הגלוקאליות של סימני אימפריית המחול בישראל

כתנאי לשחרור ממרותו של הריבון המדכא את המחול הישראלי ובה בעת חוגג את עוצמתו, יש להשתתף בקהילת האמנות העולמית לא מתוך בורות מתבדלת ומתבצרת, אלא מתוך מעורבות במקומי.

כתנאי לשחרור ממרותו של הריבון המדכא את המחול הישראלי ובה בעת חוגג את עוצמתו, יש להשתתף בקהילת האמנות העולמית לא מתוך בורות מתבדלת ומתבצרת, אלא מתוך מעורבות במקומי. מתוך גיליון "עיר עולם"

1. מסה זו אינה עבודה היסטורית וגם לא מחקר תרבותי מעמיק על אודות סימניו, דימוייו והופעותיו של המחול המקומי בישראל, אלא קריאה ליצירתם של כאלו. בה בעת מסה זו מתיימרת לנסות ולמקד את כיוון שליחת הקול שיפיג את הדממה המחקרית. כלומר, היא מנסה להיות עזרה למחקר שעתיד לבוא. מסה זו שוכנת במקום שלא קבע את מיקומו באופן סופי, ועל כן היא נעה בתווך שבין מניפסט הקורא לפעולה לבין תשתית ראשונית למחשבה שמבקשת להקל על אלו שיואילו להיענות לקריאת המניפסט.
אני מבקש לשאול: אילו סימנים ודימויים מחוליים נעדרים משדה המחול בישראל, מדוע הם נעדרים, ומה מלמדת היעדרותם של סימנים מסויימים על הסימנים הנמצאים.

2. אם במחול עכשווי עסקינן, שהרי הסימן הנעדר נמצא לבטח באירופה.
כל אלה שכבר מצקצקים בשפתיהם או מעקמים את גבותיהם יכולים לנוח. הקריאה למחקר אינה בעצם כסות פריפריאלית להיגד נורמטיבי בנוסח: נא לעשות מחול כמו שעושים שם, באירופה. יחד עם זאת, נוכחותם של הסימנים באירופה היא רלוונטית לחקירה, מפני גם מקורותיו של מה שכן בנמצא בישראל נטועים באירופה, או במה שאנו אוהבים לכנות תרבות המערב, הלא כן?

הכסף האירופי של הברונית דה-רוטשילד וההגות המערבית של מרת'ה גראהם הם אלה שאפשרו את הקמתו של אחד ממוסדות המחול המרכזיים ביותר – להקת בת שבע. יתרה מכך, היכן התחנכו הסוכנים של המחול הישראלי? באירופה. מי הם האבות המייסדים של המחול? האירופאים. לפני שאני מקפיץ מן הכיסא את הסוכנים החשאיים של הקשת המזרחית, הרשו לי לומר לכם בבירור: אינני טוען שהידע המחולי של תרבות המזרח אינו רלוונטי או שתרומתה של להקת ענבל (לדוגמא) למחול הישראלי הינו מבוטל – כלל וכלל לא. אני מבקש להצביע על כך שהמחול העכשווי בישראל ושפתו הדומיננטית נטועים בלוגיקה של עולם האמנות המערבית ומורשתה. מסה זו מבקשת לומר כי נראה שאיבדנו מגע עם העכשווי האירופאי והסימנים הנמצאים איבדו קשר עין עם החדש והרלוונטי.

אבי סבח, אף שבור, 2011. שמן על נייר, 23/40 ס"מ

בכתבתו המטלטלת "למה השמות הלוהטים לא מגיעים לישראל?", הצביע כתב המחול של עיתון "הארץ" אלעד סמורזיק על העדרן של הופעות "לוהטות" מאירופה במחוזותינו. הכתבה הציגה את הקשר שבין מוטיבציה כלכלית, נמנום פריפריאלי, האשמת הקהל, העדר תקציב, ניהול אמנותי קלוקל ועוד, שהוביל לכך שהמחול שמגיע מן הניכר הוא בלתי רלוונטי. מסה זו מבקשת להביט בתמונה של סמורזיק כסימפטום שאין אלא לשאול בעקבותיו: האם אין קשר בין היעדרו של 'הסימן העכשווי הזר והמיובא' לבין היעדר ייצור סימנים עדכניים כאן ועכשיו?

