ובו תדבק

בניגוד לאמונה הרווחת, יהודי המקרא קיימו תרבות קעקועים עממית עשירה.

הדעה הרווחת היא כי האמונה היהודית אוסרת על קעקועים באופן גורף. לראיה מוצג תמיד המשפט: "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתובת קעקע לא תתנו בכם, אני ה'" (ויקרא י"ט, כ"ח). מאמר זו יביא עדויות שהופכות את הקערה על פיה, ויראה כי למעשה התקיימה תרבות קעקועים עממית בקרב יהודי המקרא.

מחקריו פורצי הדרך של חוקר המקרא, פרופ' מאיר בר- אילן, מעניקים לנו ידע חדש בנושא הקעקועים בהקשר היהודי ומלקטים עבורנו אזכורים ופסקי הלכה למכביר במקרא ובספרות ההיכלות. הם שופכים אור חדש ומפתיע על תופעת הקעקוע היהודית, ומראים כי יהודים קדמונים נהגו ללא כל ספק לקעקע את עצמם בקעקועים מקודשים כחלק מעבודת האל.

כבר בספר בראשית (פרק ד' פסוק טו' ) בסיפור קין והבל מוצג רעיון הקעקוע לפחות מבחינה רעיונית: "וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת, לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ." קין הופך לנווד ולגולה הראשון בהיסטוריה, וזאת כאקט של ענישה וכפרה על שפיכות הדמים שביצע. לא נאמר מהי מהות ה"אות" אך כנראה שמדובר באות חיצוני כלשהו, מעין סימן זיהוי שאמור להגן עליו מפני פגיעה ממנה חושש קין. הסמל טעון בכפל משמעות: חושפני ומגן בעת ובעונה אחת (ראו מאמרי "אות קלון וסמל הגנה").

אריק וייס, 2010, יד כפותה במסקינגטייפ, צילום

בספר יחזקאל מתגלם רעיון הקעקוע כסימן זיהוי והגנה של צדיקים בסיטואציה המזכירה את "סדום ועמורה". בהתגלות אלוהית שחווה הנביא יחזקאל בגלות בבל, הרחק מביתו, הוא מתאר: "ויאמר ה' אלי: עב(ו)ר בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה. ולאלה אמר באזני: עברו בעיר אחריו והכו, אל תחס עיניכם ואל תחמלו… ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו". (ספר יחזקאל ט' ח' ואילך). קשה לרדת לסוף משמעותו של הסיפור, אך לכאורה, נדרש יחזקאל על ידי "אלוהות" מסתורית אשר נגלית לו בחזון המרכבה, לרדת אל העיר ולסמן באופן ממשי את הצדיקים על מנת שלא יאונה להם כל רע בתהליך השמדת החוטאים.

במאמרו המכונן "חותמות מאגיים על הגוף בין יהודים במאות הראשונות לספירה", כותב מאיר בר אילן כי התו על מצחי האנשים היה סימן אפוטרופאי להגנת הצדיקים, בדומה לסימן הדם על המשקופים והמזוזות ביציאת מצרים. בר אילן מציין כי ה"אות" בה כפי הנראה "סומנו" הצדיקים, היא האות האחרונה באל"ף בי"ת העברי הקדום, אשר חוקרים רבים משערים כי היא נראתה כ"שתי וערב" (+) בדומה לאות "א".  נראה כי נבחרה אות זו בשל היותה הצורה הטבעית ביותר של סימון: שני קווים מצטלבים.

יתכן שגם האות שבה סומן קין הייתה האות האחרונה באל"ף בי"ת העברי הקדום (חיים מאור 2012). מוטיב קעקוע ה"איקס" חוזר על עצמו בכל תרבות קעקוע שבטית ברחבי העולם ללא יוצא מן הכלל. נדגיש כי זמן רב לפני הופעת הנצרות השתמש האדם הקדום באיקונוגרפית ה"צלב" ומשמעותה הבלתי מעורערת הינה בפשטות – פולחן השמש. אנימיזם הינה צורת האמונה הקדומה ביותר, טרום-התפתחות הדתות, והשמש הינה ארכיטיפ האלוהות הטהור ביותר בתפיסת עולם זו. ממנו נגזרת צורת האיקס או הצלב: תנועת הסיבוב האינסופית של גרמי השמיים.

בר אילן משער כי אנשי כת קומראן קעקעו עצמם בתווים שונים ומספרות ההיכלות המאוחרת עולה בבירור נושא הקעקוע המקודש. מי היו אם כן המתקעקעים היהודים הקדומים? כדי לקבל תשובה אפשרית לשאלה יש להבין את השתלשלות המסורות הכהניות במקרא: חוקרת המקרא והקבלה פרופ' רחל אליאור כותבת כי "ספרות ההיכלות הקבלית היא החוליה האחרונה במסורת המרכבה המיסטית, שראשיתה בחזון המרכבה של יחזקאל, בשלהי ימי בית ראשון בגלות בבל, המשכה ב"שירות עולת השבת", בברכות המלאכים, ספר חנוך, (צוואות השבטים ועוד נכסים אינטלקטואליים רבים אחרים שהובאו ונכתבו במערות קומראן) במחצית ימי בית שני, בתקופה שבה גלו מן המקדש בימי המחלוקת עם החשמונאים, וסיומה בקבוצת כתבים מיסטיים המכונים "היכלות" ו"מרכבה", שחוברו אחרי חורבן בית שני בתקופת המשנה והתלמוד, ומיוחסים לר' ישמעל בן אלישע הכהן גדול ולר' עקיבא שעלה למרום, נכנס לפרדס ועלה למרכבה" (ר. אליאור, עמ' 111). המשותף לכל מסורות אלו הוא שכולן נכתבו בידי חוגים כהניים שונים שנמנע מהם לשרת בקודש בעקבות גלות, חורבן או פרישה מהמקדש.

אריק וייס, 2010, קעקוה', החתמת אייקון תפילין על המצח, צילום

שינויים במשמעות של תרבויות קעקוע מתרחשים תמיד במקביל לשינויים היסטוריים ופוליטיים. לאור העדויות, אני נוטה לשער שהמחלוקת בנוגע ללגיטימיות של פעולת הקעקוע בתרבות המקראית בתקופה זו, נובעת משינויים בהגמוניה הכהנית במרוצת הזמן, אשר יצרו שינויים בטקסי פולחן מקודש וגרמו לקרע תרבותי. יתכן כי המסורות הכהניות המיינסטרימיות של אותה תקופה, שללו את פולחן הקעקוע ובחרו להגדירו כאקט פגאני (מנהג הגויים), בעוד שהמסורות הכהניות ה"גולות", המרוחקות מבית המקדש/ או המתבדלות, שהחזיקו בדוקטרינות והגות עצמאית, עשו שימוש נרחב בקעקוע כפעולה שמאנית כחלק מן הפולחן המיסטי ההוליסטי.

רבים מן הכתובים שנמצאו בקומראן ונלמדו על ידי "קהילת היחד", לא היו ידועים לנו לפני גילויים באתר זה. קהילת היחד החזיקה ספרייה עשירה ובה נכסים רוחניים ואינטלקטואליים חשובים לעין ערוך, וחבריה עסקו בלימוד, בהגות, בכתיבה ובתרגום. כתבים אלו מהווים את הבסיס להגות הקבלה המאוחרת. מהות הקבוצה נותרת עלומה ובמקומות מסויימים היא מתוארת כקהילה אידאלית, שוחרת שלום ומתבדלת, אך יש החולקים על אמיתות סברה זו (החוקרים נחלקים בדעותיהם האם מדובר בקהילת האיסיים או בבני צדוק). ישנה הנחה מעניינת כי מגילות קומראן מייצגות את מכלול היצירה היהודית הכתובה לפני תהליך הקנוניזציה והובאה למערות ים-המלח לפני המרד הגדול.

לפי אליאור אנו עדים לקרע חברתי עמוק על רקע שינויי הגמוניה בחילופי הכהונה הגדולה מבית צדוק לבית חשמונאי. זוהי מציאות תרבותית-דתית שסועה שעומדת בסימן התגבשותן של שלוש קבוצות עיקריות: הצדוקים, הפרושים והאיסיים. המינוי החדש של בני חשמונאי מצטייר כמינוי פוליטי שאינו חף משחיתות. הכהנים בני צדוק והפרושים מערערים על תוקפו שלא על פי הסדר המקראי ועל שפיכות הדמים הרבה שלא לצורך.

מצוי כאן קונפליקט בין תפיסות עולם משתנות ובין מנהגים תרבותיים וחקלאיים: מצד אחד נוהג המיינסטרים החדש לפי פולחני לוח ירחי. ומצד שני נוהגת התרבות הכהנית ה"מודרת" שירדה ל"שוליים", על פי לוח השמש ולעיתים משלבת בין הלוח הירחי ללוח השמשי. מה משמעות אי-התיישבות ערכים אלה והאם ניתן לישב קונפליקט זה? אליאור מציינת בפירוש ששלשה נושאים מרכזיים אלה, שהיו בלב המסורת הכהנית היהודית, בגלגוליה המקראיים, הקומראניים וההיכלותיים – ונקשרו לפולחן שמיימי – נדחו ממסורת המשנה, נדחקו לשוליים, נמחקו או עמדו בסכנת גניזה במסורת החכמים.

אריק וייס, ובו תדבק – דיוקן עצמי, 2010, צילום

סביר בהחלט כי מדובר בהדרה פוליטית של אותם ימים המתבטאת בקנוניזציה של מנהגים מסויימים לעומת הדרתם של מנהגים אחרים. אפשרות אחרת היא אי מוכנותה של החברה לקבל תכנים רוחניים מסוימים. גרשום שלום מדבר על המתח המצוי בין מיסטיקה לבין הסמכות הדתית. הוא מצביע על ההתנגשות בין המיסטיקאי לבין החיים הדתיים של זמנו וחברתו.

יתכן כי אותם כתבים ומנהגים המתייחסים לפולחני השמש הקדומים, נדחקו הצידה או הוגדרו כ"ספרות חיצונית" משום שבמידה רבה הם סימלו את מנהגי העולם העתיק. יתכן כי ההנהגה החדשה ביקשה להדגיש קידמה וחידוש במסורת המקראית, ועל כן נדחקו לשוליים מסורות שלא התיישבו עם תפיסות עולם חדשות. כפי שאומר ג. שלום, למיסטיקה יש שני צדדים מנוגדים המשלימים זה את זה: צד שמרני וצד מהפכני.
כמה מאות שנים מאוחר יותר, בספרות ההיכלות מופיעה "החתמת הגוף" בצורות מגוונות ביחס לצורת החתימה והן ביחס ליעודה, ומקבלת אופי דרמטי במיוחד: בחיבור "מעשה מרכבה" שהינו מהנושאים החשובים בספרות ההיכלות מופיע נושא קעקוע הגוף כחלק בלתי נפרד מפולחן מקודש: מלאך מסביר לרבי ישמעל, כי מי שמבקש לעצמו את הכניסה לחזון המיסטי נדרש לצום ארבעים יום בתענית, לאכול מעט, לטבול כ"ד טבילות, להתפלל בדבקות בכל ליבו ו"לחתום את עצמו בחותמות שלו".

דוגמאות נוספות אצל התנאים: "הכותב כתובת קעקע, כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב – אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם". פרופ' בר אילן מפרש את הדברים בשני אופנים: האחד: אסור לקעקע את שם ה' על הגוף וזהו פשוטו של מקרא ומכך עולה כי אם נעשתה כתובת קעקע סתמית – אין בכך איסור. השני: אין האיסור מתייחס לשמו של ה' כי אם לשם של עבודה זרה.
כלומר, עולה מכך כי החכמים הקדמונים הכירו מנהג זה של כתיבת שם ה' על הגוף ואף שהתייחסו לכך בהלכותיהם. במקרים מסוימים נראה כי כתב הלכה מדגיש כי קעקוע הינו מותר ובלבד שמטרתו הוא כאספקט של עבודת האל וכי רק קעקועים של עבודה זרה אסורים. במקום אחר מצוין כי ה' גילה לתלמידים מראות מן הגהנום, והם נפלו על פניהם, בכו והתעלפו במשך ארבעים יום וארבעים לילה, ו"לאחר מכן הקימם ה' והם חתמו את פניהם". בר אילן סובר כי צירוף של חזון מיסטי עם חתימת הגוף באות, מציין את מי שחווה את החוויה האלוהית.

אנו רואים אם כן כי "החתמת הגוף בחותמות" כפי שמתכנה קעקוע בספרות ההיכלות, נושאת אופי מאגי ברור, ויש אזכורים המציינים כי החתימה נעשתה בפלגי הגוף השונים כולל המצח (מוטיב זה של קעקוע המצח בסימן האיקס חוזר בכל תרבות קעקוע בעולם). מדבריו של ר' ישמעל נראה כי מהות הקעקוע הייתה שם האלוהים בצורה מקודדת, באופן דומה לתרבויות מאגיות לא יהודיות. מטרת קעקועים אלו הייתה לפי בר אילן, "כרטיסי מעבר" וכניסה למלכות השמיים, במלים אחרות- טקסי חניכה.

ר' ישמעל מצהיר, כשהוא משתמש בגוף "ראשון": "ז' חותמות חתמתי עצמי בשעה שירד המלאך פדקרס מלאך הפנים". משמעות הדברים האמורים נותרת אניגמטית, באילו "חותמות" מדובר? ללא כל ספק ניתן לחוש שההצהרה נאמרת מתוך מבע רגשי אותנטי וחוויה אישית. ניתן אף לומר טרנס או התגלות. האם מדובר בחותמות ממשיות או במטפורה? אזכורים אלו מגיעים לשיאם ביצירה הספרותית המיסטית "מעשה מרכבה": בתיאור השערים השמיימים אשר עובר הצדיק במעמד המלאכים. הכתוב מתאר שערים להיכלות, אשר עליהם מופקדים מלאכים העומדים בשער ומצפים לעוברים בהם. המתעלים בשערים ("היורדים במרכבה") נדרשים להציג "חותמות" שונות בפני המלאכים המוכיחות את מוכנותם וראויותם לעבור דרך ההיכלות בטקס החוזר על עצמו. ה' יושב על כסאו בהיכל השביעי. החזון המיסטי ("רז הגדול הזה") מתואר באופן קונקרטי, כמרחב גיאוגרפי ממשי לעתידים לעבור בו.

תיאורים של מעבר רוחני בין-מימדי חוזרים על עצמם בטקסטים מגוונים בתרבויות שונות. חווית ה"בארדו" ב"ספר המתים" הטיבטי, ה"דואט" ב"ספר המתים" המצרי, מתארים את דרכה של הנשמה מהחיים האלה לעולם הבא דרך שערים וישויות שמיימיות.

ההדרכה הקונקרטית "לחתום" עצמך ולהתפלל לפני הכניסה ל"חיזיון" בנויה כטקס חניכה בעל מבנה, סדר וארגון לכל דבר ודומה מאד למנהג השבטי להתקעקע על מנת לנטרל את השפעתן של רוחות מזיקות ולזמן את הגנתן של רוחות מיטיבות.

אריק וייס, 2011, נפשי, דף מספר אמן

המספר של ספרות ההיכלות מיוחס לחנוך בן ירד, הצדיק שהתעלה והפך למלאך הנעלה מטטרון, הנשגב כמעט כאלוהות עצמה. במדע הגיאומטריה המקודשת, "קוביית מטטרון" הינה צורה גיאומטרית מתמטית מורכבת – חותם בפני עצמו אשר בתוכו מוטבע "עץ החיים" הקבלי. ה"חותמות" שעונד החוצה את ההיכלות השמיימיים מהווים את אמצעי התקשורת עם המלאכים השומרים. החותם/קעקוע הינו בד בבד סמל סטטוס רוחני וסמל הגנה. בהמשך "מעשה מרכבה" מתוארים גם המלאכים עצמם כבעלי "חותמות": "…וד' חותמות שם המפורש בידיהם, שנים על פתח ופתח".

בחיבור "שיעור קומה" שבספרות ההיכלות, חיבור העוסק בצורתה ה"פיזית" של האלוהות, כתוב בפירוש כי "על ליבו (של ה') כתובים שבעים שמות […] ועל מצחו שבעים אותיות". נמצא כי העוסקים בחזיונות בעת העתיקה נוהגים היו לתאר את בוראם בצלמם וממילא לחקותו: במילים אחרות: האל עצמו מתואר כמי שעל גופו האנתרומורפי מוטבעות אותיות והתורה עצמה. בר- אילן מביא לכך דוגמאות נוספות:
"…קודם שניברא העולם, לא נברא כסף וזהב, אלא הייתה כתובה על זרועו של הקב"ה".

בר אילן מעלה תהייה מדוע עדויות אלו אינן זוכות להתייחסות מעמיקה בקרב חכמים. בספרה "זיכרון ונשייה" מבקשת רחל אליאור להעלות מ"תהום הנשייה" את קולם של "הנשכחים, המושתקים, המודרים והמובסים, שספריית ספרי הקודש שלהם נמצאה במערות קומראן, לחופי ים המלח […] אחרי שנעלמה כמעט לגמרי מן ההיסטוריה היהודית ומן הנתיבים המרכזיים של הזיכרון המשותף במשך אלפיים שנה […] הקולות העולים […] מגלים זווית ראיה שונה לחלוטין על "ההיסטוריה של הדברים כפי שהיו באמת" (עמ 26). לאור עדויות אלו, קיים יסוד סביר להאמין שהתקיימה תרבות קעקוע מקראית שנשכחה מלב התודעה, שליוותה אירועים היסטוריים אלה.

ברצוני להודות לפרופ' מאיר בר- אילן

יסמין ברגנר היא אמנית, מקעקעת וחוקרת תרבות קעקוע

8 תגובות על ובו תדבק

    מאין הסימוכין לכך שבאזכור "חותמות" ו-"החתמות" הכוונה אכן לקעקועים?

    בספרות ההיכלות מתוארים המלאכים השומרים הבכירים ועל ידיהם חקוקים ארבעת שמות האל. כמובן שזה מקושר לנצחיות כי הרי לא מדובר בישויות בנות תמותה. גם האל עצמו מתואר באופן שעל גופו חקוקות אותיות מוצפנות. נראה שהאדם באמונתו למעשה תמיד "מחקה" את האלוהות.
    ה"חיקוי" עצמו מביא לפעולת הקעקוע שהינה נצחית וברת חלוף בו- זמנית.
    מהסנהדרין: "חד אמר שחקק םעבודת כוכבים על אמתו וחד אמר שחקק שם שמים על אמתו".ויש המון דוגמאות נוספות. משנת מכות: "הכותב כתובת קעקע- כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב- אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם"- מדובר פה בהלכה של ממש בנוגע למנהג הקעקוע וזה מפורש. מלבד זאת פרופ' בר אילן סובר כי אין זה ממש משנה לצורך העניין אם הקעקוע היה סמלי או ממשי, (למרות שהעדויות מצביעות על קעקוע ממשי)משום שלשניהם יש משמעות מאגית אפוטרופאית. בדומה לתפילין או לברית מילה.
    מזמינה אותך לקרוא את המאמר במלואו, שנמצא ברשת "חותמות מאגיים על הגוף בין יהודים במאות הראשונות לספירה" מאת מאיר בר אילן.

    בשביל בן אדם דתי הילכתי – הלימוד המובא קלוש, מוזכר רק חוקר אחד- מאיר בר אילן, וחשיבות הממשות של הסימול (פיזי,בדם או רוחני ופיזי אחר)מוזנחת לגמרי. קעקוע בתור קעקוע כמעט שאינו נזכר. ודעות הלכתיות מעשיות- (לא קבלה) לא מוזכרות.
    ראוי שבמחקר על מעשה כל כך טעון ישמע קולם של אנשי ונשות הלכה (יש כאלה, למרות שהן לא מגדירות עצמן ככה)
    מיסטיקה יהודית ללא מקבילות הלכתיות- לא מחזיקה.

    קצרה היריעה מלהכיל את כל הדוגמאות המובאות במקור (ראי "חותמות מאגיים על הגוף בין יהודים במאות הראשונות לספירה" מאת מ. בר- אילן). יש דוגמאות לפסקי הלכה שאינן מתוך הקבלה. ממשמעות הסימול לא הוזנחה כלל, להיפך, הקעקוע המקודש מרמז על תכנים כה עמוקים ומשמעותיים, שכיום יש צורך בבחינה מחודשת ומחקר עצמאי כדי להבינם לאשורם, וגם זה יהיה בגדר השערה.
    יש להוקיר ולהעריך עד מאד את מחקרו ופועלו של פרופ' בר אילן, על החקירה רבת ההיקף שלו, שבלעדיה כלל לא היינו מודעים כיום לעובדה שפעם היו לנו טקסי מעבר כה מרתקים. האפשרות בלבד, פותחת בפנינו, להרגשתי, עולם חדש של אפשרויות והגדרה עצמית חדשה. היהדות מעולם לא הייתה נדיבה לנשים, אם יש לך (דוסית מתייאשת :)) מידע חדש שישפוך אור נשי נוסף, את מוזמנת ליצור קשר. ובכל אופן מזמינה אותך מכל הלב לקרוא את המאמר המקורי של בר אילן, ממנו הבאתי חלק קטן מאד, ןבו דוגמאות ממדרשים, תנאים ואנשי רוח יהודים רבים.

    כל הכבוד על המאמר על מקורות הקעקוע במקרא ובספרות העברית מן התקופה היונית רומית. חבל שלא הלכת עד הסוף עם מסקנותיה של רחל אלינור. תושבי יהודה כלל לא התחלקו לשלוש קבוצות: כוהנים, פרושים ואסייים. אלא ליותר קבוצות. רוב הסיכויים שהאסיים הם המצאה של פליניוס ופלוויוס. החברה היתה מחולקת לשושלות שונות של כהנים כולל קבוצת היחד, לפרושים מתנגדי שושלת החשמונאים ולפירושים תומכי החשמונאים ובעיר קבוצות הקנאים שאחד מביטוייהם המאוחרים הם חסידי המשיחים השונים ובהם חסידי ישו הגלילי. כמו כן במערות שליד אתר קוומראן לא נכתבו שום מגילות אלא רק הוחבאו שם כדי לבא לקחתם אחרי המלחמה. גם באתר קומראן לא נכתבו מאות המגילות. הנה מה שכתבת ״בשלהי ימי בית ראשון בגלות בבל, המשכה ב"שירות עולת השבת", בברכות המלאכים, ספר חנוך, צוואות השבטים ועוד נכסים אינטלקטואליים רבים אחרים שהובאו ונכתבו במערות קומראן!!!״

