מתוך גיליון “עיר עולם”

שירה גלזרמן, החשיכה, 2012. עיפרון על נייר, 14/29 ס”מ
כשצעדנו שותקים (לרגע, שותקים לרגע)
במישור נמוך הרוח של רחוב קרליבך,
ואנשים וחזיתות בתים סיפרו את עצמם בקול רפה, מונוטוני,
השפלתי מבט לוודא שאני לא צועדת על כתם חלקלק כלשהו
(ומה על כל הצעדים שעשיתי בלי לוודא),
האספלט שעט מתחתי, בחריצים זהרו פתיתים שנשרו מתחפושת
וכתם גדול של קפה שהוטח מזמן וחתיכת חוט לבן דק
שוודאי נמשך ממכפלת של איזה בגד,
ובעיקר שברים בזפת, סדקים ושברים,
כל זה היה קרוב, מתחת לרגליים, וחלש על הסמטה והלאה ממנה
למגרש חניה שמאחוריו עוד מגרש ועוד מגרש,
ואין פודיום לטפס עליו ולעמוד ולהגיד, בני-אדם. עצירה היא סדק.
הלכתי והייתי הולכת עוד לולא הגשם שבחש דייסות ערמומיות.
אני הלכתי בעולם ברגליים ממש, והבדידות דבר נתון, דבר נתון.
אם הייתי סבתי הייתי יושבת על הארץ ומייללת כמוה בתשעבב: לא עלי.
עוד מעט יהיה רחוב שאכיר עד שלא אכיר ואני אלך בו זרה בכוח,
אל תיגע בי, אבל הרחוב קטן ומתעקל כמו זרוע זרה על עורף.
השמים יהבהבו בסגול חולני כאילו כל העולם פרבר של מסיבה גדולה
מעבר לבלוק של העובדים הזרים. או הפליטים. או המסתננים. או פחוסי הפנים
המדרדרים מלים כאילו שפה אינה אלא שמות לוואי, אימות קריאה, אותיות חיבור.
הגשם מחריש הכל, למעט חבטות של דלת מכונית הממאנת להיסגר.
הרחוב עולה יורד בבכי התינוקות.
מכל כיוון ובו בזמן, רחוק מדי, מחוץ לתחום, מכל כיוון.
רדאר קדום בולש אצלי אחר הקול, מורה לקום, למצוא,
מכאן והלאה סיפורים.
אתמול היה זה קול אשה. שעה עלה ירד בכיה
עד שהוסה בקול נמוך, זהיר ומרוחק.
בכי נשים דורך תלב, אינו מזעיק.
בכי תינוקות מכה, מכה, מכה.
מכל כיוון ובו בזמן, רחוק מדי, מחוץ לתחום, מכל כיוון.
יולנדה מלפפת משפטים סביב בנה, השער לביתם חורק.
מזלג נוקש צלחת, שלשלת ברזילים נגררת לאטה.
אוושת צמיגים בדרך הראשית, טפיחת האצבע במקלדת.
מעבר לחומה לבן רודף שחור, והשחור עונה לו במעוקם,
“חלאס, חלאס, אתה רוצה טו קאם”.




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