אפשר, לעניות דעתי, להצביע על הרבה השפעות מההיסטוריה של המחול העכשווי שנעדרות בישראל: למשל, המחול הישראלי אינו מעיד באופן בולט על השפעה ניכרת של הגל החדש הצרפתי (כן, היה כזה גם במחול), של המורשת הקונספטואלית במחול, או של אקספרסיביות המחול הבלגי (מעבר לקומבינציית רצפה אלימה). מה שאנו מכנים "מחול" מוגדר באופן די קבוע על סמך מה שנראה על בימותינו ומשום מה המחול כאן אינו מאפשר ניידות אסתטית כפי שמתאפשר בתחומים אחרים. ישנן פעילויות של תחומים משיקים למחול, כמו מיצג, תאטרון-מחול, תיאטרון חזותי או אפילו אמנות חזותית או קולנוע – אבל אלה אינן נטבעות בסימן המז'ורי שהוא-הוא המחול, לא ניזונות מהלוגיקה הייחודית שלו, ובמידה רבה נעדרות ממנו ואף מפסידות את מה שיש לו להציע. בעוד שבמקומות אחרים בעולם למד המחול ממה שקורה מסביב לו, אימץ, התפתח, חקר ושאב מכל הידע האמנותי הרב שסבב אותו. נראה שבישראל אנו מסתפקים במה שהרווחנו מהר וביושר. וכך, אבקש לטעון שהמחול בישראל אינו עכשווי לא במובן האסתטי ולא במובן הטמפוראלי. הוא נותר מודרני – כזה שמקדש את השמרנות של הקאנון של עצמו ולא מרחיב את ידיעותיו מאז המהפך הניאו-קלאסי או המורשת של פינה באוש. המחול, שם באירופה, כביצוע וכידע, כבר מזמן ביקש לשאול על אודות המובן מאליו שלו – התנועה למשל. כבר מזמן ביקש להרחיב את גבול אפשרות הדימוי שהוא מציע. כבר מזמן הבין שהאפקט שלו אינו רק מתבטא בפרשנותו לתנועה סדורה ובת-קידוד. אך כאמור, לשם מיפוי הסימנים המדויקים גם באירופה וגם בישראל נדרש מחקר נמרץ יותר שמבקש למפות ולחקור אותם. יש לציין, שמחקר כזה מתקיים תדיר בעולם ופחות במקומותינו. בתור מתבונן משכיל בשדה, אסתפק בלהעיד בבירור על קיומו של ההיעדר, ובלנסות ולזמן מחקר, סימנים חדשים והלך רוח מקומי-עכשווי יותר.

אי אפשר שלא להטיל ספק בכשרות שביעות רצונו של הריבון מהדרך שבה נעשה כאן מחול.

3. אינני מתכחש לעובדה שאנחנו לא אירופה, או יותר נכון, שלפעמים אנחנו אירופה ולפעמים לא. כלומר, אינני מתבכיין על כך שאנחנו בפריפריה, ובטח שלא מתחבאת כאן כמיהה להעתקה של מחול אירופאי. אני רק מבקש להביט ולשאול מדוע ידע עדכני שמנהל קשר עין עם אירופה נעדר מהמקום הישראלי, או לבקש מן החושבים על מעשיהם במקום הזה לפחות לשאול: מדוע אני רוקד כך ולא אחרת? מה ממשטר את הטעם שלי או את הסימנים של בחירותיי? והאם אלה הם הטעם שלי, או שמא, "שלנו"? האם טעם זה משתתף בטעם ששם?

אפשר להטיל ספק בייחוד של השאלה על אודות הנמצא בישראל בתחום המחול, מפני שזו שאלה רלוונטית לכל תחום אמנות או דעת, במיוחד בעת הזו שמתאפיינת בתהליכי גלובאליזציה מתמידים וכאלו שכביכול שחותרים תחתיה. במילים אחרות, 'השאלה הגלוקאלית' (בין הגלובאלי ללוקאלי) תמיד מעניינת. אבל מחקר כאלו על אודות המחול הישראלי יצטרך לקחת בחשבון את הייחוד של הסימן המחולי ואת החיבור הייחודי שלו בין תוכן לצורה. בכדי להבהיר את כוונתי, אפנה לבחון את המתח-האמנותי-הגלוקאלי במדיום אחר – הקולנוע. סרט ישראלי יכול לעסוק בנושא מקומי כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות הצורה הקולנועית המשותפת. לחלופין הוא יעסוק בנושא אוניברסאלי כמו זנות או הימורים וימקם אותו בתל-אביב, שלה ארכיטקטורה, שפה, אופנה, חזות ואופי  שנכנה אותם מקומיים. יכולה להיות גם המצאה של צורה קולנועית במקום מסוים – למשל האקספרסיוניזם בגרמניה, סרטי קונג-פו בהונג קונג או סרטי דוגמה בדנמרק, שמפעילה מאפיין תרבותי-מקומי, אך נאספות מייד אל סל הצורות האמנותיות והופכות לנחלת הקהילה העולמית. יתרה מכך, כיצד יראה סרט דוגמה תל-אביבי? הרי עצם הפעלת "הצורה הדנית" תאיר את המקומי באופן בלתי-נמנע תוך יחסי הגומלין עם הגלובאלי. בהכללה גסה ניתן לומר שהקולנוע כצורה תמיד נתקל במקומי והדימוי שלו משתתף בגלובאלי.

