מגזר קטן הגמון ורודני שמחליט מה מטאפורי ובעבור מי. די להיווכח בזה כשנזדקקת לני-אנדרטה-ל תומרקין – רודף שלום מחד ואנדרטאות מצד עצמו, שמסכת חייו המערכונית נעה על ציר גלילות -ברלין וכיסופים לברכט. הוי. אזויי.
    הפרויקט הציוני שהשתכלל עם הזמנים למד באמצעים תרבותיים, ובין המערכות גם ב'מלחמות תרבות' יזומות וב'מבצעים תרבותיים', לדבר בדיוק את השפה שאת כתבת בה – 'ישראלית'. ברור שלא היית מאמינה שאת התגובות כאן כתב לך 'אחמד' בעברית כל- כך רהוטה, אחרי הכל כתוב כאן 'יורם'. אך מה אם כן? הרי טענות מסוג כזה יפות, שלא לומר, ראויות יותר שייכתבו בידי מי שמצופה ממנו להיות 'אחר' מוחלט ובלתי מאיים על השיח התרבותי לאומי שאת שבויה אך גם שולטת בו. פלסטיני תושב מדינת ישראל, למשל.
    אבל את ראית 'יורם' וגרסת שהוא בדיוק כמוך, דליה, תַחום בגבולות משמורת הסף שלך, מציית לתפקודי לשון ושיח מסוג מסוים מאוד. ולא, הוא לא! הרי ברור שאם היה מגיב כאן פלסטיני לא הייתה לך: "בעיה עם ההתגייסות לתקוף בשם איזו תפיסה של קיפוח קולקטיבי . . "
    לנדאו, במקרה הזה, וגם ברתנא, כמו שנרמזה על- ידי שירה, מעניינות כקליפת השום את הבוטנאי- אם להשתמש במטאפורות – הן, זהותן והאמנות שלהן. בדיוק כמו חברתן הקבלנית 'רובנר בע"מ' שבונה פרויקטים משאריות של כפרים פלסטיניים לזוגות צעירים ושוחרי דילים אליטיסטיים 'טוס וצפה'. אגב, את זה ראיתי בפריז לגמרי במקרה, בזמן אמת עם חבר ישראלי- פלסטיני שעמד מול הכפר המעובד של אבותיו והשתנק . . .

    וכשברתנא נבחרה לייצג את פולין בוונציה לא חשבתי אלא רק על אותן פולניות קשות יום מאיזו חצי אקדמיה לאמנות בפאתי לבוב שנורא רצו להגיע רק עד הביאנלה של איסטנבול, לבקר. לא לייצג את פולין, חלילה – ונתקעו. למשרד החוץ הישראלי יש אינטרסים דחופים יותר כמסתבר, ויש להם, תתפלאי, נסיבות היסטוריות- תרבותיות מאוד צפופות עם אלה של הקולגות בפרלמנט הפולני. וחס ושלום לא אידיאולוגיות/ פוליטיות/ מזרחיות/ פנתריות/ לא נחמדות . . .
    אבל שלא תטעי, דליה, משלחי הברתנאות למינן יודעות יפה מאוד להתייצב בהפגנות למען פועלות פלסטיניות באמצע תל- אביב ובכפרים הבלתי מוכרים
    (מי יותר ומי פחות) שוב, משום אותה עובדה פרוזאית -מפיתום פוליטית – הלומת שיכרון שוויון עמים ואחווה בין פועלים ומפעילים. כמובן, כל עוד הן (חוזרות הביתה בערב ל) שם ואנחנו (נשארות) פה!
    העלק אפוס של לנדאו והקוואזי- פסיאודו- סמי- פוסט ציונות של בר-תנא מתקזזות זו עם זו ועם עצמן במחול מחניים ולו משום העובדה הפשוטה שיש שם הכל מכל בכל: יהודים וערבים ואינדיאנים ושחורים וורוצלב וים המלח ו . . . יפו ודרום תל- אביב שאצל לנדאו הופכת באופן מטאפורי, וציני ומנוכר לכלמקום אוניברסאלי ועלוב. כך, בשנים האחרונות הפכה העיר השחורה, שחורה יותר, כר נרחב לפעולות טרור אמנותיות בידי כיבושניקים. ככל שהמצב גרוע לתושבים- מזרחים וערבים- שאין להם לאן לברוח אלא רק להיהדף לפ ר י פ ר י ו ת החדשות ממזרח: לוד ורמלה וגני- אביב ובאר יעקב ומערב ראשון במקרה הטוב, ככה יותר טוב לאמנות הישראלית (ולשולי בר- נבון).

    ומהי? מהי אותה מטאפורה נשגבה בעלת משמעות אקטואלית לפני יציאת אירופה המהוללת שלה?? אידלמן את יונתן, אם צריך לפרסם שיש תערוכה איפשהו בפולניה זה צריך להיות
    ב 'חכה'. לא כאן. רבאק!!!

    הוא אשר אמרתי – הרבה קריירות נבנו על גבם של "אחרים" – אבל זה בפירוש לא המקרה כאן!
    מאידך, התעלמת, וכנראה לא במקרה, מהרבה טרמפיסטים פוליטיים שהצליחו לא רע בגין אותם עניינים שאתה מקדם.

    ברור שהדיון לא הולך לשום מקום מפני שאיננו משוחחים מנקודות מוצא בעלות מכנה משותף כלשהו:
    אתה כותב בזעף על תערוכה שלא ראית ואין לך כל כוונה, כך הצהרת, לסכן את נפשך ולבוא לראותה. אני אצרתי את התערוכה ואני ממשיכה ללמוד אותה ולשוחח עליה אם אלה שמוכנים "להסתכן" בנסיעה לבאר שבע.
    אתה מבטל בזלזול 25 שנות כתיבה ומחקר, ספרים ומאמרים שפרסמתי במגוון של במות מקצועיות, אקדמיות ופופלריות ("מאמר או שניים בכתב עת מנוון") – ואילו אני הייתי שמחה לדעת מה אתה חוקר ומפרסם והיכן, לו היית מזדהה.

    ולבסוף – העובדה שהלך רוח מסויים או השקפת עולם רווחים בחוגים אינטלקטואליים לאורך זמן לא הופכת אותם בהכרח למוצדקים ומוסריים, שלא לומר "נכונים". התמיכה הגורפת לה זכה בשנות ה-60 הארכי-רוצח מאו דזה טונג מאת אינטלקטואלים צרפתים עדיין דורשת דיון. גם האנטישמיות, כידוע, הייתה ועודנה רווחת בקרב בכירי האמנים, הסופרים, המבקרים והאינטלקטאלים.

    הניאו-ז'דנוביזם שאתה מציע כאן לאמנים וליוצרים – שרק אלה שעברו את ה"ביקורת" של האידיאולוגיה שאתה מקדם הם הם הראויים – זהו אסון לחירות האמנות ולחירות האדם.
    "ככל שהמצב גרוע לתושבים- מזרחים וערבים…ככה יותר טוב לאמנות הישראלית" זו דמגוגיה שמזכירה תיאוריות קונספירציה הזויות. רד מזה בבקשה.

    אוי שירה אוחיון, ליבי ליבי עליך! כמה תסכול, רגשות קיפוח, רגשי נחיתות, מרירות נפש העולה על גדותיה נשפכים מדבריך שמבטאים רגש אותנטי (מן הסתם) כנ"ל אך כולם אוסף שחוק עד לעייפה של קלישאות נבובות\חלולות\לעוסות. מה היית עושה ללא כמה מנטרות מסוג "ההגמוניה האשכנזית"? היית נופחת את נשמתך הפסבדו-אינטלקטואלית… רוב האמנים הצעירים עקרו לפולין\ברלין! מה את אומרת! זה נתון סטטיסטי? אז מי גודש את הגלריות הל אביביות בימים טרופים אלה ממש? זאת רמת ה"אמת" בהכללות המתלהמות שלך? והכי: תני לי במטותא ממך הצעה תרבותית אותנטית אסלית "מזרחית" לתצוגה עfשוית באוצרותך המלומדת בחלון הראווה האשכנזי-ההגמוני של מוזיאון תל אביב, נגיד. יש לך הצעה? קדימה!

    אני שמחה שסוף, סוף מדברים על תערוכה שנערכה בבאר שבע.

    דליה
    מצטערת שהובנתי לא נכון שימי לב למרכאות המקיפות את שתי המלים המיותרות כנראה
    הדברים נאמרו על מנת להראות עד כמה הגישה המוצגת בדיון אינה נכונה בעיני
    אם את בוחרת לראות בזה גזענות – זכותך, איש הישר בעיניו יראה.
    לא זו היתה הכוונה
    ואם מישהו נפגע מדברי על הבסיס הזה – סליחה

    אפשר להגיד שיורם צודק בלי להסתכן בסקילה? קראתי שוב ושוב את תגובתיו הנחרצות והדעתניות, והגעתי למסקנה שאין בהן שמץ של גידוף, רק ראייה צלולה של התפקוד הציני של האמנות המוצגת, ואולי אפשר להגיד, של אמנות בישראל. האם ראייה כזו היא "מחוץ להקשר האמנותי"? זו לא "העניין עצמו"?! והתגובה "מי שמך" היא מן דרך אלגנטית (לא ממש, האמת) להגיד "אתה תשתוק עכשיו". מי שם את מי מאיתנו? אם אין לכם/ן מה לענות, תשתקו ותחשבו, אל תטיחו בבן אדם שאין לו זכות לדבר כי מה שהוא אומר פשוט מעצבן אתכם. זה מביך, וזה אלים.

    כמה עולה לצקת את היצירה המונומנטאלית הזאת מברונזה? כי אני רוצה לצקת לי סביבון קטן לחנוכה.

    מעקב אחרי חילופי הדברים כאן מעורר שאלה. למה חלק מהכותבים אינם מזדהים (שם פרטי לצורך העניין כמוהו כאנונימוס המפורסם)
    כדי להבין על מה באמת יוצא הקצף הייתי שמחה להכיר ולדעת מה פעלם של כל הכותבים ולא רק של האנשים כלפיהם מופנה הזעם (שאינם חוששים להזדהות).

    "בעידן הגוגל" קשה לקבל אינפורמציה כל כך מוגבלת וממודרת

    ציטוט: "מלכתחילה ברור שה"דיון" פה הוא לא על אמנות. אנשים שמחפשים עמדה בשדה משתמשים באמנות כדי לקדם את עצמם. קריירות אדירות לאמנים/יות ולאוצרים/ות נבנו על מצוקות של "אחרים" ואחרים."
    אין לי מה להוסיף יותר דליה, חוץ מלבקש שתקראי את ציטוטך שלך ותביני על מה הביקורת הלגיטימית שמגיעה אלייך, קבלי אותה בהבנה. לא בתוקפנות. מכיוון שאנחנו הקהל שלשמו משלמים לך. אנשים שחיים בדרום ומביטים על המוזיאון הזה לא פעיל כבר שנים ולא משרת את צרכניו. מוזיאון שנלקחו ממנו כל השרידים ההסטוריים והושמו במרתפי מוזיאון ישראל. מוזיאון שגם כשממוצע המבקרים בו היה אדם ליום, לא היה מספיק נהיר לממסד שמה שיש שם פשוט לא מדבר אלינו. כל התערוכות המדבריות האוריינטליסטיות וכל הייבוא של אמנות מהמרכז אפילו נוגדת את התקנון של מוזיאונים בישראל. שלא לדבר על חוסר ייצוג מוחלט בין כותלי המוזיאון לאמנים מקומיים, שקיימים ויוצרים בשפע.לאמנות שנוצרת כאן ועכשיו. לא כל מי שעבר את מכבסת האקדמיה הוא אמן. יש כאלו גם בעיירות פיתוח סביבך וגם בכפרים הבדואים, תתפלאי לדעת שאותי הם הרבה יותר מעניינים. את יצירתה של לנדאו אני מעריכה מאוד אך להציב את פסלה רגע לפני כביכול שיוצא לתערוכה בחו"ל (הוי תודה! אסירי תודה אנו שזכינו) חשף במערומיו את האמת שדיברת עליה בציטוטך:
    חיפוש עמדה פוליטית בשדה האמנות לקידום עצמי. למה הדבר דומה? לאמנים לבנים באמריקה הגזענית שצבעו עצמם שחור ועלו לבמה להציג את הסבל של השחורים תחת דיכויים הם. אפילו לכך הם לא היו מספיק ראויים השחורים, לדבר על הסבל שלהם בעצמם.
    לסיכום, בכ"ז אני עם כל הערכתי לנסיונותייך ולעבודתך המאומצת (וכאן בלי ציניות) אני חושבת שראוי להזכיר את המידע הכה סימבולי כאן ע"מ שקוראי בלוג אמנות ואקטואליה זה ידעו כמה אמנות בארץ ובמיוחד במוזיאון הנגב קשורה בעבותות לפוליטיקה של ממסד יהיר ומתנשא: מוזיאון הנגב, אליו מונית לתפקיד אוצרת ראשית, סבל מקשיים תפקודיים וכמו שאמרתי: יובש מכל תוכנו האריכאולוגי והערכי וממוצע המבקרים שאף לחצי אדם ביום, המבנה של המוזיאון שימש לפני 48 מסגד שנבנה בתקופה העותומנית ובאורח פלאים שרד את המלחמה.הוא למעשה המסגד היחיד! בכל באר שבע (בה אוכלוסייה מוסלמית אדירה)וראו מה קרה כשהמוסלמים ביקשו שייפתח המקום לבית תפילה.
    http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/400/676.html
    מיד אץ רץ הממסד הנאור והיהיר לשפוך כספים רבים ל ייבוא אוצרת נחשבת ותקציבים לתערוכות אמנות מהמרכז, אין זמן למחקר דרושה פה עבודה מיידית: אמנים שכבר יש להם את התווית של אמנים בעלי שם, הופעות, פוסטרים בבכל העיר: מלחמת התרבות האירופית על בני החושך המוסלמים רק שלא יקבלו את בית הכנסת שלהם! קיראו את פסק הדין הכה סימבולי: המבנה הצמוד למוזיאון, שהוא למעשה המקום הקדוש: ישמש כמוזיאון לאיסלאם. תרבות השימור. רק לא שיהיה משהו שימושי וחי ח"ו הרי שימושי זה פאסה. החיים עצמם הרבה פחות חשובים מהאמנות. עד כאן.

    זכותך להתגעגע לימים של מוזאון הנגב לאמנות שומם מקהל. זכותך לחשוב שיש להפוך את המוזאון הארכיאולוגי למקום תפילה פעיל.

    נדמה לי שבנוגע למוזאון הנגב לאמנות תושבים רבים בבאר שבע ובסביבותיה סוברים אחרת ושמחים לראות את המפנה שחל בפעילות המוזאון. ובנוגע למבנה המסגד (שאיננו מקום קדוש) – בית המשפט הגבוה לצדק של מדינת ישראל נתן את פסיקתו (ב-2011 ולא ב-2005 כפי שהבאת כאן). אנחנו מחויבים לפעול לפי הפסיקה הזו. המוזאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח אכן נמצא בשלבי הקמה.

    מושגי היבוא והיצוא שלך מצערים מאד. אינני סבורה, כמוך, שבאר שבע נמצאת בארץ אחרת ושאני מייבאת אליה את מה שאת מכנה "התערוכות המדבריות האוריינטליסטיות וכל הייבוא של אמנות מהמרכז."

    מה שחייב להיות ברור, נטע אלקיים, שאותי לא "ייבאו". אני ניגשתי למכרז פומבי ובאתי מרצוני לבאר שבע. גם לא שפכו עלי כספים, כלשונך. אינני משתכרת יותר מקודמתי בתפקיד שהייתה מקומית.

    כדי לטעון שמוזאון הנגב לאמנות אינו תואם את הציפיות שלך אין צורך להכפיש את כל העולם ולמסור מידע לא מדויק.
    היה מעניין הרבה יותר לו היית כותבת בצורה ספציפית מה הביקורת שלך על תוכנית התערוכות של מוזאון הנגב לאמנות (בהנחה שראית את התערוכות). בהחלט אשמח לשמוע. דיון ענייני יכול להיות פורה יותר מאשר כל הדיונים הכאילו פוליטיים שכאן.

    יורם/ית, מה שמציק במהלכים כדוגמת מהלכים של ברתנא ולנדאו הוא הציניות ולא המאבק הבין עדתי/תרבותי. על כל פנים, למרות שמהלך הניכוס נשחק עד דק, למצער, הוא מקיף לא רק אמנות ישראלית שמרחרחת את עכוזו של הצייט גייסט אלא אמנות עכשווית בכלל שעושה את אותו הדבר. מאז דושאן, העסק לקח את הפניה הלא נכונה ביער.

    נטע. יש לכם במשפחה אישה מבוגרת בשם סימון שאולי שינתה את שמה בעקבות נישואין ? היא למדה בבית הספר לאחיות הדסה ב 1952. מכתב ההתאבדות של דודי (שלא ידעתי על קיומו עד גיל מאוחר) לא נמסר משום מה לאהובתו סימון אותה הוא מזכיר ללא הרף ביומן שכתב במשך השנתיים שהחזיק מעמד במדינה הזו ( 1950- 1952) סימון אלקיים היא במרכז מאוייו גם בחלק המתומלל בסרט בטלביזיה הישנה . המכתב נמצא בסלון בתוך המיצב ממש. בתוך ארון הבר הפתוח – הקהל יכול לקרוא את המכתב. אני מאוד הייתי רוצה לפגוש את סימון … לא מצאתי אותה עדיין ניסיתי גם בפייסבוק ובעיקר עם המון טלפונים. דודי ישראל שיקר לצהל לגבי גילו כי לא היה לו בית. הוא היה בן 16 וחצי ב 1952 וגם היא בטח נולדה סביב 1935, נראה לי שבקזבלנקה. אשמח לעזרה. אם יש לך זמן לבירור קטן … במשפחה שלכם. אגב רומנים הם מרוקאים לכל דבר ..! . לא מובן מאליו שסימון בחיים וגם לא בטוח שתזכור את ישראל לנדאו.