    ליגאל- מתוך הספר "תולדות התגליות בקומראן" מאת חנן אשל:
    "המגילות שהיו במערות אלו כתובות בשלש שפות: עברית, ארמית ויוונית, ובארבעה סוגי כתב: בכתב המרובע, בכתב העברי הקדום, בכתב היווני ובכתב סתר (המשלב אותיות עבריות ויווניות, בכתב ראי ומשמאל לימין)[…] כן נמצאו בה כ 100 ריבועי עור שבמרכזם חריץ להשחלת רצועת עור לקשירת המגילה […]יש לשער איפוא שבמערה 8 היה בית מלאכה לאביזרי העור לקשירת המגילות" עמ' 12.
    "מדרום למגדל נתגלה חדר ובו שלחנות עשויים טיח והארוך שבהם מגיע לאורך של 15 מטר. נתגלו בו גם שני שלחנות קטנים שעליהם כויירו בטיח שקעים והם נראים כשלחנות כתיבה. אף שלש כסתות דיו (!!!!!), שתיים מחרס ואחת ממתכת נתגלו בתוך מפולת..ויש מקום לשער כי במקור היו בחדר בקומה השנייה אשר שימש אולי חדר כתיבה ובו העתיקו מגילות" עמ 14.
    "…אולם רוב החוקרים סבורים כי מספר גדול של קסתות דיו שנמצאו באתר (בירושלים כולה נמצאו רק 2 קסתות!) מלמד בעליל שהיה בקומראן מרכז סופרים ובו עסקו בהעתקת טקסטים ובכתיבת חיבורים חדשים" עמ' 47.
    אחת התעשיות בהם עסקו בני קומראן היתה תעשיית העורות, אשר משמשים כידוע גם למגילות.
    כאשר הממסד הכהני אימץ את הלוח השמשי- ירחי הסלווקי בימי אנטיוכוס אפיפנס, זה גרם להתגלעות המחלוקת בין הקבוצות ולפרישתה בסופו של דבר של קבוצת היחד מירושלים. זה אומר שקבוצת היחד בקומראן חגגה את חגיה בתאריכים שונים משאר הציבור והיא אף חגגה חגים עצמאיים משלה, שלא נכללו בקאנון. לשם כך הם בוודאי החזיקו תפילות, הגות וטקסטים משלהם!.
    בוודאי שלא כל מאות הטקסטים נכתבו בקומראן ורובם אכן הובא לשם, אך העדויות מראות שגם הם לכל הפחות עסקו בתרגום והעתקה של טקסטים קיימים, ויש להניח שגם בפרשנויות משלהם.
    בנוסף- מגילות המיוחסות בפירוש לכת קומראן: מגילת "סרך היחד" אשר מתארת את השקפת עולמם, סדר היום של בני הכת, תפילות וברכות שונות. "מגילת בני אור בבני חושך" מיוחסת לקבוצת היחד ולתחושת הנרדפות שחוו על ידי הממסד הדתי של אותה תקופה.
    כמו כן נמצאה בקומראן תגליות מקסימות: פיסות עור קטנות, או חרסים שעליהם כתובים כמה מילים חסרות משמעות, שמות או אותיות בודדות שנמצאו, מעידים על מנהג הסופרים לתרגל את ידם לפני תחילת הכתיבה.
    "נתגלו בקומראן גם טקסטים רבים בכתבי סתר- בכתב ראי ובערבוביה של כתב מרובע, כתב עברי קדום וכתב יווני. דומה שחיבורים אלה עוסקים בהיבטים חשאיים שאנשי היחד ביקשו להסתירם" עמ' 49
    אני מרגישה שמכלול עדויות זה מוכיח מעל לכל צל של ספק שהסופרים של קהילת היחד, כתבו הגות, תפילות וברכות עצמאיןת בנוסף להעתקה.

    פשוט אוסף של בלבולי שכל, לא יודע מאיפה הקרצת את השטויות הללו.
    חותמו של הקב"ה שצריך לחתום בו היא פשוט מאד "ברית המילה" ולא שום קעקוע וכד'. בברכת המילה מברכים "וצאצאיו חתם באות ברית קודש" -נוסח הברכה הוא עתיק יומין.
    את רוצה לקעקע ולהתקעקע – תעשי את זה, מי מונע אותך?
    אבל אל תמציאי שכאילו היהדות אי פעם התירה קעקוע

    זרמים ביהדותץ התירו קעקוע ואם אתה, יובל כץ (בהחלט לא מומלץ), לוקה בבורות, צא ולמד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.