הליכה בין הטיפות

"כל פעילות חברתית היא קודם כל בעיה. ברגע שפתרתי משהו אחד, אני יוצר בעיות אחרות". על פרויקט האמנות "אח גדול קטן" בשכונת ג'סי כהן בחולון.

מאת: יהונתן משעל ויונית שטרן

בתיעוד הוידאו המוצג בתערוכתה של מימי רוזנברג “נגיעות” שנסגרה לפני שבוע בגלריה ג'סי בחולון, מספרת האמנית איך התחילה את פעילותה בשכונת ג'סי כהן עם פרוייקט שיקום שכונות. דרך מעורבות בקהילה הגיעה לקורס ציור לפעילים שכונתיים באונ' בר אילן, ובעקבות הצלחתה בתחום ועידוד מצד הסביבה ומוריה, נרשמה ללימודי ציור מסודרים במכון אבני. משם התחילה את דרכה האמנותית שהובילה אותה לתערוכה שהוצגה בג'סי. בגלריה נתלו עבודותיה לצד תיעוד וידאו בתוך קופסה צהובה ומלבנית שבנה האמן והאוצר מאיר טאטי. התערוכה של רוזנברג היא חלק מפרויקט "אח גדול קטן" שאוצר טאטי במסגרת 'פרויקט ג'סי כהן' של המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון.

הקופסה של טאטי היא עבודה בפני עצמה: זהו מכשיר מולטימדיה המכיל מוניטור לתצוגה, רמקול, מצלמה ומיקרופון. המכשיר מקרין ומצלם בו זמנית. ישנן שלוש קופסאות כאלו והן שנתנו לפרוייקט של טאטי את שמו – אח קטן גדול. הקופסאות, שהוצבו במקומות מרכזיים בשכונת ג'סי כהן מאז התחיל טאטי את הפרויקט באוקטובר 2011, הציגו תוכן משתנה וצילמו את הנעשה מולן. משלב מסוים הן הוצבו בתוך חללי העבודה של ארבעת האמנים/ות מהשכונה שטאטי בחר להציג בגלריה ג'סי במסגרת הפרויקט. חומרי התיעוד מתוך הסטודיות ומתוך ראיונות שערך טאטי עם כל אחד מהאמנים/יות המציגים, מופיעים לצד העבודות בכל אחת מהתערוכות.

מימי רוזנברג – מתוך פרויקט ג'סי כהן

אמנם מדובר בפעולה לא שגרתית בה מציב האוצר עבודה שלו המתייחסת לעבודות שלצידה ממקום של סמכות, אך המצב כולו בגלריה ג'סי אינו שגרתי. הצבת הקופסא היא פעולה של גישור. מטרתה אינה להסביר את העבודות, למרות שרוזנברג מסבירה על עבודותיה בוידאו, אלא את הקשר בין המציאות של הסיטואציה המקומית של גלריה ג'סי במרכז המסחרי של שכונה בת עשרת אלפים תושבים, בה לאמנות, עד כה, לא היה מקום. טאטי כאוצר מודע לסיטואציה הייחודית שנוצרת מהצבת הגלריה הלא מסחרית במרכז שכונת מגורים מוחלשת, ומשתמש בעצמו ובמכשיר שבנה כמתווך בין עולם האמנות לבין האמנות המוצגת בגלריה והעולם שמחוץ לגלריה: המרכז המסחרי של שכונת ג'סי כהן בחולון. במידה והיה מציג את העבודות ללא הקשר לפרוייקט שלו, הן היו יכולות להבחן על בסיס אסתטי בלבד, בדומה לתערוכות המוצגות בחלל המבואה של מרכזים קהילתיים המציגים אמנים מקומיים. לתערוכות כאלו, עם הקשר מקומי מאד חזק, יש קושי גדול להתחבר לעולם האמנות הרחב גם אם מדובר בתערוכה מצויינת. טאטי לוקח בחשבון שהנסיון לגשר בין שתי העולמות יכשל, וייתכן מאד שזהו סוד כוחו של הפרוייקט והסיבה להצלחתו בקנה מידה מקומי. טאטי מתייחס למימד הכפול של פעולתו בכך שבזמן פעולת "ההעצמה" שלו עם האמנים בשכונה, הוא ממשיך לתעד אותם במצלמה שלו, או כפי שם הפרוייקט מרמז, ממשיך להיות "אח גדול" בזמן שהאמניות והאמן אותם הוא מלווה מקבלים את הכלים להתפתחות עצמאית כאמנים בשדה האמנות הישראלי.

טאטי מספר כי אחד התושבים בשכונה ציין בפניו בהערת אגב שהמכשיר שבנה מזכיר את הסמל של נשיונל ג'יאוגרפיק. המבט הזר והבוחן ופחד הג'נטריפיקציה שפעילות אמנותית בשכונה יכולים להביא עומדים ברקע הפרוייקט בכלל, ונראה שבעשייתו של טאטי בכל אחד משלביה. "כל פעילות חברתית היא קודם כל בעיה. ברגע שפתרתי משהו אחד, אני יוצר בעיות אחרות", הוא אומר. הפעולה שהוא עושה בשכונה בעייתית מלכחתחילה והוא אינו יודע כיצד תמשיך. "אני לא חושב שלהציג בשכונה זה פחות טוב מלהציג בגלריה בתל-אביב. זה גם ככה ייצא מהשכונה, כי זה יהיה במרכז לאמנות דיגיטלית. תחשבו על זה שבג'סי לא היה מקום לראות אמנות אבל עכשיו יש. תושבים בשכונה יכולים לראות אמנות בשכונה שלהם. ואני עומד מאחורי התערוכה. הבחירות הן אמנותיות“. אמירות אלו מעידות על רצונו ליצור אופציה חלופית, כאשר הפעולה האמנותית שלו אינה רק תהליך מקדים לדחיקת רגליהם של התושבים עימם עבד ואותם הוא מעריך. יצירת סצינה מקומית של אמנות ובניית חלל תצוגה העושה שימוש בחומרים יום-יומיים כמו גם בעבודות אמנות גבוהה, יוצרים מרחב שבו התנאים אינם דיכוטומיים בסגנון אמנות למבינים/ות, שכונה לתושבים/ות. מהצד השני, העובדה שטאטי, אמן מוכר בזכות עצמו, מתווך את המציאות הזאת של היום יום לתוך חלל האמנות, מייצרת אפשרות גם עבור צרכן/ית האמנות שאינם מהשכונה או מבקר/ת האמנות, לבחון את הפרוייקט ובכך את התערוכה כולה מנקודת מבט אמנותית לכל דבר. בכך מייצר הפרויקט חלל מורכב שיש בו מקום לשני העולמות במקביל. שמו משקף במידה נאמנה את חילופי התפקידים שמתקיימים לאורך כל הדרך, החל באופן הפעולה של המכשירים אותם בנה טאטי, המשדרים ומקליטים בו-זמנית, ועד התוצאה הסופית של תערוכות האמנים בשכונה, שהם בה-בעת תערוכות שלו. לכל אחד מהם לא היה מקום לולא השני.

מאיר טאטי – מתוך פרויקט ג'סי כהן

פרויקט "אח גדול קטן" לשינוי חברתי והעצמה קהילתית, צופן בחובו סיכונים רבים וסיכויים לכישלון או השגת מטרות הפוכות לאלו המתוכננות. ברור שמקומו של טאטי כאוצר יחיד בתוך מרחב קהילתי קטן יחסית, מייצר יחסי כוחות מאד לא שוויוניים בינו לבין התושבים, בייחוד אלו המעוניינים/ות להציג את אמנותם. כפי שטאטי בעצמו אומר, אלו סיכונים הבנויים בבסיסו של פרויקט כזה, בו מגיעים גורמים מבחוץ להתערבות בתוך השכונה. הסיכוי לעבור תהליך כזה, ושיהיה משמעותי, ללא פגיעה במרקם החיים ויחסי התושבים הוא נמוך, ועל פניו נראה שדווקא פה מצליח טאטי. "למה אני צריך להביא אמנים מבחוץ (להציג בשכונה)?" הוא שואל. "שמתי את הקופסאות בסטודיו של מימי, ורד וגדליה, אמנים מהשכונה שהכרתי, מתוך מטרה שיציגו את העבודות שלהם בגלריה. לא ידעתי מה יהיה. בפתיחת התערוכה הראשונה, של ורד, היו 60 איש, כולם מהשכונה. הצלחנו לייצר סצנה מקומית. לא הגיעו אנשים מבחוץ למרות שההזמנות עברו את כל המערך הרגיל של השיווק במרכז לאמנות דיגיטלית. לא צריך להסתכל החוצה. לא צריך להיות כמו מה שקורה בחוץ, לרצות להידמות. אני לא יודע מה מידת ההדהוד של הפעולה שלי. אני יודע שהיא מגיעה ממקום בעייתי. היא תמיד יכולה להיות נתונה לביקורת".