    נב – חברים,אני עדיין בחובות קשים בגלל שיצקתי בכספי באינסוף תשלומים את המקלט ״בדרום העיר״ (לוינסקי 2) בה אני חייה ועליה אני נלחמת ללא הצלחה מרובה מעל 15 שנה …

    אז רגע, עושה הרושם, שיש פיתרון למצוקת המרחב המוגן למזרחיות/ים, פלסטיניות/ים, פליטות/ים "וכול השאר" בגן – הקווקזים (לא לווינסקי). לא?? נשלח אותן/ם למצוא מחסה במונומנט הזה בבאר – שבע. בגן – הקווקזים אין מקלט, יש בו "סיפרייה" לבנה, שחוסים בה ספרים. אז שייסעו לנגב. שם ייבחן העם בישראל…. וואו, איזה מזל. יש איפה להתחבא.
    נראה לי פיתרון הוגן ביותר, להפקיע מאיתנו את הזכות להגנה, תרתי משמע, וליצור מונומנטים, שמשחזרים לא רק את המקלט, אלא את דפוסי העדרו. דפוסי הדיכוי של החפצה, "ועשייה אומנותית" של המצוקה שלנו.
    שירה, יורם ונטע, נראה לי פיתרון ראוי, לא כן?? תבואו, יש גם מרק חם.

    אין חדש תחת השמש. הקוזאק/ית ממשיכה להיגזל……

    קלריס חרבון

    קלריס הי

    לוינסקי 2 זה יוצא דווקא בפלורנטין , ה-שכונה שלי, היכן שנרקמו החיים הדי קשים שלי, האין מקלט שלי, וגם שלנו ״האחרים״ זה אנחנו …
    אני לא מתל אביב במקור . לא גדלתי וקשה לי להיות חלק ממנה – אבל מבין האופציות – זה הפיתרון שלי

    חשבת שהתכוונתי לתחנה המרכזית ? – אם ירדתי לסוף דעתך …

    זהו שזה גם פשוט יותר וגם מורכב יותר – אפשר להגיד

    סיגלית

    יורם, שירה, נטע וקלריס, מסכימה עם כל מילה שכתבתן/ם.לא ברור לי בכלל הנסיון שלך דליה להציג דברים חשובים אלה כלא רלוונטים לשדה האמנות ו/או בכלל כשיח חברתי – פוליטי מרכזי. השיח שאת יוצרת הוא שיח שעיניו עצומות לרווחה. וסגלית, זה לא משנה אם המקלט הוא בלוינסקי 2 או בגן הקווקזים, למעשה האמנות שלך יש שמות, והנה שניים מהם: ג'נטריפיקציה וניכוס.

    שולה, את אומרת שאמנות שהיא לא פוליטית אין לה מקום בעולם? הבה נזרוק את כל מה שנעשה באלפי השנים שקדמו לאתמול. את גם אומרת שאמנות שהיא לא פוליטית בכיוון הספציפי שאת מקדמת – היא לא לגיטימית, כן? שאני אבין בדיוק. כי למשל האמנות של המתנחלים היא מאה אחוז בסדר כי היא מקדמת סדר יום של מקופחים (אחרי ההתנתקות).
    במשטרים מסוימים יש הרשאה לעשות אמנות שמתאימה לאג'נדה פוליטית מסוימת. לכאן את חותרת?

    אני לא אמרתי ששיח חברתי – לאומי – אתני – מגדרי הוא לא רלוונטי. הוא רלוונטי למי שרוצה להתעסק בזה ואכן לא מעט אמנים ובעיקר אמניות, בעיקר ממיעוטים אתניים, מתעסקים בזה מאז שנות התשעים. אז זה מחייב את כולם?
    אמרתי שהקביעה של כל המקופחים המקצועיים שמדברים פה ואת מסכימה איתם שאין לשום אמנות אחרת זכות קיום' כי יש בעולם מסכנים וכולם נמצאים בצד המזרחי/ערבי של המפה – זו לא רק דמגוגיה, זו דיקטטורה בשם החירות.

    אם כבר דרום תל אביב, אני אצרתי תערוכה על ג'נטריפיקציה בדרום תל אביב, על המקף בין תל אביב ליפו. ראית אותה? לא, בטח שלא. כי זה היה בסדנאות האמנים – המקום שהותקף ובסוף פונה על ידי "פעילים חברתיים" שלא רוצים אמנות בסביבה שלהם – התערוכה הכי משמעותית בזמן שבתל אביב חגגו 100. אני כתבתי מחקרים שלעניות דעתי בעלי משקל על האוריינטליזם בראשית האמנות הישראלית אבל זה מעניין אותך ואת כל חברייך למעלה שמודים שאמנות לא מעניינת אותם? בטח שלא.
    את עם אג'נדה ולא יזיזו אותך לשום מקום. לכן את שולה, דוגמא מוצלחת לאותם אנשים שעושים קריירה מהקיפוח של האחרים. כמו נתניהו, כמו ש"ס.

    אין שום ניכוס במקלט – בכל הארץ יש מקלטים כאלה – שום דבר אכזוטי במקלט מלוינסקי – זו עובדה טכנית כי שם האמנית גרה. ובטח ששום דבר לא אכזוטי בבאר שבע, העיר בה פועל מוזאון הנגב לאמנות, שבטח לא ביקרת גם בו.

    אם את לא חוששת לצאת מתל אביב, אולי תבואי למושב על אמנות עכשווית בפריפריה במסגרת כנס שדרות בשבוע הבא. שם תוכלי להסביר מה מותר ומה אסור באמנות.בעיקר לאנשי הפריפריה. נשמח לשמוע.

    סדנאות האמנים הן "מקום שהותקף ובסוף פונה על ידי "פעילים חברתיים" שלא רוצים אמנות בסביבה שלהם"?
    זו הצגה מאד משונה של מה שקרה. עד כמה שזכור לי אף אחד לא התנגד לאמנות בסביבה שלו. בשכונה יש מחסור בגני ילדים ומעט מבנים עירוניים, ולכן תושבי השכונה הזקוקים לגן לילדיהם ביקשו לפנות חלק קטן מהמבנה – לא את כולו – ולהסב אותו לגן. אם ההורים מבין האמנים שפועלים בסדנאות היו חיים בשכונה שבה לילדים אין גן ללכת אליו אבל בניין שלם של סטודיואים מסובסדים דווקא יש, גם הם היו מוחים.
    חוץ מזה אני מזכיר שהאמנים לא נזרקו החוצה. הם קיבלו בניין אחר.

    סיגלית הי,

    יש משהו בתגובה שלך שמעורר בי גיחוך. השכונה שלך? היכן שנרקמו החיים הקשים שלך? זהו ניכוס במלוא הדרו!! מתי עברת לגור שם? ישר אחרי שסיימת את האקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים וסיימת את התואר השני בבצלאל וייצגת את ישראל בביאנלה של ונציה בפעם הראשונה? השניה? באמת חיים קשים! גם לוינסקי 2 וגם התחנה המרכזית ממוקמים בדרום תל- אביב, אזור שהאוכלוסיה המקומית שלו סבלה ועדיין סובלת ממצוקה והזנחה. הותיקים הם אלה שסובלים מכיוון שעבורם דרום- תל אביב הוא לא מותג מקדם קריירה אלא סמל לדיכוי המתמשך של הממסד. בני גילך שגדלו שם כבר אינם מתגוררים שם. בזמן שאת נלחמת ושילמת בכספך עבור המקלט בדרום תל אביב, תושבי/ות דרום תל אביב חלמו בלילה להיות סטודנטיות/ים, וביום שכחו מהחלום כי היו עסוקות/ים בהישרדות..
    הייתי מצפה מאישה שעברה לגור באזור מצוקה לפקוח את עיניה, לגלות מעט צניעות ולא להשוות את עצמה לאוכלוסיה המקומית והמוחלשת..
    ודרך אגב, רומנים הם לא מרוקאים לכל דבר…. תשאלי את כל המרוקאיות שהגיבו פה…..

    אין לי תואר ראשון בקושי איה יקרה
    (איה מה ? אגב …)
    עברתי לפלורנטין ב 1996
    אין בה רחוב שלא גרתי בו
    עברתי גם מספר לא קטן של סטודיוים (לרוב גרתי בסטודיו)
    עוד לא יצגתי אף אחד ב 1996 .
    נולדתי וגדלתי בקרית יובל בירושלים . בדירת חדר. הרבה פולנים לא היו שם ואם היו אז היה להם מספר על היד …
    אני מכירה לא רע את האוכלוסיה שאת קוראת לה מוחלשת ואני קוראת לה בשמות הפרטיים. עובדת עם חלקם.
    להצתנע זה רעיון נהדר לכולם , אני מאמינה בזה כל יום. ולמרות שמבחינתך אני מצליחנית צמרת אשכנזיה ומנצלת
    בואי לא נעשה תחרות במי עשה ועושה יותר בשכונה הזו ולמענה
    השורה התחתונה היא שהיא ומורשתה, ותיקיה ומעמדם, ההיסטוריה שלה , החד פעמיות שלה , הם בתהליכי רמיסה שיטתיים … בפלורנטין אין מתנ״ס אמיתי (פניתי לטופול וגוטסמן שגדלו בה , לספדי שיעזרו לי , לעיריה – שיעזרו בהקמת ״משהו״ וזה לא קרה) אין סיפריה , יש פעילים ופעילות , תרמתי לא מעט ממרצי וגם ממשאבי המוגבלים … אוכל לשלוח לך ספר על השכונה : עבר והווה שערך ועיצב אייל סגל : הוצאנו אותו מכספינו ואנו מפיצים אותו – בקרוב סוף סוף יהיה בית ספר … ואם את רוצה אפשר לחפש לך גם חולצה של ״הבולדוזרים בדרך״.
    הלוואי יכולתי לעשות יותר – אבל בוועדות מחוזיות בעירייה אני מגיעה למצבים קשים של אימה ותוקפנות במיוחד כשאני רואה מוחלשים מוכשרים צעירים וזקנים רומנים סקנדינביים ומרוקאים נכשלים ומטיחים את ראשם בקיר באוהאוס
    שיהיה לך יום מקסים

    הי סיגלית,
    גם אני נולדתי בקריית יובל, לא הרבה שנים אחרייך, וכמי שמתגורר בסביבה גם היום חשוב לי להבהיר שבקריית יובל יש רחובות עם שיכונים מוזנחים לצד רחובות עם בתי דירות בורגניים ווילות יקרות, ושבניגוד לאווירת בית התמחוי שהוצגה בתגובתך, גם אם באמת גדלת בדירת חדר וחצי עשית זאת כבת לשני הורים אקדמאים שהעבירה חלק משנות ילדותה בהשתלמויות כאלה ואחרות בארה"ב ובאירופה, שבזמן שנערים אחרים באיזורים הקשים של קריית יובל נשלחו לבתי ספר מקצועיים או לעבודה הייתה לה את הפריבילגיה ללמוד באקדמיה למוזיקה ולמחול, ואם בסוף הלימודים בבצלאל היא לא קיבלה תואר זה ככל הנראה משום שמרוב עשיית אמנות היא לא הגישה את הסמינריון האחרון, או משהו בסגנון.

    כל זה לא אומר שאת לא יכולה לעשות אמנות. זה גם לא אומר שבתנאים מסויימים את לא יכולה לפעול בשכונה, וכמובן שלא אומר שהחיים קלים ואין בהם קשיים סובייקטיביים, קשורים ולא קשורים לתנאים החברתיים ולמצב האמנים והאמניות. אבל יש הבדל עצום בין מי שנתון בחובות בשל הפקה אמביציוזית של פסל חוצות המוצג ברחבי העולם (ומתוגמל מכך בדרכו, גם אם היא קשה), לבין מי שנתון בחובות משום שמעולם לא קיבל אפילו אחוז מההזדמנויות שניצבו בפנייך. בין המציאות לבין תיאור המסכנות השיוויונית והקולקטיבית שבמסגרתה הרומנים והמרוקאים נדפקו ע"י הפולנים שבעצם נדפקו ע"י הנאצים ולכן כולם יכולים לבכות ביחד, מי בדימונה ומי בוונציה, משתרעת דרך ארוכה ארוכה ורצופה באספני אמנות ועובדות ניקיון.

    זה דיון מדהים וחשוב כי הוא חושף את נקודת המבט של הקורבנות והסבל גם של מי שיש לה קול, קהל ומשאבים ממסדיים. זאת הפעם הראשונה שהבנתי שחור על גבי לבן את הפער בין איך שאנחנו רואות את הדיכוי של ההגמוניה ואיך מי ששותפה לה (ולא משנה איך הגיעה לשם) רואה אותו.
    כשראיתי את המקלט התעצבנתי פעמיים כי – אפשר לעשות בו פעילות קהילתית אבל לקחו אותו למוזיאון וגם כי זה נראה כמו אוטובוס מפויח באום.
    אני תמיד טוענת שאני לא מבינה הרבה באומנות, אבל אני כן מבינה שהמאבק הוא על הלב והנשמה של היושבות בין הירדן לים ואין להן מקלט. אבל אני כן מבינה ומסכימה עם הטיעונים של יורם שלמרות ואולי בגלל הנחרצות שבהם, מבטאים מרחב של מחשבה משחררת , ממש דה קולוניזציה של המילים.
    אפשר להפוך את הדיון הזה להתחלה של שיחה כנה ואמיתית על אמנות וההגבלות שלה על הביקורת המזרחית בישראל עכשיו. התשובה של יונתן נשמעת לי פתיח של ערב מעניין וחשוב

    שיח האינקוויזיציה הזה עם האמנית פשוט לא יאמן!

    אפשר להתווכח אם התערוכה של סיגלית מעניינת, אבל לומר לה שאין לה זכות להציג מקלט מלוינסקי כי היא מפונקת, זה אחד הדברים גסי הרוח והדביליים ששמעתי בחיי.
    באיזו אפוקליפסה תרבותית נשמע כדבר הזה שאמנית נדרשת להוכיח שהיא בעלת הזהות, המוצא, והמעמד הכלכלי של מושאי היצירה שלה, כדי לקבל את הזכות לעסוק בם???
    מישהו צריך להזכיר לאספסוף בתולי זכויות האדם כאן, את העובדה שהשיאים הגדולים ביותר של האמנות והספרות בהסטוריה הגיעו ממפונקים אדירים!!! רשימה שאתר הפוליטרוקיה הזה קטן מלהכיל.
    גם סוג התיאורתיות של המומחים לקיפוח כאן היא מום נורא. נורא. נכות רוחנית בלתי נסבלת. כדאי להתווכח איתה כמו שכדאי להתווכח עם ציפור שמחרבנת על הראש.

    דליה, סיגלית ויורם.
    . אני גם מצטער שאין ביכולתי להזדהות בגלל הפחד שדובק בי בלילות מסיבות אישיות. גם טוב לי לחשוב שלא מכירים אותי כשאני כותב. זה אחד היתרונות של האינטרנט אחרי הכל.

    רציתי לנסות ולשנות את הכוון של ההתכתשות הזו כדי שאולי נוכל להבין משהו חדש על בעיה ישנה.
    באופן לא פורמאלי הייתי רוצה לשמוע את סיגלית ודליה מסבירות ליורם על הקשר בין המקלט של סיגלית אל עבודותיו של האמן הישראלי אבשלום מכך ולעבודותיו של פינחס כוהן גן מאידך. מדובר בשני אמנים ממוצא מזרחי שהשפיעו מאוד (יותר מריצ׳ל) על אמני שנות התשעים. כהן גן ואבשלום שונים מאוד אחד מהשני אבל שניהם אכן מתאבקים במציאות הקיומית אל תוכה נזרקו על ידי אירועים הסטורים ווביאוגרפיים בעזרת יצירת מערכות סגורות סדר. לוגיקה מוצרנת במקרה של כוהן גן וסדרי תנועה ארכיטקטוניים במקרה של אבשלום. אפשר להרחיב ולדבר על שני אמנים משפיעים אלה ולהעלות את הטיעון לרמת ההתגלות של דמות האמן היוצר עצמו כשהמוטיב האישי ליצירת האמנות בוקע מבעד לקירות המגן של המערכות הסגורות ומגנות, הורס את העמדה הפורמליסטית שהיא, אולי, גם אותה תובנות התרבות האשכנזית (מערבית) אותה אתה יורם מנסה לנפץ עם כלים חלשים מדי וכשרון גדול מדי. הכתיבה שלך יורם מרגשת אותי. יש לך יהירות שמזכירה את הרטוריקה של כוהן גן. אבל לא נראה לי שיש לך את הכלים והידע שצריך כדי להצליח לנפץ את מה שאתה מנסה. דליה נותנת לך קצת יותר מדי קרדיט כשהיא מקשרת בינך לבין אומי בבה ואדוארד סעיד. סתם אפס שלא יודע מאיפה להתחיל את הטיעון שלו. ועכשיו בואו נדבר על סיגלית ביחס לכוהן גן ולראש הכרות של הגבר המזרחי משוק מחנה יהודה או על אבשלום שקובר את עצמו ואת מחלתו איתו כדי שלא יוכל להדביק אחרים בקלונו. ואיפה את עומדת ביחס לזה סיגלית. בחורה ריגשת מבית טוב שמזדהה עם מעוטים. גם כשהם תוקפים אותך.

    שדה האמנות בישראל הוא אפרטהייד של התבדלות גזעית וזכויות יתר ללבנים

    שכחתי משהו חשוב.
    אורי ניר.
    אם הייתה באמת מחפש את עצמך בהודו במקום להתפנן עם רוחניות על חופים אקזוטיים אולי הייתה פוגש את הבן אדם הנכון שהיה מסביר לך איך זה שהעשירים והמפונקים של בני המערב יכלו ליצור אמנות חשובה בזמן שכל הנתינים של הקולוניות, בני המעמדות הנמוכים, פועלים ופזנטים לא יכלו לדעת מה זה. זה נכון שחלק מיצירות האמנות שנעשות על ידי אמנים פריוולגים הם טובות. אבל איך היה נראה העולם מבחינה אסתטית אם הזכויות והיסודות ליצירת האמנות המודרנית היו נגישים להודים חסרי ייחוס עוד במאה השמונה עשרה. האמת היא שקצת מפתיע אותי שאתה לא נזהר. הרי ביו אס איי מפטרים מרצים כשהם באים ביציאות כמו שלך. לא? אל תזלזלו ברב תרבותיות כי היא עדיין העתיד.

    תגידו שוב שאני יהירה כי כתבתי מאמר גם על אבשלום – זהי היה על תערוכה שהציג בלונדון, עדיין היה חי. אולי זה לא חשוב, כי כל הבורים פה שלא מבחינים בין פסל של מקלט לבין מקלט ובין אמנות לתעמולה ממילא יגידו שזה לא משנה שאני מכירה את האמנות שלו והם לא – הדעה של כולם שווה.

    אבשלום עזב את אשדוד, החליף את שמו וחי בפריז. הוא לא רצה להיות המזרחי שלך. לא רצה להיות ההומו הנרדף. הוא רצה להיות אמן משוחרר מתגיות, שיצר מבנים לבנים, טהורים, נזיריים. אז אתה בא עכשיו ומבקש שנסתכל על היצירה שלו דרך המוצא של אמא ואבא שלו? מה זה פה, נירנברג?
    פנחס כהן גן זה סיפור אחר. למה לחבר בינו לבין אבשלום? בגלל קרבת הדם המזרחי? זה נורא.
    ואם אתה רוצה להחמיא ליורם – לא צריך להעליב את כהן גן בהשוואה ביניהם. בכל זאת, כהן גן הוא אמן גדול בלי קשר למוצא, או אולי עם קשר – אבל האמנות שלו לא ניתנת לפירוש מרוקאי. האמנות שלו היא על האדם באשר הוא ולכן הוא כל כך חשוב – הוא לא יוצר אמנות אתנית. הוא התעסק כל השנים במדע ובשפה. אז אתה לוקח אותו לשוק, לגבר המזרחי, למה?

    לקרוא לי אפס רק בגלל שדליה מנור השוותה אותי לאיזה באבא? למה? שככה יהיה לך טוב. הלוואי שדליה, תשווה אותך גם למישהו. אבל לא פורמליסטי יותר מדי, משהו ניאו- ריאליסטי/ בולבוסי כזה . . . עדיף בלי הרבה שעועית בצ'ולנט. נראה לי שהספיק לך. אולי יותר בסגנון של אורי ניר באמת- צימעס לייק.

    מתנסה יקר,

    אני מהמזדהים עם ….
    מזדהה עם זיכרון היות מיעוט כולנו כולכם מאות רבות של שנים … מבחינתי ישראל הוקמה לפני חמש דקות ויכולה גם להתפרק עוד חמש דקות אם לא תתפתח טוב … כך גורס המוח העתיק שלי ….

    עוד מזדהה : הערצה לא רומנטית, ומשיכה כן רומנטית: לנגרים, מסגרים, רפדים לחצנים, יוצקים, כורכים, אלופים בפרספקס, צבעים, פחחים, מכופפים, מערגלים … שהם כל בוקר בשש וחצי על אף מוחלשותם (חולשה רב תרבותית כמובן) הם כבר עובדים בונים מתניעים את האיזור. רובם גם מחייכים ומראיונות שערכתי שמחים בחלקם וגאים בגופם, אפשר לבנות איתם ועליהם – וזה הדדי… כשהם לא יהיו : יהיה מאוד קשה לראות איך ואיפה בונים ומייצרים משהו בגוש דן. בזמן קום המדינה זה היה איזור תעשיה … איזור האילתורים. סלוניקי ללא הפסקה – מבחינת הבורקס .

    מזדהה עם אבשלום ומורי היקר פנחס כהן גן , אך ואך ורק כי הם אמנים דגולים . הם שני קצוות מאוד שונים גם בשפה גם באיך התמודדו עם זהותם.

    תודה רבה ! כי זו השוואה רלוונטית מאוד למקלט שלי ומחמיאה לי .

    פסל היציקה של פתחו של מקלט והמעבר שמוליך לשום מקום דו כיווני, בין יש לממש אין לא מקום (אבשלום) ולא מוצא או פתרון ״מדעי״ אנטומי, אלוהי או אחר, למרות ובגלל המקום והגוף …

    הם/אתם תוקפים אותי וזה כן פוגע וכואב לי אבל הם כל כך רחוקים מלהבין אומנות ומי אני באמת (בגלל המחשבות המאשימות) שכל מה שנשאר לי לעשות זה להציעה שזה לא כזה פשוט וסופני הפסקנות היא בורותית. אני מבינה (גם) לליבם. כולנו סבלנו פה מקשיחות לב אפליה גזענות ואלימות של אנשים וממסדים שונים … החל מבתוך המשפחה, במוסדות החינוך צבא וכו ׳ … אבל הגאולה ברוב המקרים לא תבוא מפטאליזם האשמות ומקלדות ….

    שלום לבלוג הזה,

    נראה לי שזהו,

    מתנסחה

    yyy כמה קנאה, צרות עין וחוצפה להשתלח ככה ברמה האישית, כשאתם מכוסים בנוצות טווסיות של אג'נדות.

    למשתתפים בדיון
    רגע, בואו נהיה ישרים עם עצמנו, אם הפסל הזה היה מוצג ללא שם האמן/ית הדיון היה הרי מתפתח , אם בכלל, לכוונים שונים לחלוטין
    משמע, על הפסל של סיגלית לנדאו נכפים כל מיני דברים שאינם בכלל ממין העניין – לא כן?

    אקטיביסטים ושאר ניאו מרקסיסטים חולקים עם אוליגרכים, בעלי הון ואספנים את אותו חוסר עניין בתוכן ובמשמעות של אמנות. שני הצדדים, היריבים לכאורה, שותפים לראיית האמנות כקיימת אך ורק בקונטקסט, כלומר לעולם לא מייצרת ומשדרת משמעות בעצמה. למעשה, שני המחנות נוטים להסכים ספציפית גן על הקונטקסט הנקודתי – שאמנות היא סחורה ושכל מה שיש זה שוק. ההבדל היחיד בין המחנות הוא טכני – ההבדל בין עבדים, לעבדים כי ימלוכו. במובן הזה בעלי ההון שקופים וכנים יותר בכוונותיהם ובדבריהם, אבל את הכוחנות המכוערת והרומסנית (הממשית לרגע זה והפוטנציאלית למי שרוצה לדמיין מה היה עושים אם הכוח בידם) של האקטיביסטים אפשר לקרוא מבין השורות די בקלות. אותה צורת ראייה של השליטים, רק בשם האידיאולוגיה ה'נכונה'. סך הכל יש מן השמחה לאיד לראות את קצפם יוצא, לא על לנדאו ומנור אלא על היעדר גישתם למקורות כוח וקבלת החלטות. היעדר יכולתם למחוק את לנדאו ומנור מן המפה (והרי "יורם" הפחדן לא מאמין איך ערב-רב מצאו לנכון להעלות פוסט על פסל!). אני יכול רק להציע ללנדאו ומנור לא להתרגש מקומץ הסטליניסטים המלעלע ומנופף אגרופים. ובטח לא להתנצל. שינבחו הקנאים, תרתי משמע.

    סיגלית נחמדת,
    בבקשה אל תצאי מהדיון הזה שרק נכנסתי אליו. אני מתכוון בהמשך לפרש ולהסביר את המקלט שלך בדרכי שלי.
    דליה, לפני שאנסה לחדד בשבילך את שלושת קצוות המשולש: פנחס, אבשלום, סיגלית אני חייב לציין שבמשפטי נירנברג לא שפטו בני אדם בשל מי שהם היו אלה בגלל מה שהם עשו. לא ברור לי איפה הצעתי לשפוט משהו בגלל מי שהוא ואני חושש שאולי את לא קוראת את דבריי.
    אני ממש לא מעוניין להכנס למשחק ההאשמות ומגננות הירוד הזה. בואו ננסה לעלות את הדיון לליגה לאומית ולצאת מרמת המתנס השכונתי.

    מקלט של סיגלית הוא עבודה אירונית ואיקונית עם התייחסות ישירה ומודעת לציור ארום יורד במדרגות של דושאן. תוך כדי הסתה ושיעתוק של גרם מדרגות של מקלט תת קרקעי סיגלית מציעה שלושה יישומים חדשים לאלמנט ארכיטקטוני ואנדסאי.
    המדרגות עולות במקום לרדת. יציקת הבטון המקומי הפונקציונלי והנחות נהיית יציקת ברונזה יקרה ודקה, האובייקט מאבד את הפונקציונליות הראשונית שהיא הגנה והתחבאות ונהייה סימן קריאה תלוי מבט שמציע חוויה פרשנית של עצמו כשהו מועלה (!) מעל פני העדמה והופך לאביזר ראווה.
    שוב פעם אנחנו רואים שמלבד מושא העבודה גם הרטוריקה של סיגלית היא רטוריקה דושאנית טיפוסית. ועכשיו לפרשנות.
    לדעתי גרם המדרגות של לנדאו מציע את אותו מקלט שאת דליה תחרפי את נפשך כדי לשמרו. מדובר כאן במקלט שהידע והתובנה של הסטורית האמנות, כמו שאנחנו מאמינים שהיא, מאפשרת. הסמנטיקה האוונגרדית של דושאן היא כבר בת מאה שנה וזה מאפשר הרגשת ביטחון לעוסקים בה. אחרי הכל, מדובר כאן באישור לקיום אינדיבידואלי פרשני למציאות שוללנית. במידה ואותן מדרגות שעולות לשמיים אכן מציעות לצופה תודעה יהיו כאלה שעשויים לראות בהן התעלות רוחנית לחיפוש עצמי ואולי גם כאלה שיראו בהן את העליה בסולם המעמדות אבל יש גם את אלה ששואלים את סיגלית ותומכייה שאלה ביקורתית חשובה שקשורה לעידן קצת יותר מאוחר מזה שלפני מאה שנים. מקלט הוא גנרטור של תודעה וכשכזה הוא מעלה שאלות על זהותו וסיבותיו של המפעיל שלו, אותו ארכי אמן שמעוניין לשנות את המציאות של הצופה הפרשן אבל מבלי לקחת בעצמו סיכונים פרשניים שיגבילו את דרכיו בעתיד. מה היא הסמכות שלך סיגלית, איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת. זו היא למעשה הבעייה הדושנית ולכן אנחנו כבר לא אוהבים אותו יותר. לא סתם עולות כאן הטענות האישיות שקשורות למעמד ומוצא חברתיים. מי את בעצם סיגלית כשאת מציעה לנו את המדרגות החברתיות יצוקות הברונזה היקרה מאוד. מה נותן לך את האפשרות היצרנית להזדהות עם אחרים עד כדי כך שהם מרגישים שאת מנכסת אותם לעצמך.

    דליה יקרה, שאלות של זהות היו תמיד שאלות חשובות למרות שיש רבים, כנראה כמוך, שמעדיפים לראות רק את היצירה והקשריה הפורמאלים תוך כדי התעלמות מהקונטקסט הרחב. את תועה כשאת אומרת (האמת היא שלא ממש ברור לי מה את אומרת בבקשה תחדדי) על אבשלום שעבודתו היתה צורנית גרידה כמו שאת טועה כשאת מתייחסת רק לאלמנטים המתמטיקאים והאייקונים במערכות של כוהן גן.
    שני אמנים אלה יצרו/מיצרים מערכות מיגון בעלות אופי פורמאלי ואנליטי אבל תמיד הם גם מאתגרים את אותן מערכות עם הנוכחות שלהם עצמם. אבשלום בווידאוים ומיצגים ופינחס בכתיבה ביאוגרפית ומייצגים. לדעתי בשני המקרים זהותו ונוכחותו של האמן כחלק מיצירתו היא מאוד רלוונטית בכך שהיא זו שמערערת את הערכים הצורניים במקרה של אבשלום ואת אלה המתמטיים אצל כוהן גן. דליה רוצה לראות באבשלום רק את הריבועים והעיגולים שבעבודתו תוך כדי התעלמות מהרובדים העמוקים שביצירתו. העבודות שלו הם מודלים שנהפכים ליישומים כאשר זהותו של האמן, שהוא המשתמש מתבררת. כמו שאת דליה אמרת בעצמך: גבר, יהודי, מזרחי, הומוסקסואל, חולה איידס, גולה שבונה מודלים של מקלטים במדינות שונות ומנסה לחיות וליצור מהם. ועכשיו אחרי שכולנו כבר יודעים את הסיפור (אינפורמצייה ולא רק לבעלי יכלת. למה שבעצם לא תספרי לנו מי הוא אותו האמן האמריקאי שבונה מקלטים במדינות שונות?) בואי נדבר על יחס הפרופורציות בין הריבוע לעיגול ועל השימוש במידות הנכונות שהן בסך הכל מוסכמות אסתטיות שנכפו על העולם הזה על ידי העלית המערבית שאת מנה עליה בצורה שגויה כל כך.
    ולהגיד על כהן גן שהוא לא עוסק בזהות מזרחית זה בערך כמו להגיד שדג מהים התיכון יכל לחיות בים המלח. לא משלמים לכתוב מאמר שלם על האי פון אז בואי נחסוך לנו את המעמץ. רק תקראי את מה שהוא פנחס כותב בקטלוג של הביאנלה של איסטנבול ותסתכלי על בערך כל עבודותיו כתביו והצהרותיו בתקשורת. לדעתי גם אצל פינחס חוזר המקלט לכל אורך הקריירה שלו. מקבירת עבודותיו בעולם, פרוייקט ים המלח ועד לנוסחאות המצוירות אשר הינן למעשה סוג של מגן סמנטי. כדאי לציין את דמות האדם הקטנה שרצה לה במדרגות יורד עולה, ימינה או שמאלה מזרח או מערב, תלוי כמובן מה אומרת לה הנוסחה. אבל מה שאת כמובן מסרבת לראות אצל פינחס זה את מה שפינחס נלחם עליו יוצר מכל. כל חייב. והוא עשה את זה ביחד עם האמנות שלו כחלק ממנה כי אצלו לא היו את ההפרדות. גבר, אמן, גולה בארצו, שמוצניק בשביל השמוצניקים, פראנק בשביל הבורגנים, מורה, מרוקאי, סובל. לקחת את זה ממנו ומאלה שמזדהים איתו ולהגיד שהוא רק אמן מודרני מערבי זה לא יפה לעשות. במיוחד שלכל אורך יצירתו הוא מתאמת עם זה.

    אז למה כולם פתאום כועסים על סיגלית.
    ברור שרוב הכאס כמו שהוא יוצא כאן לא ממש מוצדק אבל כמו שאמר הרפתן הזבובים לא סתם באים לפרה בקייץ.
    נחזור למקלט. כמו שאמרתי קודם מדובר בפעולה דושאנית של הסתה והמרה. רק בזמן שדושאן יהפוך רדי מייד ליצירת אמנות תוך הפעלה של מינימום משאבים או כג׳ספר ג׳ונס שיצק פחית של בירה אחד על אחד לפסל ברונזה קטן. סיגלית שלנו יוצקת חדר מדרגות שלם מברונזה בתקופה שבה מחיר הברזל הוא מהיקרים שהכלכלה העולמית ידעה. שלא נדבר על זיהום אוויר תלוי אנרגיה והובלת חומרים שיציקה כזו דורשת. אפילו רייצ׳ל וייטררד יצקה רק בבטון זול.
    אז מה באמת עומד מאחורי החומר והתהליך הראוותנים של סיגלית?
    למה בעצם אמנית שהתחילה את דרכה בדלות חומר נהייתה כזו בזבזנית. ומה הערך המוסף שהמקלט הסמנטי של סיגלית מקבל מהיות יצוק ברונזה. כל זה בניגוד למקלטים של אבשלום שהיו עשויים דיקט כמובן.
    אבל הראוותנות היא לא הגורם היחיד לכאס עד כדי כאב שנראה לי שחלק מהמאשימים חווים. לדעתי מדובר כאן בשאלת הסמכות האמנותית.
    כמו שציינתי לפני כן. דליה מנור טועה כשהיא מתאלמת מזהות האמן עצמו והחלתו בגוף היצירה. כשמסתכלים על יצירתה באת השנים של סיגלית, כמואצל פנחס ואבשלום אי אפשר ולדעתי אסור להפריד בין האמן ומי שאנחנו חושבים שהוא (גורם משתנה ולא יציב כמובן) לעבודה שלו. העבודות של סיגלית תמיד היו מערכות קיומיות שהמגננה היא המוטיב המרכזי בהן. במערכות שלה יש את הנארטיב, הרפרנס האמנותי (דנציגר, דושאן, מטה קלארק….) וכמובן דמות האמנית כישרונה וסיפורה האישי כמו שהוא נקשר לנרטיב. סיפורה האישי של סיגלית כמו שהיא מציגה אותו הוא כזה: אמנית, יהודיה, ישראלית, מינית, סקסית, לוחמנית, אוהבת, מזדהה עם חלשים באשר הם, תיהיה מוכנה לסבול את סבל החלשים באשר הם, תיהיה מוכנה להפגע מהחלשים באשר הם ועדיין להזדהות איתם ולסבול את סבלם. לדעתי סיגלית היתה מוכנה לחיות עם אבשלום באחד המקלטים שלו ביחד איתו עם רק יכלה או להשאר תלמידה מצטיינת של כהן גן למרות כאבו הכאוס על אנשים בעלי מעמד פריוולגי כשלה.

    מערכות ההגנה של אבשלום וכוהן גם הם טרגיות בגלל שהם פועלות לשני כיוונים. הגנה על האמן מפני העולם (מטפורה) אבל גם וכאן הכאב האמיתי למי שמבין את זה, הגנה על העולם מפני האמן.

    הזהות הלנדואית שמהווה את הסמכות האמנותית שלה היא מרוצצת ומנופצת כמו כל הסמכויות של אמני המערב של העידן הפוסט קוליאנלי. וזה בסדר מתי שמכירים בזה ועובדים מתוך זה.
    אלה שבמקרה של הדיון שחוויתי בבלוג הזה. נראה לי שסיגלית מנסה עדיין להיות אותנטית או במילות הרחוב של דרום תל אביב: היא מנסה לצאת ״אסלית״, לקחת לעצמה סמכות שיש כאלה שלא ממש מסכימים איתה במיוחד שהיא יוצאת בצורה של פסל חוצות של מדרגות מקלט עשויות ברונזה שמראות להם את הדרך הנכונה. למעלה.
    ולסיום אני ממליץ לצפות בווידאו הזה שלדעתי מסביר את בעית המדרגות בצורה יצאת מן הכלל.
    http://youtu.be/bWWBGzvfekM

    מצטער על הטקסט החפוז. אני רק אמן ולא הסטוריון אמנות בקי ברזי הכתיבה, אצבעותי מגושמות וכבדות הן.

    נכנסת רק עם הערה לגוב האריות החכמים. בעיניי סיגלית לנדאו מצטיינת בפיסול פחות מבשימוש ברדי מייד. חבל על האנרגיה הכסף והכוונה התמימה לומר משהו פוליטי , מחאתי ופלקטי עם חדר מדרגות עקור כשיש לה כל כך הרבה מה לומר בנגיעות ידיה בחומרים.

    אני אכן מתגעגעת דליה לימים שהמסגד היה מסגד. שבית הכנסת היה בית כנסת, שבית היה בית. שמקלט היה מקלט. שהבגדים והספרים והאמנות שלנו היו חלק מהחיים שלנו. ולא מוצגים במוזיאון רחוק ומנוכר שהזכות לקבוע מה יוצג בו שייכת לבעלי ההון והדעת. זוהי דעתי וזוהי ביקורתי בכל הדיון הזה. ביקורת שהחלטת שהיא לא עניינית.
    ציער אותי לשמוע אותך מזלזלת ומתנשאת על אמנים שבוחרים לעסוק בזהות שלהם. (אתה בא עכשיו ומבקש שנסתכל על היצירה שלו דרך המוצא של אמא ואבא שלו? מה זה פה, נירנברג? ”הוא לא יוצר אמנות אתנית. הוא התעסק כל השנים במדע ובשפה. אז אתה לוקח אותו לשוק, לגבר המזרחי, למה?”)
    את צודקת. באמת זהות היא דבר כל כך לא ענייני ולא אמנותי לעסוק בו. במיוחד במדינת ישראל. במיוחד שהרי כולנו ישראלים, מה העניין? איןן ייבוא אין ייצוא, כולנו שווים. אבל מה עם המכתבים שהציגה סיגלית? איזה ערך אמנותי יש להם אם כך? או שאולי את רומזת שהזהות של סיגלית לא שווה לזהותו של המרוקאי הנחות מהשוק?
    הצורה הכתם, הקומפזיציה- שפה שלמה ! יושבת בצל ומחכה שנתייחס אליה, שנשתמש בה. זה לעסוק באמנות! את צודקת. איזה בזבוז… איך לא לימדו אותנו מספיק טוב מהי אמנות בנתיבות במוסדות של הבבא סאלי וש"ס? איך לא הטיפו לנו מספיק מדע ושפה בשוק כל יום שלישי בין הבסטות של כל המרוקאים והבדווים? למה הנאורות לא הופנמה אצלנו במעברת עזתה? נותרנו בורים. בודדים. ממשיכים לעסוק בזהותנו ובפלוקלור מיושן, במוסכים, מסעדות, מאפיות,בשוק, בניקיון, בחנויות בגדים, כשהעולם סביבנו מתקדם ויוצק פסלי ענק בברונזה באלפי דולרים. אבל זהו, עד עכשיו כמובן.
    כעת אנו עומדים מול הפסל המפואר ולא יודעים את נפשנו, לא מבינים את הגאונות שבדלות. מתעקשים בבורותינו לחשוב על התועלת שיכלו לתת לנו הג'ובות של הפסל בשוק השחור, מותך לחומר ממנו נוצק.
    אין לי עניין בלפקפק בידיעותייך ובמחקרייך הרבים, פועלך האקדמי יהיה שמור עוד הרבה אחריי במוסדות הנאורים ובהסטוריה המתהווה בקולוניה הקטנה הזאת. מי אני ? איך אמרו מגינייך ותומכייך מעליי? ציפור שמחרבנת, זבוב שחור וקטן שנטפל לפרה. נכה רוחנית או כמו שאת אמרת: בורה.

    נטע .א

    נטע,
    דיון רב תרבותי, רב תחומי (פילוסופי, סוציולוגי, פסיכולוגי, הסטורי וכו )לגיטימי בכל מקרה.
    אלא שכאן, ככל שהשיח מתארך, עולה הרגשה מאד לא נעימה שהדיון גלש לפסים של מי מסכן (מקופח סובל וכו')יותר ממי על כל נגזרותיו.
    מה לזה ולאמנות , ודווקא לעבודה זו – לא ברור לי

    ושוב, כפי שציינתי בהתחלה – למרות שאני עוסקת באמנות שנים רבות אני לא יקירת ממסד כל שהוא על כל המשתמע מכך, אבל מה לתסכול ולקנאה שלי ולדיון באמנות????????

    אני לא חושב שאת זבוב בגלל מי שאת. אני חושב שאת זבוב בגלל הגישה הקטנונית שלך. דליה וסיגלית, גם אתן לא באמת פרות. אבל הגישה שלכן היא כמו של פרה גדולה כשהיא נעקצת על ידי זבובים קטנים. זו הייתה הכוונה. האמירה היא בכלל סינית. מצטער מראש בפני מי ממכן שהבינה אותי באופן אישי ונפגעה. האמת היא שאני לא ממש בטוח כבר על המשפט הזה. ויש לי סיני אחר יותר טוב אבל אנשים פה יכלים ממש לבכות. אז אולי נשכח מזה וגמרנו. סליחה נטע.

    המהפכה המיזרחית-ערבית התחילה במוסיקה, המשיכה באוכל ומגיעה לאמנות. לא במקרה ולא באופן טבעי האמנות בישראל היא מועדון של אשכנזים. בתערוכות בחו"ל מתייחסים לעולם השלישי ולפלסטינים, ובישראל מדירים את התרבות והקולות הערביים בצורה שיטתית. בשנים האחרונות נוצר טרנד הזוי של התגזענות על מזרחים, ערבים ושחורים במסווה של דיבור על גזענות. ובעתיד העבודות האלו ישמשו כעדות לדיכוי הזה. מי שנוטל חלק בפעילות שכמעט כל המשתתפים הם לבנים- תומך בדיכוי.

    טוב נו אתם חייבים את תעודת המיסכנות …
    ברור. צהוב תרתי משמע. נמוך. מתה על פרות. במיוחד הריח.
    זה לא קל להוציא ממני
    כי לא ״רואים עלי״
    כי אני לא משתמשת בה בכלל
    כי אני מאחדת כאוסים כעסים כאבים מספקטרום רחב מידי ? (זה כבר רמז)
    אבל הנה סוף סוף תערוכה אישית . הכל מרומז בה. צריך לקרוא את האותות.
    שחכתי איפה ומתי הייתי הכי מסכנה – כי אני פאייטרית משהו פסיכי. עדיין.
    ואני נלחמת גם בשבילכם ויש אהבת חינם גם – האהבה האמיתית. אדם למקום
    ואבי ואמי לא השתמשו אלא הסתירו את התעודות מסכנות האלה. גם להיות מסכנים גם לא לדעת את זה וגם להתבייש בהכל … מי מכיר ?
    ונכון צבע עור אי אפשר להסתיר אבל אלו מאחיי ששרדו הם בהירים יפים וגבוהים ממני
    גם בלפלנד יש כבשים שחורות
    אבל מספיק about me – נגיד לא אני אבל אם מישהי הייתה קורבן
    נניח קורבן לאונס (שיגרתי/ קבוצתי/אכזרי)- היא גם צריכה להציג בפניכם תעודה ?
    לפרוט . למה דומה מקלט ? ללוע הארי ? לא אני לא אני – נשבעת …
    למרות שבמוח העתיק אשה יודעת אולי את האונסים מגילגולים הקודמים.
    ואם מישהי גדלה עם אמא אפילפטית שכל פעם חשבה שהאמא מתה כשהיתה לה התקפה עם הילדה הקטנה לבד בבית
    יש בזה מסכנות שניתן על ידיה להסביר את כתמי ציוריה ובכי מכחולה שעדיין נשארים אופטימיים ? (כי לא תאמינו – אומנות יכולה גם להיות בריחה )) אומנות יכולה להיות כל מה שהיא רוצה. שטוטית, משעממת, זולה, …פירמידות עם קודקודי זהב 24 קרט … נצח זה יותר ביוקר
    נחזור לחותם ההכשר …. אבל אם היא מזרחית בהירה עם עיניים כחולות ?
    ואחרת מאומצת?
    ע״י משפחה אשכנזית אבל לא תאמינו יש משפחות ממערב אירופה שהן עניות מכל הבחינות, וגם קמצנים, רגשית נכים, בטן מקרקרת, בגדים תמיד קצרים עליה …. בלי מעיל בחורף. מהגרים ללא רשת ביטחון וקהילה
    ונגיד מישהי עם אמא דיכאונית שהאבא מרצה במיכללה באילת – לא נותן לאישתו שום דמי כיס ?
    להמשיך ? … אמנית מזרחית אריסטוקרטית עשירה שיכון ל׳ ? נולדה עם אח תאום אשכנזי עם תסמונת דאון : הרבה אטרף כי אבא ברח …
    מגוחך ? להפסיק ? עדיף שילך … הוא היה אלים …
    אתם חושבים שרק מרוקאים גרו במעברות? התקשו להתפרנס? להשיג השכלה? להרגיש בבית לצד אנשי העליה השלישית …
    איזה חיים קלים אתם עושים לכם.
    והמקלט הוא לא איבר מין דווקא,
    אלא האריה השואג של תל חי . האריה השואג של תל – ביב

    פעולה 1: לעקור את המקלט ממקומו ע״י העתקה מדעית של פני השטח הסדוקים שעברו קורוזיה, הברזל והחצץ בני המאה שנים נחשפים … התבנית מעתיקה הכל עד אחרון הפרטים. פעולה של ארכאולוג/ית . המקלט מיועד להריסה תוך מספר שבועות תחל הבניה של מגדל של חברת אפריקה ישראל .

    פעולה 3 : לבחור את החומר הכי הפוך מבטון ומאומנות עכשווית וישראלית שרק אפשר , להלחם במוכר. בעראי. במתקפל. בפרקטי. בזול במתנצל במתחכם לצקת מחומר עמיד של פסלי חוץ (((( לנצח תאכל חרב אבל לא לנצח תוכל לרוץ ולבקש מחסה באדמה. חיים או מתים היא מבקשת מהעיר נירמול !!!.))) ברונזה אפשר להתיך אחיות : זה גאוני : זה כמו עופרת וזהב ולא כמו פיבר ובטון … . אני רק משאילה את הברונזה הזו מאמא האדמה הקברנית ואם כואב לכם על הפלנטה והמתכות תכתבו לבלוג של התעשייה האווירית ורפאל . דחוף.

    פעולה 4 : לדאוג שאת הדבר הזה אני מממנת מהבנק כי מי יודע – עדיף שאיש לא ידע ולהצתנע .ומי יתן לי – ביזבוז זמן לצפות למימון , עידוד, גיבוי ואהבה עבור מעשה כל כך חתרני ומתריס … אתם המתנגדים לדבר אתם אלה שעושים את מה שיצרתי לקיצוני . אכן אקט אישי פרטי גחמה קינתית שיש בו ריאליזם מאוהב והספד.

    פעולה 5 : נזכרתי. כיתה ז׳ . בית ספר מוריה/רנה קאסין, שמואל הנביא. 12 כיתות ז׳. 41 ילדים בכל כיתה. ״תרגיל הגה״ .שגוי. נופלת טעות מחרידה ואני למטה. המורות דחפו 6 בימקום 3 כיתות למקלט יחיד. הילדים קופצים , נשפכים בשכבות רומסים עצמות ומרסקים משקפיים … מחנק. פחד נוראי. 1982 . נזכרתי בגיא – ביקרנו אותך בבית חולים. זוכר ? 1982 הקומונר שלי אלי מהנוער העובד נהרג בלבנון (הייתי קצת מאוהבת בו). 1982 פורצת מגפת האיידס ואני לא הספקתי כלום עדיין …. 1986 בן דוד אלון גם הוא נופל בלבנון.

    פעולה 2 : לתת לו לההפך לעמדת התאבדות נמוכה ולא אפקטיבית, או המראה או דוכן נואמים . לתת לו. זו לא המצאה שלי אבל זה ממש ממש לא ״רדי מייד״. סיפקתי את העבודה לבית יציקה ישראלי עכו : 4 פועלים שני בעלי מלאכה מבוגרים חדורים באתגר של להתחיל ולסיים בשלום את היציקה השאפתנית. למה ? למי ? הם שואלים אותי שנתיים . ואני עונה : אין מזמין לעבודה. אפשר לעבוד ברצינות ובייסודיות הנדרשת. לאט ! הם מבינים והם מגלים איתי בזהירות ארכיאולוגית מה עשינו … (אגב הפקה דו-תרבותית: רוסיה – מרוקו דה בסט , רק בישראל!)

    פעולה 6 : הזמנה למרסיי – Marsailies הבאר שבע של צרפת , אני מוזמנת על ידי אוצרת ותיקה שאין בידיה אלא לשלם עבור המשלוח הימי. ההזמנה היא להשתתף בתערוכה קבוצתית. הקונספט: אמן אחד מכל ארץ סביב הים התיכון .

    אז מי אני ?

    אני בת בכורה ונכדה בכורה של שתי משפחות של ניצולי שואה, פליטים, חציים דתיים וחציים קומוניסטים : רובם מתים.
    אם קראתם עד לכאן אז הנה התעודות בבקשה : בגרמנית של רוסיה -רומניה
    דור שני /שלישי הלוואי יגמר ברביעי : זה השאיר אותי ילד/ה, זה שם אותי בהזדהויות, ובעמדת מגרשת השדים, רק שהשדים נשארים במגרש של המגרשת, יורשת , מלכודת של רשת …. ולכן זה רק חלק מהסיפור .

    מתנסה, אין לך מה להתנצל, או לך, סיגלית, מה לפרוס את כל מסכת סבל חייך. למרות שהקריאה בו
    מעניינת וחבל שהפסל מפריע שם. את מה שאת נוגעת בו אני אוהבת. אלה עבודות עם 
    לב. האמיני לי, זול ואמיתי הרבה יותר מיציקות מתישות שמחסלות את החשבון. 
    לגבי הזבוב: אני לא התקטננתי, ביקרתי את העבודה בהקשר הפוליטי שלה 
    ואת העובדה שהאוצרת התכחשה לקשר. זו את והאוצרת ושאר חברים שנכנסתם למגננה, קצת לא עניינית אם יורשה לטורדנית שכמותי.  
    חבל. או שלא. תלוי באיזה רוח הדברים נכתבו.  
    לגבי המסכנות, האם היית מעיזה להטיף את כל זה לפלסטיני? תשב בשקט
    גם אני הייתי מסכנה? גם אנחנו סבלנו בשואה? גם לי יש סבל אישי, אז שהקולקטיב שלך שאני פוגעת בו עכשיו שיירגע ומיד?  מדוע הסבל והמאבק המזרחי מאיים עליכם כל כך? לא מצפה לתשובות. בטח שלא אחרי דיון כה מתיש של חירשים. אני עייפתי מהשיח הזה. מאחלת לך הצלחה
    במרסיי. שם המרוקאים היהודים יקבלו את הפסל בהבנה 
    סולידרית הרבה יותר מכאן, מבטיחה לך.  

    נ.ב את הציפור המחרבנת ממש אהבתי. מאמצת בחום! 🙂   

    התערוכה "קריאטידה" של סיגלית לנדאו פתוחה לפרשנויות.

    כל יום חוץ מיום ראשון, במוזאון הנגב לאמנות, באר שבע.

    כולם מוזמנים.

    סיגלית יקרה
    אני מעריץ את הפתיחות והרצינות שבא את משתתפת בדיון הקשה הזה על עבודתך ועל עצמך כמו שאני מעריץ את הקריירה רבת השנים שלך. באמת כל הכבוד.
    נתת לי תשובה מעניינת לשאלת הברונזה שהציקה לי בייחס לעבודות המאוחרות שלך.
    בבקשה תתקני אותי אם אני לא הבנתי נכון. לפיך ברונזה היא חומר טרנספורמטיבי, כמו שאווה אצל בויס, שמאפשר את התפרקותו של הדימוי על ידי התחה עתידית של החומר. רעיון יפה למרות שאני לא ממש בתוח שעובר דרך העבודה עצמה. זה נכון נכון שמדרגות וחומרי יציקה חמה (מתכת, שאווה, פלסטיק) קשורים אחד לשני דרך הטראנסדנטאליות שבדימוי לאומת זו של החומר. אבל עדיין, ברונזה שלא כמו אלומיניום או פלסטיק או כל מתחת שהיא קשורה לתרבות ניאו קלאסית.
    גם סטאלין ביקש מאמניו לצקת את האנשים הרגלים מברונזה. אבל תוך הפיחתם ליותר גדולים, חשובים, יפים והעמדת על פדחטל נצחי.
    אולי שלא במתכוון, יוצא לך משהוא כזה כאן כמו גם בדמויות הברונזה היצוקות האחרות שלך?
    לגבי הארגומנט על ביזבוז האנרגיה. חיכיתי שתגידי לי, משהוא כמו זה. נכון שיציקת צריח של טנק לוקחת הרבה יותר מזה. אבל, קיומה של בעיה אחת אינה מבטלת את הבעיה האחרת. במיוחד כשכולנו יודעים שהסיכוי שפלדת הטנק תמוחזר הוא הרבה יותר גדול מאשר הסיכוי שהפסל המוצלח שלך באמת ימוחזר. גם קיים דמיון בינך לבין עבודות הברונזה המאוחרות שאמנים עכשויים אחרים כמו פול מקרטי, דמיין הרסט, אדל אבדסמד (זידן זידן), מוריס בורג׳ווה וטומאס שוטה מייצרים. בכל המקרים נראה שקבוצה שלמה של פסלים ידועים ומצליחים שהגיעו לשיא הקריירה בעשור האחרון מיישרים קוו עם כוחות השוק החדשים (ביליונרים בנלאומיים שקונים אמנות יקרה מסיבות ששנויות במחלוקת) של עולם האמנות ומייצרים פסליי ברונזה מונמנטאליים למרות שהבסיס של יצירתם לא היה קשור בחומר גלם כה מסורתי כמו ברונזה. אני בטוח שאת לא עושה את העבודות שלך בשביל השווקים האלה, אבל בכל זאת, כדאי שתשימי לב לבעיה הזו בזמן שאת מזדהה עם חרשי הברזל בעלי האצבעות הירוקות מפטינה והנשימה הכבדה מסיליקה שממלאים חורים של בועות אוויר על פני השטח של יציקות הברונזה המאוחרות שלך.

    לאביחי , אתה שואל: רוב האמנים הצעירים עקרו לפולין\ברלין! מה את אומרת! זה נתון סטטיסטי? " אז הנה לך הנתונים הסטטיסטיים מהעיתון האשכנזי לאנשים לבנים שחושבים את עצמם…. אתה חי בסרט כל האשכנזים הוציאו דרכונים ועזבו או שחיים כבר על מזוודות. חברה מזרחית שלי מדווחת לי מברלין על המושבה הגרמנית המתחדשת של "בני הטובים" של האוסט יודן.לך לפילהרמונית של ברלין ותראה כמה מהם מנגנים שם ובתזמורות אחרות

    על הביקור של תלמידים בדואים בתערוכה "קריאטידה" נכתב באתר של פרויקט האמנות של כפר ח'ורה (http://huraartproject.wordpress.com/):

    הקבוצה כללה את תלמידי כיתות ז' ו-ח' וכמה חברים מהקבוצה הבוגרת שהצטרפו כמדריכי עזר ומתרגמים. ניכר היה שהתלמידים הצעירים התרגשו מאד מהביקור בתערוכה. עבורם זהו הביקור הראשון במוזיאון כלשהו לאמנות. המפגש עם עבודתה של לנדאו היה חשוב כמבוא לשיעורים שיתקיימו השנה בפיסול, הן מבחינת מגוון החומרים שלנדאו משתמשת בהם, הן מבחינת גישתה לפיסול ורדי-מייד והן מבחינת יכולתה של לנדאו לבטא בעבודתה חומרים אישיים ומצבים קולקטיביים.

    הקומה השנייה מעוררת שאלות רבות הקשורות בזיכרון מקום, מקומיות והגירה הרלוונטיות גם לצעירים בדואים המבנים את זהותם בהקשר של מסורת, מקומיות ולאומיות.

    שירה אוחיון, מקריאה במאמר שהבאת, מהעיתון לאשכנזים שחושבים את עצמם, אין שום נתון סטטיסטי שמדבר על כך שרוב המהגרים הם אשכנזים. להיפך, מופיעים במאמר כמה וכמה שמות (כנראה) מזרחיים, בין אלה שכבר היגרו (עיני, אזולאי) ובין כאלה שמהרהרים בעזיבה (עיני, אסולין). שלא לדבר על זה שאין קשר בין המחקר המדובר לאוכלוסיית האמנים שאת מטילה עליה רפש כאן בחדווה. נשאלת השאלה למה כשכותבים שהנטייה להגר ניכרת בעיקר בקרב מצביעי שמאל חילונים את מייד מסיקה מזה שמדובר באשכנזים בלבד. מה, אין מזרחיים שמאלנים וחילוניים? ולמה בכלל עיתון הארץ הוא רק לאשכנזים שחושבים את עצמם – כי מזרחיים לא קוראים הארץ? תבדקי את עצמך, שירה, אולי את טיפה'לה גזענית כלפי מזרחיים (אני מציע לך להיעזר בחברה המזרחית שלך שהיגרה לברלין).

    היתושים נשארו יתושים, הקנאים הנובחים (השיא הוא האיום החצי-סמוי של הקורא/ת האמיץ/ה המזדהה בשמו/ה המלא "לא ידענו", על כך שהאמנות הגזענית תשמש כעדות למשת"פיותבמשפטי נירנברג העתידיים).

    סיגלית אמנית מונומנטלית, והחד-מימדיות האקטיביסטית לא מסוגלת להתחיל לגרד אפילו את המשמעויות של עבודתה. כמו כל יחיד שמעז להתבלט מהעדר, היא מותקפת ע"י מוסר העבדים של השמאל (המסתתר בעור-הכבש האגליטריאני). האקטיביזם אכן משתלט כמו ארבה על מוסדות אמנות בעולם ומכחיד את העשייה האמנותית לטובת סדנאות לשרבוט פלקטים. זוהי התנהלות אלימה, יהירה, פנאטית, וגרוע מכל, מנציחה את המצב הקיים באמצעות פירוק (ביודעין או מתוך התלהמות הבורות) אחד מהמרחבים האוטונומיים היחידים שנותרו בחברה הרובוקופית המערבית. הקמים כאן על סיגלית הם ממשיכיהם ברוח של שורפי ספריית אלכסנדריה, סליחה על הדרמטיות. אני אומר זאת בניטרליות כמציין עובדה יבשה.

    "You can't hear where she comes from or who influenced her. She is the creator"
    Musician Tricky, talking about Kate Bush

    כן, השוואה מאוד במקומה!

    Oh England My Lionheart
    I'm in your garden fading fast in your arms
    The soldiers soften, the war is over
    The air raid shelters are blooming clover
    Flapping umbrellas fill the lanes
    My London Bridge in rain again

    Oh England My Lionheart
    Peter Pan steals the kids in Kensington Park
    You read me Shakespeare on the Rolling Thames
    That old river pool where that never, ever ends
    Our Thumping hearts hold the Ravens in
    Keep the tower from tumbling

    Oh England My Lionheart
    Oh England My Lionheart
    Oh England My Lionheart
    I don't want to go

    Oh England My Lionheart
    Dropped from my black spitfire to my funeral barge
    Give me one kiss in the apple blossom
    Give me one wish and I'd be wassailing
    In the orchard my English Rose
    Or with my shepherd who'll bring me home

    Oh England My Lionheart
    Oh England My Lionheart
    Oh England My Lionheart
    Oh England My Lionheart
    Oh England My Lionheart
    I don't want to go

    http://www.metrolyrics.com/oh-england-my-lionheart-lyrics-kate-bush.html

    http://m.youtube.com/watch?v=VO63vb1S7Cw

    http://m.youtube.com/watch?v=uMhNwQuX5aU

    http://www.youtube.com/watch?v=do5bK0j_RPw&feature=youtube_gdata_player

    תודה למתנסים ולמתנשאים, ואחת אמיתית לאבי , גם לציפורי השיר והזמר
    יתחזקו המתלחשים והפוסט נאו אבסורדוס קייסריים : היתה לבה , נשארה מאגמה, יש כפפות ואין ספק שהעיקר לראות את האומנות לפני שמחווים. (ולא לביים שגיאות כתיב . . .)
    לכו ל״קיימא״ ביפו, ״מ(ו)אזין״ . הם לא נוגעים אחד בשני.

    "אז אוסקוט יא חרא מוואדי מוסררה, אני השמנת אתה הבררה"
    ד. אבידן

    בין כל המגננות שעלו פה בשם הזכות לפרשנות וחופש היצירה, בין כל גינויי האינקוויזיציה, הפוליטרוקיה, הז'דנוביזם, הסטאליניזם ושאר מושגים דומים שהוזכרו פה בתדירות שגובלת בהיסטריה, נעלמה העובדה הפשוטה שעוד לפני כל פרשנות וכל דיעה, הדבר הקטן והעקרוני ביותר שעשו יורם, נטע וכמה מגיבים/ות אחרים/ות הוא להצביע על תנאי ההיתכנות הבסיסיים של יצירת האמנות של סיגלית לנדאו והצגתה במוזיאון הנגב. אלו עובדות, לא דיעות – נתונים שמשיבים את האובייקט למסגרת החברתית, המעמדית והפוליטית שבה הוא נוצר. אפשר לטעון שזו התבוננות חלקית (וזה בסדר – לכל גישה יש נקודות תורפה), אולם בין אם מסכימים עם הטענות ובין אם לאו, ההתייחסות אליהן כאל חסימה של פרשנות חופשית, שממנה נובעת הדרישה לא לעסוק במאפיינים אלו, ואף הצגת העיסוק בכך כטרמפ, קרדום לחפור בו וטיהור סטאליניסטי, למעשה דורשת מן הפרשנים להתחיל את עבודתם בנקודה מסויימת בלבד ולהתעלם משורה ארוכה של תנאים ומאפיינים תקפים שקדמו לה, כמו גם מהשפעת התנאים הללו על אופייה של היצירה ואופיו של המוזיאון בהווה. כפועל יוצא מכך מי שחוסמים את חופש הפרשנות הם בראש ובראשונה טהרנים שחוסים בצל נימוקים של מקצועיות אמנותית א-פוליטית וקולקטיביות מדומיינת, ומגיבים כמו אורי ניר, שלשיטתם כשאמנים עוסקים ב"מושאי היצירה שלהם" זה נתון במסגרת החופש האמנותי, אבל כשמושאי היצירה מחליטים לעסוק באמנית ומניעיה זה הופך פתאום ל"נכות רוחנית בלתי נסבלת" ו"שיח אינקוויזיציה".

    מסיבה זאת חשוב לחזור ולומר שמוזיאון הנגב בב"ש, כמו כל מוזיאון, גלריה, בית כנסת או כתב עת בישראל ומחוצה לה, הוא מוזיאון פוליטי לעילא המציג קו פוליטי לעילא העובר בין התערוכות השונות שמוצגות בו. סיגלית לנדאו, מנשה קדישמן ואוסף הללה טל שהוצגו במוזיאון בשנה האחרונה הם שמות גדולים, מרכזיים, מערביים וא-פריפריאליים. זו הקצפת של הקצפת של המיינסטרים הישראלי באמנות, שאינה סתם אמנות טובה כי אין דבר כזה סתם אמנות טובה. זו אמנות מערבית (ובגרסתה המקומית – אשכנזית בעיקר), שמוצגת מנקודת מבט מערבית. זו גם האמנות היחידה שמוצגת כעת במוזיאון הנגב, השוכן במדינה שחמישית מאוכלוסייתה ערבית וחצי מאוכלוסייתה היהודית מזרחית (בב"ש ובדרום בכלל השיעור גדול עוד יותר). אלו מזרחים וערבים שמשלמים ארנונה שמממנת את פעילות מוזיאון הנגב, וזאת למרות שהמוסד הציבורי כלל אינו מתייחס למסורת ולתרבות שלהם. כשהם מעזים למחות על כך, הם זוכים לבוז ומואשמים באלימות, כפיות טובה וקטנוניות.

    ועוד משהו בנוגע לסוג הדיון שמתקיים פה. בסופו של דבר העבודה של סיגלית לנדאו סופגת ביקורת על בעיה כללית, סוציולוגית ולא אישית. מבחינה מסויימת זה לא הוגן, כי לנדאו ודליה מנור אינן האשמות הישירות במצב החברתי ובפערי המעמדות בישראל. אולם יש הבדל בין חוסר אחריות אישית לכשלים לאומיים לבין התנערות כוללת מכל זיקה אליהם ואפילו התכחשות לקיומם, התכחשות שבאה לידי ביטוי הן במחיקה הגורפת, האלימה אפילו, של בעל כוח שמעוניין לא רק להכתיב את סדר היום אלא גם את תנאי הביקורת המועדפים עליו, והן בהתעקשות להציג חוויה אוניברסאלית – מנור באמצעות דיון באמנות בכלים מודרניסטיים ולנדאו בניסיון להשליך של החוויה הפרטית שלה על קולקטיבים לאומיים, מגדריים או כלל-אנושיים – תוך התעלמות גמורה מכך שגם האוניברסאליות הופכת בידיהן למגזרית ומצומצמת. ולראייה: כל ה"זבובים", ה"בורים", "הציפורים המחרבנות על הראש", "בתולי זכויות האדם", ה"מקופחים המקצועיים" ושאר כינויים שהוצמדו פה לכל ה"לא נחמדים" שקופצים עם כל מני שטויות כמו זהות, שורשים, פערי מעמדות, דיכוי ותרבות אחרת, ולא מקבלים בהכנעה ואסירות תודה את כל הטוב שעולם האמנות מרעיף עליהם.

    מבחינה זו הדיון שנוצר פה אמנם מעניין, אבל הוא לא מעניין משום שהעבודה פתחה מחשבה חדשה אלא דווקא בשל האנכרוניזם הנובורישי שלה, אנכרוניזם שגורם לחוסר יכולת לזהות את העובדה שהאמנות הנוצרת ומוצגת פה פועלת בחברה רב-תרבותית ומשוסעת, ומוביל להתעקשות להמשיך לדבר אל איזו כלל-ישראליות מדומיינת בשפה, במושגים ובעולם ערכים בני שישים שנה. בכך מוחמצת ההזדמנות לפתוח את שאלת האמנות והמוזיאון ולחשוב עליה מחדש על רקע המציאות החברתית והפוליטית הסבוכה של ימינו.
    העובדה שבשנת 2012 עדיין צריך להסביר שפוליטיקה אינה רק הצהרה רשמית ושכל פעולה בעולם נוצרת בקונטקסט פוליטי ראוייה למאמר נפרד. מעבר לכך, כפי שמלמדות כמה מן התגובות פה, בזמן שאנשים כמו יורם ונטע אלקיים מואשמים בדיבורים על תורת הגזע, עולם האמנות בישראל מקיים תורת גזע הלכה למעשה.

    פנחס כהן גן
    יהודית סספורטס
    עירית חמו
    איתן בן משה
    סמדר אליאסף
    אבשלום
    משה ניניו
    צדוק בן דויד
    יגאל עוזרי
    רותי בן יעקב
    מוטי מזרחי
    צחי חכמון
    עילית אזולאי
    עדי נס
    אורי צייג
    דויד עדיקה
    יוסף קריספל
    אלי פטל
    מאיה אטון
    נועה צדקה
    טל מצליח
    טל שוחט
    וכן ירבו. ועדיין יש ״לכם״ טענה …. אם תנסחו אותה בתוך עשייה
    הרשימה הזו היא רק רשימה חלקית מתוך הרבה אמנים מזרחיים מעולים שמצליחים בארץ ובעולם
    ואני זו שארכאית בחשיבה של לפני שישים שנה ?

    נשיאת בצלאל , ראש המחלקה לאומנות של בצלאל, ראש לימודי תואר שני : ממש לא אשכנזים !!!! לפחות לא במוצא

    עכשיו האתיופים, וכן, הערבים וגם הרוסים : בוא ותצעקו את הצעקה שלהם ביחד – אם זה היעוד שלך /ם : תערוכות . לארגן תערוכות עם טקסטים אמינים טיפה יותר כנים ולא קונספירטיביים.

    למה הנושא המגדרי אצלי לא תקף ולא עובד לך יונתן ? היית בתערוכה יונתן ? תקשיב לשרה יעקב מהתנור שלי ותראה איך נשמעת מישהי שיודעת משהו על המקום והזמן הזה – והיא בת 80 , שרה

    תסתכנו בכלל ובפרט שימו על השולחנות של המוזאונים הגלריות והמתנסים הרבים בארץ הצעות לתערוכות יחיד וקבוצתיות בנושאים המעניינים שאתם מגלגלים עליי פה. משפט שלא ממש נעים לי לכתוב אותו אבל הוא נכון : לא הגעתי לאן שהגעתי בלי ליזום עד בוש ולסכן את כל ההוייה שלי. כל גרם כל שנייה וכל שקל שהיה ושלא היה לי. לא חיכו לי.

