בודהה בורגר

"צפיפות החומר", תערוכת אמנות הודית עכשווית במוזיאון ת"א, היא דוגמא לתערוכה לאומית רלוונטית ומעניינת שמצליחה לגעת בסוגיות טעונות ללא כובד ראש עודף.

תערוכות אמנות מגרמניה, ספרד וטאיוואן שהוצגו בארץ בשנה האחרונה המחישו שוב ושוב את חולשת החלוקה התרבותית-לאומית בימינו, ואת חוסר הרלוונטיות שלה בעידן של ניידות פיזית ווירטואלית ונסיגת מאפיינים מקומיים לטובת תרבות צריכה גלובלית, כשמהלכים אמנותיים דומים נוצרים במקביל בכל קצוות העולם. התערוכה "צפיפות החומר – אמנות עכשווית מהודו" המוצגת במוזיאון ת"א, מציגה דוגמא אחרת. העניין בה נובע הן מן הריחוק והשוני המהותי בין התרבויות ההודיות לתרבויות המערב – הבדל שנשמר במידה לא מבוטלת גם לאחר מאות שנות כיבוש וקשרי מסחר ותרבות בין יבשתיים – והן בשל העובדה שחרף העניין הרב שמעוררת הודו בתרבות הפופולרית בחצי המאה האחרונה, האסתטיקה ההודית טרם נבלעה ע"י המערב ונטמעה בו (כפי שקרה במידה רבה לאסתטיקה היפנית, למשל). לכך נוסף עניין מיוחד בהצגתה של אמנות הודית בישראל, פחות בשל היותה יעד תיירות מועדף על חיילים משוחררים ומחפשים למיניהם ויותר, כפי שמציינות אוצרות התערוכה תמי כץ-פרימן ורותם רוף, בשל קווי הדימיון בין הודו לישראל כשתי מדינות רב-תרבותיות שנוסדו בעידן המודרני תוך פנייה למורשת עתיקה, שני צמתים המקיימים קשר מורכב בין מאפיינים מקומיים וגלובליים ובין מסורות לקדמה.

סאקשי גופטה – חופשה הוא הכל, 2007

התערוכה כוללת עבודות של 17 אמנים ואמניות, והיא אינה מתיימרת לייצג את כלל התרבות ההודית בת זמננו אלא לספק מקבץ דוגמאות של עשייה מרכזית יחסית. זו תערוכה מהנה מאד, כשגם עבודות הנוגעות בסוגיות טעונות מצליחות להישאר ללא כובד ראש עודף. יש בה עבודות פשטניות למדי – כמו למשל סדרת ציוריו של ט.ו. סאנטוש "אימה, לאום והבטחות כוזבות", המתארת בצבעוניות פלורסנטית ורעילה חיילים המנתקים גדר תיל ומוצגת כהרהור על האסתטיזציה התקשורתית של מלחמות – אולם רוב העבודות שומרות על רמה גבוהה של עניין וביצוע. בולט במיוחד פיסול חושני השואב ממקורותיו האקזוטיים (לעיניים מערביות), ובה בעת עושה בהם שימוש אירוני. כזה הוא למשל השטיח שלסאקשי גופטה, העשוי ממיסבים וגלגלי שיניים של מכוניות שחוברו זה לזה כאורנמנטיקה תעשייתית, ועבודותיהם של סודרשן שטי, ל.נ. טאלור ולוצ'אן אופאדהיי.

בכניסה לאולם בוקעת מרמקולים עבודת סאונד של ראשמי קלקה, המציגה תיעוד של קולות הרוכלים הזעירים בדלהי המשתייכים למגזר שהולך ונעלם בלחץ הרשויות המעוניינות לחסלו. בפרפראזה על ולטר בנימין ניתן לתאר את העבודה כהיסטוריה קטנה של הקול – לא-מודע אאודיופוני שמחולץ מן ההמולה הכללית רגע לפני שיבלע ולא נודע כי בא אל קירבו. בעבודה של ג'יג'י סקריה "מעלית מתת-היבשת" נכנסים הצופים לחדר קטן דרך דלת מעלית, וכאשר הדלת נסגרת מוקרנים על הקירות סרטים משכבותיה השונות של העיר הגדולה. התצלומים עולים ויורדים מקומה לקומה באופן שיוצר אשליית תנועה התואמת את המעמדות החברתיים והכלכליים שחייהם נחשפים על הקירות. מוצלחת גם עבודת הוידיאו האינטראקטיבית של שילפה גופטה "ללא כותרת (צל 3)", ההופכת את הצופים לדימוי צלליות המוקרנות ע"ג מסך, כאשר צלליות של חפצים שונים ומשונים נדבקות לגופם.

שילפה גופטה – מתוך: ללא כותרת (צל 3), 2007

כאמור, זו תערוכה מעניינת ומהנה שניתנת לצפייה בכמה רבדים. בקטלוג מספרות האוצרות על הטענות הנשמעות בהודו כי תשומת הלב הציבורית שהאמנות ההודית זוכה לה בשנים האחרונות נובעת מאינטרסים כלכליים של שוק האמנות, הבאים על חשבון דיון מעמקי בתכני העבודות והתייחסות לאמנים שעבודותיהם אינן מככבות במכירות פומביות. המתח בין ביקורת לטעם השוק ניכר גם בתערוכה ובא לידי ביטוי, למשל, בהערה אירונית על מיקומה של התרבות ההודית בכלכלה הגלובלית בעבודתו של סובוד גופטה "קארי" – אוסף כלי מטבח עממיים שהפכו לפסל נירוסטה פופי ומינימליסטי.

נקודת התורפה של התערוכה נובעת מן העובדה שבדומה ליצירות רבות המבקשות לעסוק בפוליטי, גם כאן רוב העבודות נותרות ברמה סמלית. הן מצמצמות את עצמן להערה אסתטית וחיצונית על המציאות, ונמנעות מיצירת פרובלמטיזציה של המיקום שלהן בתוכה. כפועל יוצא מכך עבודות העוסקות במעמדות, מגדר, השתחררות מכבלי המסורת מול מחיקתה ויחס המערב לתת-היבשת ואנשיה, מצטיירות כצדקניות גם, ואולי בגלל, שהן אומרות דברים שקשה שלא להסכים איתם.

לוצ'אן אופאדהיי – כוחו של הבד, 2009

צפיפות החומר – אמנות עכשווית מהודו
מוזיאון ת"א לאמנות
נעילה: 8.12.12

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט"

1 תגובות על “בודהה בורגר”

    הביקורת ממחישה לי שוב שיונתן לא ממש רואה אמנות אלה בעיקר חושב אותה.
    אין ספק שהוא בעל אינטלקט מפותח אבל עיין לא רגישה. התערוכה גסה ומבאסת.
    יש כמה עבודות שמעוררות חיוך אבל זה בעיקר ממחיש את סוג האמנות לתיירים שהאמנות העכשווית מייצרת. אצלנו זה דור גז ויעל ברטנא ואצלהם זה ערימות של מקדשים יצוקים שמדברים על ה"קידמה". נו באמת!!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת