על מה את חושבת?

השליטה המופתית של יעל ברתנא באמצעים הקולנועיים ובשפת התעמולה מייצרת חוויה סוחפת, אך היא אינה מצליחה להסוות את התודעה הפוליטית הלא-מפותחת של האמנית.

בראשית חודש מאי ערכה יעל ברתנא במסגרת הביאנלה לאמנות בברלין את כנס ייסוד "התנועה להתחדשות יהודית בפולין". אוצר הביאנלה, האמן הפולני ארתור ז'מייבסקי, הגדיר את האירוע כ"כנס לא-ציוני שנערך ע"י יהודים". ספק אם האוצר היה אומר את הדברים בניגוד לדעתה של האמנית, ויחד עם זאת, שבועות ספורים לאחר מכן, בראיון לעכבר העיר לרגל פתיחת תערוכתה "ואירופה תוכה בתדהמה" בביתן הלנה רובינשטיין, ביקשה ברתנא לבדל את עבודתה מן התיוג האנטי או הפוסט-ציוני שמוצמד לעבודתה בשנים האחרונות, ולהגדיר אותה כביקורתית כלפי הציונות, אבל מבפנים, ואפילו כהחייאה שלה.

איני מציין את הדברים על מנת לאשר או להוקיע את מידת ציוניותה או אי-ציוניותה של יעל ברתנא, כמקובל במחוזותינו בזמן האחרון, אלא כדי להצביע על בלבול עקרוני וחמקמקות נוחה למשתמש שמאפיינת את עבודתה. לא תמיד קל להבחין בבלבול הזה. השליטה המופתית של ברתנא באמצעים הקולנועיים ובשפת התעמולה מייצרת חוויה סוחפת שמסווה זאת. אולם בסופו של דבר, כשמנסים לבחון את העמדה שמציגה האמנית בעבודתה, מתקבלת התחושה שכישוריה האסתטיים של ברתנא מפותחים יותר מתודעתה הפוליטית, ולא ברור אם היא עצמה יודעת מה בדיוק היא מעוניינת לומר.

יעל ברתנא – מתוך "התנקשות"

בתערוכה בביתן הלנה רובינשטיין מציגה ברתנא את טרילוגיית הסרטים "ואירופה תוכה בתדהמה" שהציגה בביתן הפולני בביאנלה לאמנות בונציה בקיץ שעבר. שני הסרטים הראשונים כבר הוצגו בעבר בישראל. בראשון ("חלום בלהות" מ-2007), מופיע העיתונאי ופעיל השמאל הפולני סלבומיר שיירקובסקי באצטדיון ריק וקורא ל-3.3 מיליון היהודים שחיו בפולין לפני השואה לשוב לארצו על מנת לחדש את תרבותה. בשני ("חומה ומגדל" מ-2009), קבוצת צעירים וצעירות בבגדי חלוצים כמו נענית לקריאה ומקימה במרכז וורשה יישוב בסגנון ישובי חומה ומגדל. הסרט השלישי שמוצג עתה בישראל לראשונה (״התנקשות״ מ-2011), מתאר את טקס האשכבה של שיירקובסקי לאחר שנרצח ע"י מתנקש, וכינונה של תנועת התחייה היהודית החדשה.

"התנקשות" נפתח בפריים יפיפה הנראה בתחילה כמסך הבמה באולם תיאטרון חשוך, וכעבור רגע מתגלה כווילון המכסה את חלון רכב הלוויות הנושא את ארונו של שיירקובסקי. הארון נישא לאולם כינוסים ניאו-קלאסי, ריק ומהודר, ואוהדים ומקורבים שונים מוזמנים לחלוף על פני המת החנוט בחליפתו ומשקפיו. חלקו השלישי והאחרון של הסרט בן 35 הדקות מצולם בכיכר המרכזית של העיר ומתאר את טקס הלוויה, המשובץ ברמזים לטקס הלוויתו של יצחק רבין וכולל נאומים של דנה יהלומי (על תקן החברה המתייפחת), הסופרת אלונה פרנקל כילידת פולין המבקשת להמשיך להתגורר בישראל אך לקבל בחזרה את אזרחותה ושייכותה לאומה הפולנית, ירון לונדון כידיד, קולגה ובר-פלוגתא סמכותי ועוד. במהלך הטקס נישא למקום פסל חוצות אדיר של דיוקנו של שיירקובסקי, ומילים מדף מוכתם בדם שנשא בכיסו בזמן ההתנקשות מוקראות להמונים הגודשים את הכיכר. בתום הטקס מזמינים זוג חברי תנועת הנוער להתחדשות יהודית בפולין את הנוכחים להמשיך את המהלך שהחל הנרצח להשבת היהודים לפולין. "בלעדיכם", אומרים השניים ליהודים המתים-חיים, "איננו יכולים אפילו לזכור". "הצטרפו אלינו", הם מסיימים, "ואירופה תוכה בתדהמה".

ניתן לפרש את הטרילוגיה בדרכים שונות וברורות ברובן. היא מאתגרת הן את האתוס הציוני וקשריו לאדמת ארץ ישראל, והן את החברה הפולנית בפרט והאירופאית בכלל, על תולדות יחסיה המורכבים עם היהודים היושבים בקרבה. היא משתמשת בשפה קולנועית תעמולתית ועתירת קלישאות המזוהה בעיקר עם המשטרים הטוטליטריים של מחציתה הראשונה של המאה ה-20, אך עושה זאת בשירות רעיונות שלפחות חלקם סותרים את האידיאולוגיות שבשמן נוצרה. היא מתארת מצב בו תחייתה של תנועה תלויה במותו של המנהיג, אך גם יוצרת עבורו פולחן אישיות המעלה אותו לדרגת אל. היא מבקרת את רעיון הלאומיות באשר היא, אך גם מכוננת אותה מחדש. היא אירונית ומשתמשת במרחב האמנותי כזירה שמאפשרת דיון ברעיונות אוטופיים, ובה בעת מבטלת את האירוניה כשהיא חורגת מגבולות האוטונומיה האמנותית ומקימה תנועה חברתית ופוליטית של ממש.

יעל ברתנא – מתוך "מארי קושמרי (חלום בלהות)"

יש עבודות שריבוי הפרשנויות האפשריות שלהן נובע מהיותן עשירות ומרובדות. בטרילוגיה של ברתנא, מרוב סמליות צולבת הטיעונים הולכים וקורסים אל תוך עצמם באופן שהופך את העבודה למקבץ הצעות אפשריות שאף אחת מהן אינה מתפתחת מעבר לעצם הצבתה. את הבלבול הזה אולי ניתן היה לקבל במסגרת של פעולת אמנות בתנאי מעבדה, כבקשה לפתוח שאלות לשם מתיחת גבולות המחשבה יותר מאשר לשם גיבוש פתרונות מבוססים, אולם כשהמעבדה מותקת למגרש הפוליטי, חוסר ההחלטיות מתקשה לתפקד כבחירה עקרונית ומצטייר כעמדה פוליטית שאינה מגובשת מספיק. כך, באופן פרדוקסאלי, ריבוי המשמעויות שומט את הבסיס הפוליטי של היצירה ומציג אותה כצורה ריקה. גם צורה ריקה היא אפשרות אמנותית לגיטימית, כמובן, אולם בניגוד לעבודות המבקשות לתפקד כצורה אסתטית ופוליטית מרוקנת (למשל המיצגים של קבוצת "תנועה ציבורית"), ברתנא אינה מתעניינת בטקס לשם הטקס – היא הרי הקימה תנועה חברתית והמדים, הסמלים, מצלמות הרחף, צבעי האדום-שחור-לבן השולטים בצילום, לא נועדו לבחון את עצם השימוש בשפה אמנותית לצורך הצגת רעיונות, אלא לקדם את הרעיונות עצמם. הצורה הריקה שמתקבלת בעבודה, אם כן, אינה מטרה בפני עצמה, אלא עדות לכישלונה והמחשת הפער בין השאיפה לבטא מסר חדש ובין חוסר היכולת לגבשו.

לכן, הבעיה העיקרית בעבודתה של ברתנא אינה נובעת מן השאלה האם מדובר באמנות ציונית, פוסט-ציונית, אנטי-ציונית או ניאו-ציונית, יהיה פשרם של מושגים אלו אשר יהיה, וגם לא אם היא מקדשת את האסתטיקה התעמולתית או מבקרת אותה, מערבת את האמנות והחיים או שומרת על הפרדה ביניהם. הבעיה בעבודה היא התחושה שמעבר להיקסמות מן הכוח החזותי, השליטה בו והרעיונות שביכולתו לקדם, האמנית בעצמה אינה יודעת מה היא מבקשת לומר. כך היא זורקת הצעות ורמזים לכל עבר באופן שמאפשר לכל צופה למצוא בעבודה את מבוקשו, אם רק יתעלם מגורמים אחרים שסותרים אותו. כפועל יוצא מכך, במסווה של ביקורת רדיקלית מתקבלת תערוכה חסרת חוט שדרה וחנפנית.

יעל ברתנא – ואירופה תוכה בתדהמה
אוצרת: אלן גינתון
ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון ת"א

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט"

9 תגובות על על מה את חושבת?

    בפתיחה חגיגית של הטרילוגיה של ברתנא במוזיאון ואןאבן באיינדהובן השנה, אמר רודי פוקס, המנהל המיתולוגי לשעבר של המוזיאון: " אל תקראי לעצמך אמנית אקטיביסטית, מספיק המילה אמנית. את לא אקטיביסטית". רודי התייחס בדיוק לבעייה שעליה כתבת במאמר למעלה. ברתנא התברכה ביכולות קלנועיות נדירות. החל המזוויות בהן היא בוחרת לצלם וכלה ברצף העריכה שהיא יוצרת בעבודות הוידאו שלה. זה כוחה וכאן מתחילה חולשתה. התכנים בהם היא בוחרת, בין אם הן שמלות מתנפנפות של המלכה אסתר במאה שערים או מכתבים מוכתמים בדם, הם דימויים שיטחיים ההופכים לקיטש בעיבוד ויזואלי טוב. או כמו שאמרה פעם רותי דיקטור על עבודת אמנות מסוימת (לא זכור לי על איזו):
    זוהי אקזוטיקה מקומית בשפה עדכנית.
    במקומות (בעיקר אירופה) בהם מצפים מהאמן הזר להעביר אוטנטיות של מקום ולעסוק רק בה, ברתנא ממלאה את הציפייה בשלמותה. בסדרת דימויים פשוטה להפליא הלקוחה ממציאות הכי יום יומית היא יוצרת עבודת אמנות שרק עיון ראשוני בה נותן תחושה של ביקורת. עיון יותר מעמיק מגלה את מה שציינת:
    חסרת חוט שדרה וחנפנית.
    לצד עבודתה "מחנה קייץ" וגם לצד הטרילוגיה שהוצגה באיינדהובן, ברתנא מציבה מעין ארכיון בו נמצאים דוקומנטים שונים הבאים להסביר (!!) את מקורות ההשראה שלה. עצם המעשה מעלה שאלה מדוע יש צורך להסביר מהם מקורות ההשראה, או אולי במקרה זה הם באים להצדיק את העשייה עצמה.
    רונית עדן, אמסטרדם

    ותודה לרונית על הזווית הבינלאומית.
    הביקורת של יונתן אמיר כתובה כמין לולאה שבסופה הקוראים מוצאים עצמם במאמר ביקורת פוליטי שבו ברתנא נשפטת כפוטיקאית מבולבלת ולא כיוצרת העושה שימוש במדיומים שונים ומנסה לפרוץ את המחיצה שבין אמנות לחיים כלומר אמנית שמערערת על הפער שבין הייצוג לדבר עצמו.
    אמיר, כמבקר(אמנות!) מתקשה לשים את האצבע על הבעיות האמנותיות והרטוריות בטרילוגיה (שאכן קיימות) ומסיבותיו השמורות עימו הוא בוחר להתמקד במהלך הנמצא כעת בשלבי פיתוח (הקונגרס בביאנלה בברלין שאינו קיים בתערוכה אלא כאיזכור בטקסט של האוצרת) ושעל בסיסו הוא מעלה את הטיעון שניתן לסכמו באופן קצת פרחי אבל לגמרי הולם את רוח הדברים
    כ"היא לא יודעת מה היא רוצה בכלל".
    על אמנים (וגם אז רק על חלקם- אני נותן פטור לכל מי שמתעניין בנושאים שונים) מוטלת החובה לעורר שיח ביקורתי, לחשוף מבני כוח סמויים וכד'.
    אמנות יכולה ולדעתי אף רצוי שתנהג באופן פוזיטיבי ומבנה,
    שתציע אפשרויות ופתרונות חדשים ליישום,
    אך דרישת סף כזו היא מוגזמת וקטנונית.
    אמנות מבנה היא בגדר נס בלבד.
    נראה שיונתן אמיר מבקש להקסם מאידאולוגיה חדשה, כזו שהיא מעבר
    לכללי הטקס והמדיום, לקבל אמונה שלא ניתן לערער עליה.
    אני מוצא את הגישה הזו תמימה ומסוכנת.

    יישר כח יונתן! ביקורת מעולה ונכונה. יעל ברתנא מתחבאת מאחורי בילבולים וסתירות המספקים דימויים לכל העמדות והגישות אופוזיציוניות ומהופכות. זוהי אגב, דרכה לגייס מימון מכל הצדדים והגורמים האפשריים, ולהחניף לכל הקהלים. היא עוסקת בנושאים אולטרה רגישים כאילו הם דבר של מה בכך, ועושה מהם סלט בחוסר אבחנה מזעזע ומסוכן. הכל דומה להכל, מתערבב בהכל, רנסנס יהודי בפולין, שיבת הפלסטינים, ציונות, טוטליטריזם, דמות קיטשית ומביכה של פליטה יהודיה/פלסטינית. מביך לראות את האמניות המשחקות בסרט נוטלות חלק ברצינות תהומית ותחושת צדקת הדרך. מעבר לתביעה ההזויה והחצופה להחזיר את היהודים לפולין (מי רוצה לחזור לאדמת התופת והרצח הזו בכלל?ומי מהפולנים רוצה שישתלטו עליו היהודים ושהשפה בפולין תהיה עברית!!! כפי שכותבת ברתנא במניפסט התנועה שהקימה), ברתנא מתחבאת כפי שציין יונתן בין "אקטיביזם" צדקני(מתןך עמדה של המתהדרת במוסריות גבוהה) ומאידך, היא תאמר – "מה אתם רוצים, זו רק אמנות?".
    הטרילוגיה הפולנית של ברתנא היא עבודה מאוד בעייתית הנהנית מהבון טון האנטי ישראלי ועושה זו בדרך גסה, בוטה ואופוטוניסטית להחריד.

    לדעתי יש להבחין בין שני הפרקים הראשונים של הטרילוגיה לחלק השלישי, והחלק השלישי הוא זה שמנקז לתוכו את עיקר הבעייתיות. לי נראה כאילו על החלק השלישי השתלט טקסט אחר, שמכוון לנמענים אחרים מאשר זה של שני החלקים הראשונים. באשר להקמה הפיזית של המפלגה בברלין, זהו לדעתי תסמין לקושי הרב שיש לאמן לדעת מתי לסיים עבודה. לרוב קשה מאד להתנתק ולהפוך דף.

    גם 'התנועה הציבורית' משתתפת באותו משחק בעייתי ו'ביקורתי', עומק ותכנים בעובי נייר סיגריה

    יעל ברתנא חושבת כמו אמנית. לכן היא עושה אמנות. יעל ברתנא מעונינת בשינוי פוליטי אבל הכלים שניתנו בידיה הם כלים אמנותיים. יעל עושה אמנות טובה. היא מתלבטת. היא מאפשרת לנו לחשוב ולהביע את עמדותינו. היא משאירה מקום לצופה לחשוב ולהחליט. זה בעצם לא רלוונטי מה היא חושבת, אלא מה אנחנו. יעל לא מייצגת אותנו, היא עוזרת לנו להבין מה המשמעות שמאחוריי המעשים הפוליטיים שלנו.

    ביקורת מצויינת. ואין זו ביקורת פוליטית, כפי שמשתמע מתגובות אחדות, אלא ביקורת אמנותית.חוסר הפרופורציה בין השפה האמנותית והרעיונות העיצוביים המופלאים, שאמנם יוצרים, כדברי המבקר, חוויה סוחפת ביותר, ובין מה שאנו קוראים לו "מסר" או "משמעות" או "מהות" זועק לשמיים. מהי האמירה של היצירה? הנאום (הנפלא מבחינת הטקסט) מול איצטדיון הריק הוא אירוני ומכאיב.אך עמדה זו אינה די מגובשת, ואני נשארת תוהה לגבי האמירה של החלק הזה. הקמת "חומה ומגדל" בפולין – גם החומה וגם המגדל קורסים אל עצמם, כניסוחו המצויין של המבקר. מהי העמדה? הסרטון האחרון הוא אלוזיה ליניארית ולא מעניינת ( אם כי מעוצבת להפליא)לרצח רבין. מה הוא בא לומר?
    על מנת להעניק משמעות ליצירה בכללותה, הנחתי שמורכבות וטשטוש אלה מכוונים, אך גם הנחה זו אינה מביאה אותי למיקוד משמעותי כלשהו. טולטלתי ונסחפתי, מתוך המעורבות האישית שלי בנושאים הללו, ומתוך התפעלות מהמיומנות והטקסט, אך זוהי מורכבות שליבה ריק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.