    סורי , אבל אני במקרה בעד שישמעו כל הקולות החומרים והתכנים שהושתקו פה במאה העשרים והאחת גם …. ומחפשת ללא הרף דרכים … במציאות …. חופרת בבוץ ארכיאולוגיה אישית ונשית יותר ופחות ….. אבל הפורמט הזה הוא ביזבוז הזמן היקר של כולנו.

    גלריה קיימא, בן דוסא 26 , יפו , סגור ביום שני. שיח גלריה בחמישי לינואר .

    בבאר שבע נסגר בינואר 19

    בקרוב יוצא הקטלוג ל״קריאטידה״

    שיהיה יום קצת יותר מסביר

    יונתן איזה סיומת מאכזבת. הדיון הזה יכל היה להתפתח למקומות מעניינים שבו אפשר לבדוק את ההשפעות של אמנים מזרחיים על סיגלית לנדאו, אם היו או לא היו? אולי האמנים האלה באמת לא מזרחיים באמנות שלהם כמו שדליה חושבת, ואולי הגישה האישית של סיגלית היא יחודית (בטוח לא פורמליסטית). אבל הנה אתה מצד אחד ופיטשון מהצד האחר משחקים בסלאח עדין והאביר לנסלוט ומסרבים לראות מעבר להאשמות והפלת דופי של האחד באחר. אולי אתם בכלל כבר לא מסוגלים להבין את המורכבות שביצירת האמנות בה זהות ועשייה מתערבבים עם פנטזיה ומשחקי תפקידים מורכבים שבסופו של דבר עשויים להציע עתיד טוב יותר לכולנו. חבל.

    מתנסה, אתה צודק. ניתן היה לקחת את הדיון גם לכיוונים אחרים ואין ספק שיש מורכבות שאינה עוברת בדיון הנוכחי (כפי שמורכבותו של הדיון הנוכחי לא תעבור בדיונים אחרים). התגובה החריפה שלי נוסחה ביחס לדיון שכבר נוצר וביחס לתגובות של דליה, סיגלית ועוד כמה מגיבים לביקורת שהובעה פה. ביקורת שאני מוצא בה הרבה יותר מאשר גרעין של אמת ורלוונטיות ומסתייג מאד מהשלילה המוחלטת שלה.
    מכל מקום, בתגובות קודמות הרמת כפפה לכיווני מחשבה אחרים שעם חלקם אני מסכים, עם אחרים פחות ועל כולם אני מוכן לשוחח.

    נקלעתי במקרה לדיון הארוך הזה, שככול שהתארך כך נהיה מייאש יותר. ניסיתי לזכך את הארגומנטים במידת האפשר ולנסות לראות מה מקור הכעס והתסכול ובאיזה אופן זה הצליח גם הפעם להדליק את מתג המזרחיים/אשכנזיים ולאיזה צורך. יש לי השערה עמומה שהמזרחיות היא שם קוד להעדר אופק ואופציה ואשכנזיות היא סוג של בחירה בהיאחזות במקום ולכן אמנים כמו סיגלית לנדאו שהצליחו בקנה מידה בינלאומי ובוחרים לחיות בארץ ולהתחבר שוב למקורותייהם ומשפחתם ניתפסים כלא אוטנטים ומתנשאים, אותם גינויים מקבלים אדריכלים, קולנוענים וגם אקדמאים ואינטלקטואלים. בכדי להשאר מוערכים הם צריכים להשאר בחוץ כמו יהודית סספורטס ולהשאיר את עצמם מחוץ לדיוני הועדה המסדרת ובתוך דיוני האמנות גופם.
     

    זו הפעם ראשונה הרגשתי ״מותר ״ צריך ו ״אפשר״ לחשוף משהו (אגב זה חלקי ומצונזר) – בתוך מיצב שהשלד שלו כבר התקיים בברלין 2007 : שירבבתי בדלת האחורית לתוך התערוכה פרטים שהם ביוגראפיים (דוד יחיד שהיה ולא פגשתי שלקח את חייו שנתיים אחרי שהגיע יתום למעברה ולעליית הנוער ) . המיצב אינו אלגורי כלל או עמום הפעם (לצד חייו הקצרים והכתובים ביומן של ישראל לנדאו ראיינתי 4 ביוגרפיות מדוברות + שירה + פיטפוט בלתי נסלח של נשים ממוצאים ורקעים שונים , מכרות ) : ונוצר הדיון שבעצם איננו דיון אלא אכזבה גדולה ממני אולי : וזה אולי סימן למשהו . השפעה . השראה. ציפיה . במיצב עצמו רמזתי לסכנת הגזענות שממנה סבל דודי הנעדר ( המשפחה שלו / שלי ) משום שלא אהבו את מוצאה של אהובת נפשו … וזה כבר חומרים מרומאו וג׳ולייט … ביקשתי מנטע אלקיים (בגלל שמה – שם שגורם לי לדריכות ותקווה) שתעזור לי לחפש את סימון אלייה לא הגיע מכתב הפרידה שלו. היא התעלמה מהבקשה ואיחלה לי שהמרוקאים של מרסיי יהיו יותר טובים אלי בתערוכה הבאה. למעשה אם זכרוני אינו מטעה אותי (נזכרתי אתמול ) גם במחנה ריכוז / גטו מוגיליב (מוגי לב) מי שקיבל עבודה בבית היציקה – חי. כמו בשינדלר : שרד את המחנה הרבה יותר טוב … כך שאין הרבה סיכוי שאצליח לצאת מהבית יציקה במוצקין … – שלא לדבר על העובדה שהגורל שלי ושלהם בהחלט משותף. חובת ההוכחה היא עליי וזה אומר עוד עשור של עבודה לפחות – אני והירסט ושוטה רחוקים במוטיבציות במעמד במיגדר ובהיסטוריה הכי רחוק שיש ).למרות שגם שוטה הוא פוסט ואוטסיידר … אגב, גם הדיונים במוצקין רבים ומאתגרים, לפעמים חסרי רחמים , לגבי העבודות השונות שיצרתי שם מאז שנולדה אמרי, ואת ״המקלט״ כל הצוות הרב לאומי ״קיבל״ .. וגם אם הברונזה באלימינציה הוא החומר היחיד שאני מכירה בעולם שבכלל יכול להעתיק פרטים כך, לשרוד, לעטות כסות פאטינה אפורה ומבלבלת … ולסבול גם נצח גם אקלים ום התכה וגם ספקות … . תודה לדיון , לשאלות ולדאגות שהמתנסה ביטא וגם אחרים – אולי בצורה פחות אוהדת. הזמן לרוב הוא הבוחן הכי טוב … וגם אם נפלתי עם הנשיות והנשייה הזכרון וה״משפחה״ ( אשת לוט 360 מעלות) היצירה מזכירה את העבודה המושלמת והמרגשת בעייני של דני קרוון במקום שוולטר בניימין שם קץ לחייו בכיוון מערב … זאת למדתי (נזכרתי) בעזרת הדוברת המלומדת רונית _ _ _ אחרי בפנל בבצלאל השבוע . שהראתה את טורל אולמן וקרוון בהקשר של פיסול סאונד אקוסטיקה ושתיקה.

    אני קוראת בתדהמה את ההתכתבות הענפה בין אלה לאלה ואני תוהה כמה רוע יש בעולם , מדוע אומנים בסדר גודל של סיגלית לנדאו מפריעה לכם ובמה היא מפריעה לכם ? בזה שהיא יוצרת ענקית שרק מביאה עניין , ריתוק ותוספת אמיתית לחיי האומנות הישראלית? ואולי בגלל שהיא כל כך מצליחה אי אפשר לוותר לה ואי אפשר לפרגן לה ? כל אומן שמצליח חייבים להשמיץ אותו , זה התענוג המקומי . הקינאה, הצרות אופק , הקטנות של האנשים האלה גורמים לך באמת לרצות להפסיק כל דיון למרות שזה ממכר . בתור מי שעובדת עם סיגלית לנדאו , אני באה לטעון שהיא האדם הכי פחות אשכנזי או גזעני , שאני הכרתי בארץ . בתור טוניסאית גאה אני יכולה להעיד שהכרתי מעט אומנים כה מעניינים , נטולי שיפוט כל שהוא וסקרנים כמוה. יש לכם מזל שקיבלתם מוזיאון עם מנהלת שהיא בינלאומית ומומחית אמיתית בתחומי האומנות .ובמקום להנות ממה שהיא אוצרת ומביאה לכם , אתם מקללים וחובטים ועוד באים בטענות ? אין גבול , תנו לחיות , תנו ליצור , תפרגנו , אזהי העולם יחזיר גם לכם קצת חיוך . תנו לכל אחת לעשות את מלאכתה, לדליה מנור לנהל ולסיגלית לנדאו ליצור . כן ירבו תערוכות ברמה הזו גם בנגב וגם בתל אביב . אתם מפריעים לה ביצירתה , זה אולי מחמיא שהיא מעוררת כל כך הרבה תגובות אבל לא לסוג מחמאות כאלה היא חפצה ואם לנהל דיון אז תדיינו בעומק העבודה והנושאים שהיא מעלה ממקום של שיחה והכרה ולא ממקום של נברוזה חברתית ונקמנות זולה .

    מוזאון הנגב לאמנות בבאר שבע מסרב לקבל על עצמו את התפקיד הפריפריאלי-מזרחי-אכזוטי למען היורמים והיונתנים ב"מרכז".

    המוזאון, עובדיו, מנהליו, וקהלו אינם ניתנים לחלוקה פשטנית של מזרחי/אשכנזי.

    המוזאון מציע לקהלו תכנית תערוכות משובחת ומעוררת השראה, קרוב לבית, מבלי שיצטרך להוציא סכומי עתק על נסיעה וכניסה למוזאון במרכז הארץ כדי לראות אמנות.

    המוזאון מדבר אל קהלו בעברית, אנגלית, ערבית ורוסית – בשפה ברורה ועניינית נטולת ז'רגון מתנשא מהסוג שהושמע בדיון כאן. המוזאון מציע הדרכות לקהל הרחב, סדנאות יצירה לילדים ולמשפחות, חוויה שבעטיה הם באים שוב ושוב למוזאון.

    אין שום בסיס לטענה שמוזאון הנגב לא מתייחס לתושבי האזור (התערוכה "רוח דרומית" סיפקה דוגמאות חשובות מבלי לגלוש לאוריינטליזם). גם התערוכות הבאות יתייחסו לתושבי המקום, אבל לא היחס הפטרוני של אלה שמבקשים לראות פריפריאליות מזרחית ותו לא.

    הסינפונייטה של באר שבע מעלה השבוע מפעל אמנותי אדיר בביצוע של תשע הסימפוניות של בטהובן בארבעה ימים. לשיטתו של יונתן אמיר זה פסול.
    תיאטרון באר שבע מעלה את איפיגניה. (אוריפידס היה אשכנזי?) – אולי גם זה פסול. הם מציגים גם את פרח השכונות (קובי אוז).

    קהל אדיר מילא בקיץ את רחבת המוזאון (במסגרת אירועי "שני במוזאון") בהופעתו של דודו טסה. שבוע לפני כן, קהל אדיר מילא את רחבת המוזאון בהופעתו של מתי כספי.
    מה זה אומר על תושבי באר שבע ועל טעמם המוזיקלי?
    מה זה אומר על מי שמנסים בכל מאודם לתייג את באר שבע כפריפריה מזרחית- ערבית נידחת שאין לה שום סיבה לרצות לשמוע את כספי או את בטהובן, או לראות את איפיגניה או את לנדאו.

    מוזאון הנגב לאמנות דוחה בתוקף את הדיכוטומיות הפשטניות שהוצגו על ידי המתדיינים כאן. זהו אוריינטליזם מתנשא שבערמומיות מתחזה לביקורת אינטלקטואלית ופוליטית.

    מרי, "ערב רב" אינו מגזין מגזין לייף סטייל ולא חוברת מבצעים בדיוטי-פרי. הוא נועד לביקורת ודיון באמנות על הקשריה הרחבים, לא לפירגונים וחיבוקים. הוצגה פה ביקורת עקרונית ומנומקת. את לא מסכימה? בבקשה – פרטי, נמקי והסבירי. כל ההתגוללות הזו על ה"משמיצים", ה"נקמנים" וה"קנאים" בשם הדרישה לפרגן מביעה חוסר הבנה של תפקיד הביקורת.

    דליה, אני מבין ש"היורמים והיונתנים" זו הגרסא המעודכנת ל"כל הדליות והרינות".

    לגופו של עניין, היחידה שרואה את הפריפריה המזרחית כמרחב אקזוטי היא את. עבור אחרים זהו בית. הם טוענים זאת בעצמם, בצורה ברורה ומפורטת שאת תופסת משום מה כ"אוריינטליזם ערמומי ומתנשא" (אגב, ההתייחסות אפילו לדברי המזרחים עצמם כאל אוריינטליזם מציגה דרגה חדשה של אקרובטיקה אקדמית).

    מכל מקום, בניגוד למה שיוחס לי, לא כתבתי ואיני חושב שביצוע הסימפוניות של בטהובן ע"י התזמורת העירונית הוא פסול, כפי שאני לא חושב שהתערוכה של סיגלית לנדאו פסולה כשלעצמה. מה שאני כן שואל הוא מדוע המוזיקה הגרמנית של בטהובן נחשבת ל"תרבות" ואילו מוזיקה ערבית קלאסית מסווגת כ"פולקלור", הבדל בעל משמעויות תרבותיות, חברתיות וכלכליות שבעטיין כל עיר בינונית ומעלה טורחת לתקצב פעילות של תזמורת סימפונית, ואילו תזמורות מזרחיות (המעטות שבכלל מצליחות להתקיים), נאלצות לפעול על סף פשיטת רגל.
    בקיצור, ההתנגדות המרכזית שלי אינה לבטהובן, אורפידס, לנדאו או כל יוצר/ת אחר/ת, אלא לסדר יום אתנוצנטרי ומסוגר שדובריו הפריבילגיים קמים בכל בוקר, מסתכלים במראה ומשוכנעים שזה חלון פנורמי (וסליחה על הז'רגון המתנשא).

    נחפזת, יונתן.

    לא עשית שיעורי בית על באר שבע – על התרבות, על הפולקלור, על התושבים.

    הסתפקת בתיוג אתני צר המזלזל בתושבי העיר על מגוון מקורותיהם התרבותיים והאנושיים.

    מוזאון הנגב לאמנות אינו מבחין בין סוגי אוכלוסיות לפי דת, גזע, מין, מצב כלכלי או מקום מגורים.

    הוא פתוח לכל ובמחיר שווה לכל נפש.

    התגובה העוקצנית והמתנשאת שלך מוכיחה בדיוק את מה שניסיתי לומר : כל פירגון הוא ״ לייף סטייל״…זה שיח שאינני בקיאה בו, אני פועלת בחיים הרב-תרבותיים עם אנשים מרתקים ומגוונים וגם אם ישנם דיונים וביקורת או חילוקיי דיעות , הם מעולם לא יורדים לרמה
    שאתה רוצה לרדת כדי שהעיתון שלך יהפוך לרלוונטי בחברה הישראלית של היום .

    עושה רושם שדליה מנור ממש באקסטזה שיווקית בגלל מה שקורה כאן. תרגיעי קצת דליה. שירשור של זייני מוחות

    עומדת מאחורי כל מילה של יונתן. אוצר, מבקר אמנות פעיל ואמיתי שמחובר לשטח. לא מפחד מביקורת, ממורכבות. שיח של דיכוי אינו זר בעיניו. יש תקווה…

    בהמשך לצונאמי המתלהם על דליה מנור וסיגלית לנדאו , אני מרשה לעצמי להאיר נקודת מבט אחרת על הפסל "המקלט". ולהביא לתשומת לבכם את הביקורת העצמאית שפורסמה במוסף התרבות והספרות של הארץ על ידי רם אהרונוב, הבוחנת את הפסל ביחס ל"בונקר" של מונה חאטום.

    תחת הכותרת : בונקר בביירות, מקלט בבאר שבע

    לתושבי באר שבע היתה זכות ראשונים לצפות בפסל הנפלא עוד לפני שהפליג לתערוכה היוקרתית מארסי – פרובאנס 2013, במסגרת ההכרזה על מארסיי כבירת התרבות של אירופה לשנת 2013. הפסל ייצג את ישראל בהמשך לבחירת האוצרת הצרפתיה , יחד עם פסלים ויצירות נוספות מן המדינות השוכנות על חופי הים התיכון. "המקלט" החשוף שהיה בחצר המוזאון, עוד הספיק לשרוד את מטחי הטילים והגראדים שהופגזו על באר שבע, ו"לחוות" על גופו את אימת המלחמה וחרדת האזעקות שעברו על בשרם תושבי באר שבע. תושבי העיר שבאו לשיח הגלריה במוזאון שאליו הגיעו 60 מבקרים, לא ידעו את נפשם מרוב השתאות ושאלו את סיגלית לנדאו " איך את ידעת להרגיש את מה שאנחנו חוויים כאן? איך את ידעת שמקלט זה בדיוק מה שאנחנו צריכים כאן?". ההצלחה הראשונית שלו נקבעה כבר כאן. על ידי האינטרטקסוטאליות של המשמעות שטבעו בו תושבי באר שבע, בעת ששיקף את תחושותיהם, חרדותיהם , והטקסטים והסרטים שרצו בראשם כל רגע ששמעו את האזעקה צבע אדום, איך להגיע למקלט תוך 15 שניות…
    כיועצת התקשורת של מוזאון הנגב אני מודה לערב רב שפרסמו את הפוטואופ ותקציר הקומוניקט ששלחתי על הפסל החדש של סיגלית לנדאו "המקלט" שהוצג במסגרת התערוכה קריאטידה. אין לי ספק שזהו פסל שעוד ידובר בו רבות במקומות הרבים שאליהם יגיע, וייתווספו לו משמעויות רבות ושונות שייקבל במקומות העתידיים שבהם יוצג.
    חברים יקרים, אין משמעות אחת ליצירת אומנות. כבר כתב רולן בארת על מות המחבר. וגדולתה של יצירה היא באינסופ הפרשנויות שהיא מגרה ויוצרת בקרב המתבוננים. היצרה מתכוננת במרחב שבין המתבונן לבין היצירה.

    בינתיים, מי שרוצה לראות איך זה נראה, מוצג בימים אלה מודל מוקטן של "המקלט" בתוך במוזיאון.

    תבואו, שתוכלו לראות על מה בכלל מדובר. ושתוכלו לשפוט גם את האיכויות הפלאסטיות של היצירה המקורית, שלדעתי הצנועה בתור דוקטורנטית לאמנות , היא חסרת תקדים.
    לי באופן אישי נדמה שאולי היא מתקרבת במשהו ל"נעליים" של וינסנט ואן גוך, שפרצו את גבולות שיח האמנות במאה העשרים וחצו תחומים בעברם אל תחומי הפילוסופיה עם המאמרים של מרטין היידגר, מאייר שפירו וז'אק דרידה .
    לצערי, כאן בטוקבקים על הידיעה הקצרה, השיח גלש של " אכלו לי, שתו לי, אני הקרבן , ורוצה להישאר קרבן לנצח…" אולי משיקולים שהאומללות היא כוח, והקרבנות מספקת שמן למדורה של כל מיני אג'נדות פוליטיות.
    דת שלימה נבנתה על הנארטיב של הקרבן הנצחי, שסבלו מכפר על החטא הקדמון ומביא גאולה לאנושות. זוהי רטוריקה פוליטית צרה שאין לה מקום בשיפוט של יצירת אמנות חדשה ומבטיחה.

    סיגל גליל
    יועצת התקשורת של מוזאון הנגב לאמנות

    ואגב, אני בת להורים יוצאי טוניס, שמסרבת בתוקף לקבל הגדרות מקובעות וחסרות משמעות, ולהיות מוחתמת בחותם של מזרחית מקורבנת. אני לא מרשה לאף אחד לעשות הון פוליטי על הגב שלי רק בגלל שנולדתי להורים מתפוצה מסויימת. אני לא מקבלת את ההגדרות שהוצגו כאן , לא על ידי "המזרחיים", ולא על ידי האחרים, המצילים המושיעים שמנסים להגדיר את זהותם על ידי עשיית הון פוליטי על הגב של "המזרחיים".

    אני מה זה מרחם על סיגלית לנדאו, מסקנה מקוששת עצים בלילה
    ומקבצת נדבות ביום. שמתם לב עם מי "היא דיברה" על מנת לעזור
    לפלורנטין?
    מצד שני – אני מאד מסכים עם נטע אלקיים ביחס למוזיאון בבאר שבע
    שלא רוצה להיות בבאר שבע ולא רוצה להכיר את
    המקום שבו הוא ממוקם, עם האוצרת "הבינלאומית" המלומדת והמתנשאת
    שהם הביאו – אוצרת שאולי מתאימה ללונדון אבל לא לנגב, ולא לתרבות הנגד
    שאמורה לצמוח בנגב. נזם זהב באף חזיר…
    מבחינת המבנה – את ככ תודקת אלקיים אבל מה נעשה עם מוזיאון קו התפר
    או עם מוזיאון ישראל. מה ההבדל בכלל? למה באר שבע לא קדושה
    כמו ירושלים? למה נטע אלקיים שאני מסכים עם כל מילה שהיא אומרת
    לא חושבת על מוזיאון תל אביב, או אוניברסיטת תל אביב? מה ההבדל? כי היא
    מבאר שבע?

    היא מנתיבות. האמא של תרבות הנגד…

    לא ברור לי פשר ההתלהמות ביחס לאוצרת מוזיאון הנגב ד"ר דליה מנור ולאמנית סיגלית לנדאו. הניר או האינטרנט לא סובל הכל. לו היה זה אתר ציבורי, מישהו כבר היה מפעיל שיקולי עריכה ולא מאפשר לכל משפט פוגעני להתפרסם כאן כאילו הוא אמת שניתנה בהר סיני. יש בעייתיות רבה בדיון שאיננו בא לברר דברים אלא מטיח האשמות בלתי מבוססות באנשים שעושים מלאכתם נאמנה ומשרתים את הציבור בהצטיינות.

    כחוקרת אמנות ותרבות נראה לי כי המונחים בשימוש בדיון אינם מדויקים ואינם מקצועיים והם בגדר סיסמאות רטוריות המששתתפות במשחק כוח פוליטי שמטרתו איננה ברורה לי.

    האם כדי להגביר קוראים באתר ולקבל תהודה לאתר פרטי? מה האינטרס להכפשה שמתנהלת כאן? תמהני

    ולגופו של עניין. תרבות היא איננה כמוסה וגם לא מזוודה. אי אפשר לקחת תרבות כלשהי ולהעבירה בכוח למקום אחר. גם הכובשים העריצים ביותר לא הצליחו להטמיע את תרבותם "הטהורה" בעמים הילידים שכבשו, אלא נוצרו תרבויות כלאיים מסוגים שונים.
    גם תרבויות כלאיים אלה הן דינמיות ומשתנות. כך שהדיון על תרבות מערבית כמזוודה הנגררת מכאן לשם הוא דיון לא רלוונטי. תרבות לעולם תנהל יחסי גומלין עם סביבתה ובברגע שהיא נחקרת ומנוסחת, וברגע שהיא פועלת וחיה, כהרף עין היא כבר משתנה.

    ובכלל, מחקרים הראו כי רוב תושבי מדינת ישראל רוצים לחיות בתרבות מערבית, כפי שהיא מוגדרת כרגע במדינת ישראל. ומדוע כך?

    ההסבר הפשוט הוא שתהליכי מודרניזציה מואצים עברו לא רק על אירופה המערבית ואחר כך המזרחית, כן גם על העיירות בפולין, אלא גם בצפון אפריקה, עיראק, איראן, מצרים ועוד. צריך רק ללמוד מה שלא מלמדים בבית הספר.
    באותה תקופה שבנו כאן בתי ספר אליאנס לבנות בירושלים ולמדו בהם גם בנות ספרדיות בתחילת המאה ה-20 וכך הן ניצלו מנישואי בוסר בגיל 12-14, ומותן ומות עובריהן ועולליהן נמנע כי הריון בגיל כה צעיר הוא מסוכן; למדו גם בצפון אפריקה בבתי ספר אליאנס וכך נערות יהודיות זכו להשכלה מאחיהם מ"המערב" (המגונה בעיני כמה אנשים כאן) והן ידעו צרפתית (לשון הכובש הצרפתי)והשתמשו בה לצרכים רשמיים, ערבית-יהודית לשיחות היום יום וערבית למסחר וחיים בקרב שכניהם הערבים.

    מעניין שלא שמעתי כי דווקא אלה המכונים "מזרחיים" מבקשים ללמוד ערבית בבית הספר כדי ל"שמר את תרבותם" (שמעולם לא היתה "תרבות ערבית"). וזאת למרות שהערבית נחשבת לשפה שנייה באופן רשמי במדינת ישראל. גם עולי (כן עולים ציונים ולא מהגרים)ארצות האיסלאם מעוניינים ללמוד אנגלית. הפלא ופלא! האם הם "בוגדים" בתרבותם הערבית? המזרחית? (להזכירכם, המזרחיות היא הבנייה פוליטית לצרכי רישום והדרה, היא איננה תרבות במובנה הסוציולוגי או האנתרופולוגי)

    לא היה ולא נברא. ה"מזרחיים" פשוט מכירים בכך שהיום האנגלית היא lingua franca
    של העולם שכולנו רוצים להשתייך אליו חוץ מהחרדים אולי(אבל גם הם כבר לומדים אנגלית ומקצועות המחשב כי צריך להתפרנס והם ממירים את פי רבניהם)

    אבד הכלח מזמן על התיאוריות הפוסט קולוניאליות המציפות את שדה האמנות.
    תיאוריות אלו והפוליטיקה של הזהות הן מסך העשן של הכלכלה הניאו-ליברלית ומטרתן למנוע דיון במעמד ובשאלה של הניצול המעמדי, ובהתפוררות מדינת הרווחה ובתהליך המיליטריזציה הגובר בצד התגברות יסודות טוטליטריים בחברה הישראליות בדומה לחברות נוספות הנתונות בכלכלה פוליטית זו.

    עדיין אין למודרניזם שום חלופה במיוחד מבחינת זכויות האדם. אל לנו להניח הצידה את הדיון בהתפוררות הרפואה הציבורית למשל. האם אנחנו רוצים דווקא רופאים מארצות ערב למשל? אולי ממזרח אירופה? וחס וחלילה לא "מערביים"?
    אולי אנחנו רוצים רפואה ללא מחקר? ללא מכשירים מערביים? אולי נדון בהקצאה של המדינה לאיכות הרפואה בכל איזורי הארץ? אולי זה דיון יותר ענייני?
    האם ידוע למתדיינים כאן שבנגב מתים בגיל צעיר יותר? דהיינו תוחלת החיים נמוכה יותר מאשר במרכז הארץ? אתם מרוצים מזה?
    זה לא סוד זה כתוב בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
    אין תחליף לאוניברסליות ולדיון הענייני, למשל, מהם המשאבים המועברים להשכלה, לתרבות ולאמנות במדינת ישראל לעומת מדינות OECD
    מהם המשאבים המועברים מחוץ לאיזור המרכז?
    במחקרי על אמנים התברר כי אמנים "מזרחיים" בולטים היום זכו לגדול במדינת רווחה שיויונית יותר, והם למדו בחוגים שהיו זולים או בחינם, קראו ספרים בספריה הצבורית וניגנו בתזמורת ביה"ס
    היום כל אלה אינם, ובטוח שיגדלו פחות אמנים באופן יחסי, כי הטיפוח צריך להתחיל מגיל צעיר מאוד בבית, בבית הספר ובמוסדות התרבות. גם יהיו פחות זוכי פרס נובל, כי החוקרים המהוללים שלנו שקיבלו היום פרסי נובל גדלו והתפתחו באקדמיה עם הרבה קרנות מחקר – היום אין.

    סיכום השנה של המוזיאונים תראו איזו תמונה עגומה למשל בינוי 0
    בכל הארץ, אין כוח אדם, תקציבים עלובים, בקיצור כמו הרפואה הציבורית וכמו כל השאר,
    אתם רוצים לצעוק? זה הכיוון להפנות את הכעס!
    ללמוד סוף סוף את הנתונים ולהאבק על השינוי!
    יש נתונים רק משנת 2008 ולא במשרד התרבות
    שם יש רק הקשרים לא רלוונטיים
    חפש יצירה
    http://www.mcs.gov.il/Culture/Museums/Pages/default.aspx
    והודעה על תקצוב מוזיאונים בשטחים
    http://www.mcs.gov.il/Culture/Museums/Pages/default.aspx
    יש גם מודלים לתמיכה שמראים שהתמיכה במוזיאונים היא אפסית
    כדאי לקרוא
    וחוץ מזה המידע לא מצוי במשרד התרבות שם מצויה הפוליטיקה ולא השירות לציבור
    המידע מצוי במכון פרטי\http://www.pilat.co.il/download/tarbut/Museum2010.pdf

    ההתלהמויות חסרות התכלית מטשטשות את המציאות העגומה שבתוכה פועל שדה האמנות וכל שדות התרבות וכולנו, אזרחי מדינת ישראל בכל אשר נפנה אנו נגזלים יום יום. בהצלחה לכולנו עם מאבק מודרניסטי אוניברסלי להשבת זכויותינו האבודות. היתה מחאה חברתית? איפה היא? מסע הפחדה נגד הפעילים, מעצר נשות הכותל, איומים מצד השלטון על העיתונות, סגירת ערוצים. האם אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון? מזמן לא!
    טלו קורה מבין עיניכם! כבר הרומאים עסקו ב"הפרד ומשול" אתם משחקים לידי אלה שמעוניינים בהמשך הפוליטיקה של הזהויות ב"רב תרבותיות" המחליאה ב"מובלעות", בהדרת נשים, קשישים, ערבים, ילדים בעלי מוגבלויות, פליטים ועוד כל מי ש"לא מתאים". ההתבכיינות על "הפריפריה" מקבעת את "הפריפריה" וזו בדיוק המטרה, לגרום לכם להתרפס ולנשק את יד הברזל שזורקת חסד קטן מדי פעם, מהמטבח של בית התמחוי השכונתי. האם לא מגיעה לכולנו מערכת השכלה בחינם, כן בחינם, ביום לימודים ארוך עם מערכת הזנה מגיל שלושה חודשים ועד בכלל, לרבות השכלה גבוהה? אז תהיה גם תרבות ואמנות במערכת החינוך, כי כמה שעות ביום אפשר ללמד אנגלית ומתמטיקה?
    אני מקווה שהדיון כאן יהפוך לענייני יותר, למשל, תערוכתו הנפלאה של חאדר ואשח בגלריה לאמנות באום אל פאחם. היום היתה הפתיחה. אמן ערבי-ישראלי מעביר ביקורת חדה וכואבת על "האביב הערבי", על העריצות, האכזריות וכל מה שהתרחש שם ומתרחש עכשיו. זה כבר חורף מקפיא.
    נסרין אבו באקר מעלה מחאה פמיניסטית זועקת כנגד הפטריארכליות הערבית הרצחנית, לאיזו "ערביות" או "מזרחיות" שואפים כאן המתדיינים? ה

    אם העולם הערבי העמיד מודל שלטוני יותר נאור מאשר הדמוקרטיה המערבית? למרות כשליה עדיין אין לה חלופה.

    מהמאה ה-12 התרבות הערבית גוועת, אז היה תור הזהב ואיננו עוד. עם התעוררות הלאומיות הערבית מהמאה ה-19, החלה התעוררות תרבותית בהשפעת המערב ועכשיו יש נסיגה מוחלטת שוב, ראו מקרה מורסי, אלמלא מעמד בינוני מתמערב לא היתה לו שום אופוזיציה לשלטונו העריץ.
    בברכת שלום, סולידריות, שיוויון ואחוה.
    מ"ג

    נאום ארוך ומשיב נפש, ואולי משיב רוח
    מי את שאת ככה מרשה לעצמך להגיד דברים כה נחרצים
    על המזרחים ן\או על הערבים ועל מה שהם רוצים ועל מה שהם יודעים
    ועל לאן שהם מתפתחים?
    לפני שאת פוסלת תיאוריות – היה כדאי שתפתחי
    את הספר ותלמדי קצת ממה שכתוב – את ממש בורה
    בכל הנוגע להבנת המרחב והבעיות העדתיות
    אולי מכיוון שאת אשכנזיה שחיה לה בעולם בדוי של
    ידע ושלטון ואקדמה ואנשי שלומך שמעריצים
    את הדעה המסולפת והבורה שלך

    הערה קטנה ליונתן: להישען על דברי שני אנשים שמתלוננים כאן בשרשור על האשכנזים בהיכל ולקבוע על בסיסם שזהו קול הציבור האותנטי ומשלם הארנונה בב"ש זו מניפולציה ושקר. לטעון שגם אם זה איננו קול הציבור הזה, זה הקול שרצוי וצריך שיהיה לו, זו פטרונות. והערה באופן כללי: הפוליטיזציה הקורקטית של מוסדות אמנות בעולם מביאה לכך שמציגים פחם במקום יהלומים בשם אג'נדה (ונא לא להיטפל למטאפורת הפחם והיהלומים) שמגישה את קול האספסוף האופנתי בשם תפיסה רומנטית של ההמונים. המטרה היא להפוך את אחד המרחבים היחידים בהם השיח איננו מקוטב ומציית מראש לחלוקות הפוליטיות, לשממה בנאלית המסתתרת מאחורי 'שוויון הזדמנויות'. הרעה החולה של לרדד ולשטח את הנעשה בחללים מוזיאליים בשם הרעיון הנשגב של לעבוד עם הקהילה המקומית, כי הקהילה המקומית מבינה הדבקות של גן-ילדים ולא קנון אמנותי. כפי שכבר אמרתי, לקפיטליזם ולסוציאליזם מן המשותף ביחסם האינסטרומנטלי, הפונקציונלי, הלוגי והקר לאמנות, ועליה להגן על עצמה מציפורני אלה ואלה. שני המחנות מעוניינים באמנות כמחצב לכרות בו לשירות מטרותיהם. שני המחנות מאיימים על שמורת הטבע (ונא לא להיטפל למטאפורת הטבע) בהכחדה, ולשני המחנות קבלות היסטוריות על יכולתם לעשות זאת.

    הגענו ל 91 תגובות
    כמו כמות השערים של ידידי לאו מסי ב- 2012
    והתערוכה של מסי – הרבה יותר יפה
    ברכות למסי + לנדאו + מנור
    ושלא תדעו עוד צער
    וברכות לכל המגיבים לשנה החדשה
    שלכם, כריסטיאנו

    מרי, סיגל ומירי,
    כל גלגולי העיניים המ-זו-ע-ז-עים מההתלהמות פה מתחילים לייגע. זה דיון, ואם מדי פעם ניתז קצת רוק מהשפתיים זה בסך הכל אומר שמדובר בנושא רלוונטי וטעון ומבהיר עד כמה הדיון בו נחוץ. חוץ מזה אפשר לחשוב שדליה עצמה נוהגת להתבטא באופן מעודן במיוחד. תשאלו את גדעון עפרת שחטף ממנה כמה וכמה פעמים וראו איזה פלא – הוא נשאר בחיים. גם ידידי היקר אבי פיטשון מכנה אותי פה ניאו-מרקסיסט פטרוני, ובכל זאת כדור הארץ ממשיך להסתובב ואבי ואני עדיין יכולים לצאת לבירה. בנוסף, מכיוון שהואשמנו באי-מחיקת תגובות בגלל שיקולי רייטינג, אציין שגם מוזיאון הנגב מרוויח לא מעט מהמהומה הקטנה שנוצרה פה, ושבעיני הדיון הזה יכול להועיל לו יותר מ-10 כתבות משתפכות על הפסל הקסום והמהמם והמדהים והמרגש, שיתפרסמו באתר לייף סטייל כזה או אחר.

    דליה,
    לא, לא תייגתי איש. אנשים תייגו את עצמם. נכנסתי לדיון רק אחרי עשרות תגובות של מגיבים ומגיבות, כולם מזרחים ורובם מהדרום (כל אחד והדרום שלו), שהסבירו בצורה ברורה מאד את עמדתם. אני רק ביקשתי שתקשיבי להם במקום לפסול אותם על הסף א-לה גולדה מאיר.

    אבי,
    אל תהיה דמגוג. אתה מכיר (גם אם לא תמיד מסכים) את הביקורת המזרחית ויודע שהמגיבים שכתבו פה מייצגים הרבה יותר מחמישה איש (אגב, אפשר לחשוב שמספר המתנגדים להם בדיון פה גדול בהרבה). הטיעון ש"השיח איננו מקוטב ומציית מראש לחלוקות הפוליטיות" מתעלם מהחלוקה הסוציולוגית הדי ברורה של עולם האמנות בישראל, ודימוי ההדבקות בגן הילדים ממחיש היטב עד כמה מי שמרדד את העמדות בוויכוח הוא דווקא זה שמדבר לכאורה מעמדה חיצונית ולא-פוליטית. זהבה בן זה הדבקות בגן ילדים? ארז ביטון זה הדבקות בגן ילדים? ואחרי זה אתה עוד מאשים אחרים בפטרונות?

    מירי,
    קצרה היריעה מלהכיל תשובות לשלל הטעויות, הסתירות וההכללות התמוהות בתגובתך. אענה בקצרה לכמה סעיפים מרכזיים:
    העובדה שמזרחים מעוניינים בשירותי רפואה מודרניים לא אומרת שהם רוצים לזרוק את התרבות שלהם לפח, בדיוק כמו שהפנייה של חרדים ללימודי אנגלית ומתמטיקה במטרה להשתלב בעבודה לא אומרת שהם מורידים את הכיפה ומתחילים לנהוג בשבת. הטיעון ש"המזרחיות היא הבנייה פוליטית לצרכי רישום והדרה, והיא איננה תרבות במובנה הסוציולוגי או האנתרופולוגי" הוא טיעון מוזר שאני לא ממש מבין. מה זאת אומרת מזרחיות היא לא תרבות? סמי מיכאל, שמעון בלס ומואיז בן הראש זה לא תרבות מזרחית? זהבה בן וארז ביטון שהוזכרו פה זה לא תרבות מזרחית? זוהר ארגוב שר אופרה וינאית? הפרויקט של רביבו הוא לא תרבות מזרחית? הכתיבה של חביבה פדיה לא מעוגנת במסורת מזרחית? הקולנוע של בני תורתי לא קשור בתרבות מזרחית? אז מה אם הוא הושפע מהמערב (אכן, למפגשי תרבויות יש פוטנציאל להפרייה)? זה אומר שהוא חצה את הקווים וזהו? הרי כל סצנה וסצנה בסרטיו רווייה במקורות מזרחיים. גם כמה מהאמנים הפלסטיים המזרחים (הבודדים) שנכנסו לקאנון הישראלי עשו זאת, כפי שהיטיב לתאר אחד המגיבים שקדמו לי, תוך סימון ברור של ההיעדר, הזרות, המפגש הטעון בין התרבויות ומה שהולך לאיבוד בעקבותיו. אז מה הולך לאיבוד? זו לא תרבות? היא לא מזרחית? או שאולי בעצם התכוונת לומר שלמזרחים אין תרבות (מה שלא ממש יפתיע לאור הקביעה שלך שמאז המאה ה-12 התרבות הערבית גוועת (ונתעלם לרגע מהסתירה בין "זו לא תרבות" ובין "זו תרבות גוועת")). על סמך אילו נתונים את טוענת דברים כאלה (ועוד מקדימה ונוזפת באחרים על "שימוש לא מדוייק" במושגים)?

    גם התערוכות של חאדר ושאח ונסרין אבו בכר, שמבקרות משטרים ערביים בני זמננו, משמשות אותך באופן לוגי עקום על מנת לטעון כי השניים בחרו להפנות עורף לתרבותם באשר היא. לפי ההיגיון הזה אפשר לומר שכל אמן שמבקר את הכיבוש בעצם מבקש להשמיד את מדינת ישראל, והיי – בדיוק לפני רגע כתבת שיש במדינה התחזקות של יסודות טוטאליטריים, אז אולי גם את כזו, לא? למה לא? עובדה – כרגע ביקרת את המשטר בישראל!
    זה נעים? לא. אני די בטוח שגם לחאדר ושאח ונסרין אבו בכר לא נעים עכשיו, ולמעשה נדמה שיש דבר חשוב מאד שהחמצת לגמרי בעבודות שלהם: שאומץ אמיתי נמדד ביכולת של אדם לבקר את עצמו ואת החברה שלו לפני שהוא מפנה אצבע מאשימה כלפי אחרים.

    את טוענת שעיסוק ב"רב תרבותיות המחליאה" (כך במילותייך!) הוא התבכיינות שגורמת "להתרפס ולנשק את יד הברזל שזורקת חסד קטן מדי פעם". ומהו אותו מוזיאון לאמנות בב"ש אם לא חסד קטן מדי פעם? מישהו בדק פעם ומצא שאם היו לוקחים את כל כספי הסיוע השונים שהוקצו במשך השנים לטיפול במצוקות הדרום ופשוט מחלקים אותם לתושבים באופן שיוויוני, כל אחד ואחת מהם היו יכולים לחיות ברווחה. אבל הרי ל"יד הברזל" לא ממש נוח לחלק כספים לתושבים מבלי להרוויח מזה משהו, ולכן במקום לתת לאנשים אפשרות לנהל את ענייניהם על סמך ההעדפות והצרכים שלהם מקימים קרנות סיוע ומוזיאונים, ושוכרים אוצרת מהמרכז שמציגה תערוכות מהמרכז, ומפקיעים מסגד והופכים אותו לבית מעצר ואח"כ למוזיאון איסלאם, ומשלמים לסטודנטים מבתים בורגניים כדי שיגורו בשכונות קשות וישביחו את ערך הנדל"ן, וכשמישהו מעז למחות קוראים לו כפוי טובה חסר תרבות שאינו מגלה כבוד כלפי משרתי ציבור.

    אני יכול להמשיך מירי, אבל נדמה לי שהכיוון ברור, מה גם שתיכף יקפצו ויגידו שאני משתלח וזה לא יפה. אז זה באמת לא הכי נעים לפעמים, וברור שאני קצת מקצין את הדברים כדי להבהיר את הנקודה, אבל את בעצמך כתבת שהאינטרנט והנייר אינם סובלים הכל, ולכן יש גבול לשטויות שאני מוכן שיתפרסמו פה וישארו ללא מענה.

    יצחק לאור מוקסם ממירי רגב (גרסה משוכללת של נטע אלקיים?)

    "כן, כן, הרי פוליטיקת הזהות, בטמטומה הפרובינציאלי, מעתיקה את מונחיה, בתיווך אקדמי מיושן, מהזירה האמריקאית לא רק באיחור של שלושה עשורים, אלא גם מתוך הזנחה של נושאי ההעתקה (האם היהודי שם הוא "לבן"? מיהו "השחור" כאן?). חבל שכתבניה המקומיים לא קראו את ההספדים לפוליטיקה ההיא בעשור הקודם, שם.

    עלי להוסיף אפוא לתיאור התענוג שלי, כי רגב איננה רק הדמוקרטיה שלנו. באופן אירוני, הקרנבל הזה – וזאת חוויה קרנבלית מובהקת – הוא האידיאל הדמוקרטי; העם בשלטון: אשה, מזרחית, שפה עממית, תיאטרוניות אותנטית.

    הנה מתגשם חזון הדורות הרדיקלי: כמו טריבונל, כל הכוח לעם, המוחלשת מועצמת, הליבידו העממי מגיע מלמטה, וכדי להודות בניצחון הזה של הדמוקרטיה האמיתית ראוי לפרוש מהמשחק. מכאן התענוג. אינטרמצו, קוראים לזה במערב (הזכרי, הלבן)."

    המאמר במלואו http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1891896

    היוש

    באשר להדבקות בגן: לא יודע בקשר למה אתה מזכיר את זהבה בן וארז ביטון, לא ידוע לי במה מדובר אז מן הסתם לא לזה התכוונתי. אני מדבר על ההבדל בין להציג אמנות באופן שווה לכל הצופים, לבין לעשות משהו מאותגר במיוחד לקהילה. מבחינתי גם כשהקונסטוורקה בברלין הפקיר את עצמו השנה לאקטיביסטים שעשו 'אוקיופיי ביאנלה' ומילאו את החלל בסיסמאות גרפיטי של הפגנות להנאת הייקים השמאלנים הצעירים של העיר, זה גם היה הדבקות בגן. לעומת זאת אני משבח את 'ריבראנדינג יורופיאן מוסלימס' של תנועה ציבורית שנפטר בבעיטה ממונח הסובלנות הפטרוני והחליפו בקבלה של שווים מול שווים – קבלה שגם באה בדרישות ושאלות לקהילה המוסלמית ולא רק עושה לה רומנטיזציה מחבקת.

    הביקורת שלי לא מופנית כלל לעניין המזרחי, אלא באופן כללי לדרך בה אקטיביזם רומס את השפה האמנותית. באשר לכמה תומכים יש לאיזו עמדה, הצבעתי על כך שאינני יודע, ברמה הסטטיסטית, כמה מתושבי ב"ש מחזיקים בעמדה של שני האנשים שמתבטאים פה, ובעיקר על כך שגם אתה אינך יודע, והבעתי בכך רצון לדבר על הטענות עצמן ולא על הרייטינג שלהן.

    לשמחתי בדיוק עכשיו צפיתי לתומי בתוכנית התרבות החדשה של ערוץ 10 'קצת גבוה' או משהו כזה, בהגשת יאיר ניצני. היה אייטם על העברת המקלט של לנדאו מב"ש למרסיי. בין השאר נצפתה סיגלית מוקפת ילדים מקומיים שלהערכתי היו מבסוטים (מזה שמצלמים אותם לטלוויזיה מן נסתם, אבל גם מהמפגש עם האמנית). ילד אחד (מוצאו לא צויין בכתבה) אמר שיותר מעניין אותו תערוכה של סיגלית לנדאו מלראות את דנה פרידר בערוץ הילדים (!). אז את מי הוא מייצג? אולי הוא טוקבקיסט בתשלום?…בכל אופן זה מחזיר אותי לשמחה לאיד מהפוסט הראשון שלי בשרשור הזה כשאני חושב על כמה אנשים קוראים ערב-רב וכמה אנשים ראו את הכתבה בטלוויזיה. האהאהא!

    ואני מאשר שאני חולה ליונתן על התחת למרות חילוקי הדיעות.

    אה והטענה שעדיף לתת לאנשים מזומן ביד מאשר להקים מוזיאון גם מיתממת וגם כרוך בה אותו מרקסיזם אינסטרומנטלי נגדו אני מתקומם. אני רוצה להאמין כשכהמהפכה תנצח ואסמא וניר נאדר יהיו ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות בהתאמה, יהיה גם וגם. לחם ושושנים, כמו כותרת התערוכה: גם קיום וגם יופי, גם צרכים פיזיים וגם הצורך במשמעות. אין דבר כזה או או ואסור שיהיה.

    אנחנו חיות וחיים על כוכבי לכת אחרים. גם כוכב הלכת פלורנטין שאני מכירה שונה מזה של סיגלית לנדאו. באר שבע שמכירה נטע אלקיים היא כוכב לכת אחר לגמרי מזה של דליה מנור. אני חושבת שאפשר להדפיס אלף עותקים של השרשור הזה ולשגר לחלל מעל כוכב הלכת ישראל פלסטין. אולי הדבר המעניין ביותר זה שמדברים וצועקים מכוכב לכת אחד לשני, דבר שמתאפיין בגלל שהמקום הזה הוא מעבדה, ואנחנו מכירות אחת את השנייה. וזאת שיחה של יהודים (כי אין כאן פלסטינים בכלל שהמקלט בבאר שבע הוא בכלל טנק) במקומות אחרים, לא יכולה להיות שיחה כזאת בכלל. עדיין מציעה לקיים ערב של דיבור שבו יהיו הרבה חומרים מרגיעים (תנאי לכניסה) ופתחי יציאה רבים. אולי נמשיך לצעוק מכוכבי הלכת ואולי נגלה שאלה בעצם מרפסות של העולם. עבורי ערב רב זה השרשור הזה ומה שרונן ויונתן עושים זה בונים מרפסות.

    שלום לכולם,
    על רקע הדיון בנושא "אמנות ואקטואליה" בדגש על ההדרה של הקולות "האחרים" מהעולם האמנותי בישראל ברצוני לחזק את טיעוניו של יונתן אמיר שהובאו בתגובותיו בחוויותיי האישיות משנת לימודים במדרשה לאמנות בית ברל. התקבלתי ללימודי המשך באמנות במדרשה בשנה שעברה, עם תחילת הלימודים הסתבר לי לתדהמתי שמלבדי ועוד תלמידה נוספת, לא היו תלמידים נוספים ממוצא מזרחי או ערבי פלסטיני שהתקבלו ללימודים. במהלך הלימודים היה ברור לגמרי שהמוסד שאמור לפי המניפסט שלו לשמש אכסדרה לפלורליזם אמנותי ומחשבתי שמעודד פתיחות מחשבה וקולות "אחרים" בתחומי האמנות, הוא למעשה הומוגני, מקובע מחשבתית על פי אג'נדה מוכתבת על ידי קליקה אשכנזית, שהפגינה במהלך הלימודים חוסר סובלנות ופתיחות מובהקים כלפי "הקול האחר" באופן שלא ניתן היה לפרשו אלא כהדרה וגזענות שגם אם לא הייתה הצהרתית במופגן, מקורה ככל הנראה בגזענות מולדת או נרכשת. לצערי, התנהגות זו של ראשי החוג חלחלה באופן טבעי לאווירת הלימודים והקשרים החברתיים בין התלמידים עד שמצאתי עצמי נאלץ בתחילת השנה השנייה להודיע לראש בית הספר על פרישתי מהלימודים על רקע תחושת האפליה והגזענות. התלמידה השנייה בכיתה שלי פרשה מעט לפניי ואני משוכנע שגם בכיתה של שנה א' המצב דומה. הגיעה השעה לשינוי בהגמוניה המקובעת והחד מימדית במוסדות להשכלה גבוהה באמנות וליתר פתיחות ל"קולות אחרים" מקרב כל רובדי החברה הישראלית.

    למרות כל הנאמר, אני חושבת שתערוכתה של סיגלית לנדאו נהדרת ומרתקת,הקסם בה (ובאמנות בכלל) הוא שכל אחד יכול למצוא את עצמו בה. ולמי שעדיין לא ביקר בתערוכה, אני ממליצה להזדרז. אני התרגשתי עד דמעות.

    מצחיק. גם מי שמתלונים נגד ה"אליטיסטיות" לכאורה של סיגלית, מדברים בשפה שרק אליטסטים שכמותם מבינים.

    א. כמה כוח יש לכתב-עת וירטואלי לגייס כל כך הרבה תגובות!
    ב. אקרא בסקרנות רבה את כל מה שכתבו המעורבים והצופים בשבת.
    ג. ובנתיים: התגובה הספונטאנית הראשונה שלי לתמונה של המקלט היא: כמה שהוא יפה! כמה מאפשר כיווני מחשבה,וכמה שההעתקה שלו ממקומו מעוררת!
    והמדרגות האלה, שלא מובילות לשום פתרון, מחזירה את המתבונן ליופי באשר הוא.
    אהבתי בלי לקרוא את הפולמוס.
    נעמי גפני

    אלה הם תגובות מבורכות במיוחד לתגובות של הגזענים שממשיכים עד היום את התייחסות הוריהם.הצברים ילדי האליטה האשכנזית לא יבינו אותנו הילדים הפליטים משנות החמישים וימשיכו לתאר אותגו כבכיינים עד שבראש מורם נתבע את הממסד של היום (את המדינה)לפצות אותנו כספית על המחדלים של אלו שקלטו את הורינו ואותנו הפליטים.במיוחד אותנו הילדים שעד היום אנחנו ממשיכים לסבול ממחדליהם.לעולם לא נסלח הפיצוי הכספי יענה על מעט מהגזק שנגרם לנו.ואולי אז המתעלמים היום מהנזק שנגרם יבינו שהכעס שאנו מפגינים עד היום הוא אמיתי ולא בכייני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.