המכשירים עצמם, שבתחילה הוצבו במקומות מרכזיים בשכונה, אינם מביאים איתם תוכן מחוץ לשכונה, אלא תיעוד של החיים בתוך השכונה ועבודות של טאטי, שככל שמתקדם הפרויקט הפך לחלק מהנוף האנושי במקום. הוא מייצר את התוכן והצורה האמנותיים מחייהם של התושבים עצמם. גם כאן נמצא סיכון, פתח להצגה של חיי התושבים כמוצג אקזוטי, אך נראה שהאופן הישיר שבה מוצגים חיי היום יום לא מבוסס על נקודת מבט פטרנילסטית. מדבריו של טאטי ומביקור בתערוכה, כמו גם צפייה בעבודות וידאו המתעדות את פעולתו עם התושבים, נראה שנוצר מהלך רציף מכניסתו של טאטי לשכונה במסגרת הפרוייקט ועד הצגת האמנים המקומיים יחד עם עבודותיו שלו, בלי שאלו האפילו על העשייה של האמנים המקומיים, ומבלי שהעלימו את טאטי כאמן ואוצר של המהלך כולו.

פרויקט "אח גדול קטן" הוא הליכה בין הטיפות של עשייה חברתית/אמנותית, בכל הרבדים שלה – הן האסתטיים והן החברתיים. כפי שטאטי אומר, אין לדעת מה יהיו ההשלכות של הפרויקט שלו ושל פרויקט ג'סי בכלל על השכונה, אך ברור כבר עכשיו כי על חייהן/ם של האמנים המשתתפים בתערוכות שאצר, היתה לפרויקט השפעה עצומה. מעניין לבחון את הפרויקט לאחר שיסתיים, לראות כמה מן היסודות שהקים ממשיכים לעבוד בפני עצמם, היכן יהיו האמנים/יות המציגים בקנה מידה ארצי, ומה יהיה מקומה של גלריה "ג'סי" במרכז המסחרי בשכונה: האם ג'סי תהיה היעד הבא לג'נטריפיקציה עם העלייה המתמשכת של מחירי השכירות בתל אביב-יפו, או קהילה שמצליחה לשמור ולבנות את עצמה בעזרת הכלים והמשאבים העומדים לרשותה, עם סצינת אמנות הכלולה כמובן מאליו בסיור הפתיחות של ימי חמישי בערב.

אמנות וקהילה – פרוייקט אח קטן גדול של מאיר טאטי

4 תגובות על הליכה בין הטיפות

    בלב שכונת ג'סי כהן , ברחוב יוטבתה 7 נמצאת מיכללת תלפיות, במיכללה יש מגמה לאמנות, המכשירה מורים לאמנות וגלריה פעילה מאד בשם הגלריה האחרת. שהציגה אמנים רבים וטובים.
    המיכללה הועברה לשכונה לפני 5 שנים בערך.

    […] ב"אח גדול קטן" הציב טאטי ברחבי השכונה קופסאות עם מסך, רמקול, מצלמה ומיקרופון. זהו מכשיר צילום היוצר יחסים הדדיים בין המצלם למצולם, כמערכת מצלמות מעקב שהעוקב והנעקב מפעילים אותה ביחד וחותרים תחת מטרתה. […]

    […] "לחם ושושנים", הביאנלה לאדריכלות בבת-ים ו"אח גדול קטן" שיצר מאיר טאטי בשכונת ג'סי כהן בחולון. המשותף […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת