אור וצל ונֹגה

לפני שש וחצי שנים כתבתי מכתב לאמנים כריסטו וז'אן קלוד. הזמנתי אותם לעטוף את השכונה שלי – נֹגה. במכתב המצורף אני מסבירה מדוע.

לפני שש וחצי שנים כתבתי מכתב לאמנים כריסטו וז'אן קלוד. הזמנתי אותם לעטוף את השכונה שלי – נֹגה. במכתב המצורף אני מסבירה מדוע. מאמר מתוך גיליון "עיר עולם"

כבר קרוב לשנתיים שצל כבד חוסם את האור מחדריי משום ששלושה אתרי בנייה צמודים זה לזה מטפסים כחומה מול חלוני; מסתירים את השמים; מצילים על המרחב. השכונה שלי, נגה, נאבקה והפסידה: עכשיו היא מתחם נדל"ני. מנופים ודחפורים וגדרות ואילי נדל"ן עטים עליה להחריבה. בונים אותה לגובה. מבטלים בה את האור. מבטלים את המבט הפנורמי שאפשר כאן חיי קהילה.
בתחילת השבוע כוסו הפיגומים מול חלוני בברזנט, ונזכרתי במכתב ההוא לכריסטו.
הנה הוא לפניכם:

פרויקט ניצנה 11, יוני 2012. צילום: מורן שוב

לכבוד
ז'אן קלוד וכריסטו

מכובדיי,

הרשו לי לספר לכם על השכונה שלנו, נגה, שאותה אני חולמת שתעטפו.
שכונת נגה היא אולי אחת השכונות האחרונות בתל-אביב. היא שוכנת על התפר בין תל-אביב ליפו.
ראשיתה כשכונה מנדטורית, והיא כוללת בניינים בני שלוש קומות ששימשו את משרדי הצבא הבריטי לפני 75 שנה; בניינים בני קומה אחת ושתיים שמכילים מוסכים, מחרטות, בתי מלאכה זעירים ומסעדות קטנות; ובתוך כל אלה – דירות מגורים.
לפני עשר שנים קיבלה השכונה תנופת פיתוח על ידי כניסה של תושבים חדשים שעיסוקם תרבות, אמנות, אופנה, צילום, עיצוב, מוזיקה, אדריכלות. אנחנו חיים בשכונה זה לצד זה בידידות רבה ותיקים וצעירים, פועלים ואמנים, ישראלים ולא ישראלים, יהודים ומוסלמים ונוצרים. כולנו אנשים בני המעמד הבינוני והנמוך.
בחמש השנים האחרונות השכונה שלנו נאבקת על חייה: פרויקטים נדל"ניים אגרסיוויים, בנייה ענקית, לוחצים את השכונה מכל עבריה. רווחת התושבים אינה בהכרח הדבר הניצב בליבם של אלה.
אבל אנחנו, תושבי נגה, תובעים לעצמנו את הגדרתנו כ"מקום". בעזרת חברים מהשכונה אני עורכת עיתון מקומי שנקרא "נגה היקרה", ואוצרת את "חלון האמנות של נגה היקרה", שמציג אמנים הפועלים בשכונה. בעזרת שיתוף של כל תושבי השכונה, האמנים הפועלים בה ואמנים אורחים, הרמנו לאחרונה ברחבי השכונה ארוע אמנות פנטסטי שנקרא "רשות הרבים". הארוע הביא אליו קהל של 3,000 איש וקיבל תגובות נהדרות בתקשורת. כעת אנחנו עובדים על גיליון נוסף של העיתון ומתכננים ארוע אמנות נוסף. הפעם, כאמירה אנטי נדל"נית, אנחנו רוצים להפוך את השכונה למעין לוח משחק מונופול.
נגה, באופן טבעי, בנויה כמו לוח משחק: שכונה קטנה, ריבועית, שלה רחוב מרכזי, שני רחובות מקבילים נוספים וארבעה רחובות ניצבים חותכים אותם. רחובות רחבים, בנייה נמוכה. הבתים כמעט על הרחוב. אין גינה קדמית. אין עץ. אין שיח. אין פרח. בית בבית.

מזה זמן שאני עוקבת אחר העבודה שלכם, ומאוהבת בה. בשנה האחרונה חשבתי כמה עצום זה יהיה אם תעטפו את השכונה המתוקה שלנו. תעטפו אותה כאילו כדי להגיש אותה שי למנופים ולדחפורים ולאילי הנדל"ן שמתכוננים להחריב אותה. תעטפו אותה כי היא מתוקה. תעטפו אותה כי היא שריד אחרון; שכונה אחרונה בעיר של פרוייקטים נדל"ניים. תעטפו אותה כי היא בועה, כי היא אי של חיים וחן ורוח טובה ואין לנו יותר כאלה.

בכבוד רב,
מורן שוב
נגה, יפו, ישראל, 8.2.2006

למכתבי זה צורף, מתורגם, הפרק "נגה היקרה (יפו)", מתוך הספר "מה נשמע בבית" של אדם ברוך, ששורות אחדות ממנו מצוטטות במכתב זה אליהם

טקסט זה התפרסם במקור באתר אנטייטלד

מורן שוב היא אמנית ואוצרת, עורכת ומוציאה לאור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.