אבי סבח, נמל ירח, 2008. שמן ואקריליק על נחושת, קוטר 50 ס"מ

המחול באופן כללי ומסורתי מתקיים בתוך חלל התאטרון, שהוא חלל אוניברסאלי. כמו כן, השפה לרוב אינה המנוע המרכזי בצורה המחולית וגם אם כן, היא מתפקדת באופן שונה מתפקודה בתיאטרון. נראה אפילו שפעמים רבות השפה שתופיע במחול תהיה אנגלית, הן בעבודות של כוריאוגרפים ישראלים (רותם תש"ח בעבודתו Paved Life למשל), והן אירופאים (ורה מנטרו הפורטוגזית בעבודתה Until the Moment God is Destroyed כדוגמא). כלומר קהלו המיועד של המחול נתפס הרבה פעמים מראש כאוניברסאלי. אם כך, המחול פועל בחלל אוניברסאלי ושפתו שאינה מדוברת אינה בת מיקום לוקאלי. אזי נראה שהתמקמותו של 'המקומי' בצורה המחולית קשה יותר מאשר בצורה הקולנועית. אפשר לעסוק בנושא מקומי כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני (למשל ארקדי זיידס בעבודתו 'שקט'), אך האם צורת ההופעה של הנושא תהיה גם היא מקומית? האם יהיה נכון לטעון שהמבע המחולי יוצר אוניברסליזציה בתוכן המובע בו? האם הסימן המחולי מצליח לשמור על מקומיות המסומן שלו, או שמא הייצוג המחולי הופך אותו לנעדר? יתכן שיש צורות מחוליות שמצליחות להופיע מתוך המקומי, כמו  "לרקוד באופן ישראלי", לדוגמא הידע המופץ מלהקת בת שבע מחלחל לגופות הרקדנים המקומיים והופך מזוהה עם דרך ביצוע ישראלית. אך האין זה שקול לצורה הקולנועית דוגמת סרטי-דוגמה הדנים? ובכל זאת נראה שכשצורה, הביצוע המחולי הבת-שבעי מתקשה להאיר את הנושא המקומי ונופל בכך ביחס ל"סרט דוגמה ישראלי. אם כן, הופעתם של אובייקטים אמנותיים היא תמיד אינטארקציה בין תוכן וצורה שמנהלים יחסים שונים עם הגופים המקומיים והידע העולמי. אני מבקש לטעון שבדיוק מתח עדין זה בין העולמי למקומי ובין הגוף לידע – אינו נמצא ואינו נראה דיו בשדה המחול בישראל.

נוסף על כך, אני טוען שהנוכחות של הגוף כמדיום המרכזי של אמנות המחול מייצרת מתח םנימי שנוסף למתח הקיים תמיד בין הגלובאלי ללוקאלי. האזרחות העולמית של המוזיקה או האמנות הפלסטית מתווכחת ע"י אובייקטים או פרטיטורות מובהקות, בעוד שדרכון מעבר הגבולות בעולם המחול הוא הגוף עצמו והפרטיטורה הסמויה שהוא רושם. הגוף המבצע הוא שמאפשר את הופעת האמנות, הוא כלי הביטוי שלה וכלי הכיבול לידע המצטבר בתחומה. יצירה מחולית מקורית או חדשנית במקום מסוים, נניח ישראל, בהכרח קשורה באזרחותה העולמית בתחום המחול. בה בעת, הידע העולמי ישכון בגופים ממשיים, לוקאליים וזמניים שהם-הם נושאיו של המחול. המחול לפיכך הוא האפשרות של הגוף לייצר ידע ולשאת אותו. אם כן, הגלוקאליות של המחול הינה הקרבה או המרחק בין הגוף לעצמו כגוף או כמשמעות. זה אינו עניין של זהות או דרך תפיסה, אלא המדיום הלכה למעשה.

חשוב להדגיש שאיני מנסה לשרטט את המחול כאמנות הגוף. אני לא מאמין שמחול טמון אפריורית בתוך הגוף או שהגוף לבדו מייצר את המחול, אלא שהגוף הפרטיקולרי-מקומי תמיד יקח חלק בייצור הדימוי, אבל לעולם לא במנותק מן הצטברות הידע של בגוף הגלובאלי של המחשבה. זו, לתפיסתי, נקודה מרכזית בהנעת מחשבה ביקורתית על אודות מחול. אין לדמיין היווצרות של יש מאין. עלינו למקם את המחול במחשבה על אודותיו. אין ספק שהמחול נוטה לתעתע ולייצר מיסטיפיקציה שכביכול מסמנת אותו כנפרד מהמחשבה וכעצמאי ממנה, אבל התחרות של הגוף במחשבה והמרד בריבונותה רק ממחישים את הזיקה והבלתי נפרדות ממנה. מה שחשוב לנו כעת הוא ההבנה שהגוף הלוקאלי נפגש בדעת העולמית על מחול והחותר תחתיה בכך שהוא מפרש, מתחרה ונושא אותה כאן ועכשיו. אך לעומת האמנויות האחרות, מפגש זה פרוץ יותר למכבש המשטיח את האינטראקציה בין הכוחות השונים, והמחול עלול להטעות ולהידמות לכוח אחדותי ועליון לכל המתחים. על כן עלינו להגן על סימנים מחוליים עכשוויים ולשמור שתמיד יהיו גלוקאליים בתנועתם.

4. אני מבקש לטעון שהנעדר מצביע גם על היעדר ידע. היעדר הסימנים מהווה העמדת מחסום אל מול המחשבה, אל מול הביקורת, אל מול התנועה שמאפשרת הופעה חדשה של סימנים. היעדר נראותם של סימנים הוא, פשוטו כמשמעו, כליאתנו בבורותנו.
בבסיסו של דבר היעדר שיח ומחשבה, שמצביע על עובדת הימצאותו במקום אחר, אינו יכול שלא להוביל אותנו לבחון את הדברים בצורה פוליטית. כלומר, מי מרוויח מההיעדר? מי מרוויח מהשארת המחול מקובע ובור בסימניו? מי מפעיל על שדה המחול כוח?
כך אומר הריבון המקומי על שדה המחול שבקרבו:
"המחול הישראלי הוא אחד מתחומי האמנות המרתקים בתרבות הישראלית, בו מתרחשת פעילות תוססת של יצירת מחול ישראלית מקורית, הזוכה להכרה ציבורית רחבה בארץ ובעולם. מדי שנה מוזמנות להקות מחול למופעים בפסטיבלים ובמרכזי תרבות חשובים ברחבי העולם. בכך הפך המחול   הישראלי לשגריר המייצג את פניה היפות של ישראל. הנוכחות הרצופה של המחול הישראלי על במות העולם זיכתה את ישראל בתואר "אימפריה של מחול" (מתוך אתר משרד התרבות והספורט).

הטקסט מצביע בראש ובראשונה על הצלחת המחול הישראלי בחו"ל. המקומי מצליח בעולמי. אך עלינו לשאול: מהי הצלחה זו? האם היא נמדדת על פי כמות ההופעות? באילו אתרים של מחול היא נבחנת? האם מדובר בהצלחה כלכלית או אמנותית? המחול הישראלי הפך "לשגריר המייצג את פניה היפות של ישראל". האם זה מה שהמחול עושה? האם המחול חושב שפניה של ישראל יפות הן? האם משתמע מכך שיש פנים אחרות, לא יפות, שהמחול אינו מציג? האם יש ייצוג מסויים שנעדר מהמחול, או שמא ישראל היא אכן התגלמות הטוב ומתהדרת במחול כפניה?
המחול, כפי שהוא מצטייר בקופירייטינג הממשלתי, איננו גלוקאלי כי אם ניכוס של האמנות העולמית להצדקת המקומי, או אולי ניכוס העבודה המקומית להתמקמות פוליטית נוחה בעולמי. כך או כך, האם המחול כפניה היפות של ישראל מעוניין לכבס את פניה המכוערות? יתרה מכך, האם היות-פנים-יפות מאפשר למחול להיות אמנות שמבעיה, ייצוגיה ופרשנותה אינם כבולים במבטו של הריבון?

היה מעניין לגלות בכנס שהתקיים לאחרונה כי סימני המחול שנראים על הבמה ברמאללה הם הרבה יותר עדכניים מאלו שנראים על בימותינו.

איני מבקש לקרוא כאן לחברי הכוריאוגרפים לקום וליצור בהכרח יצירות על הפנים המכוערות של ישראל. נניח – הכיבוש. הפתרון אינו רק הגדרה מחדש של שדה המחול כפוליטי-מקומי-ישראלי נטו. על אף שכשלעצמו זה לבטח יכול היה להיות אתגר ראוי ומעניין. הרי אמנות תמיד הגיבה ותמשיך להגיב ליום-יום, ובישראל, מה לעשות, היום-יום נוטה להיות מכוער. כבר ראינו ניצנים לאתגר העיסוק בפוליטי-מקומי ביוזמה של ענת דניאלי וארקדי זיידס, שאצרו בשנת 2011 את פסטיבל "מחול חדש" והגדירו את עיסוקו של המחול במקומיות ובישראליות. איריס לנה ומיה חביב, האוצרות הנוכחיות של הפסטיבל, המשיכו שלב אחד קדימה ויזמו דיון ציבורי על אודות המחול בפלסטין והיעדרותו מן השיח המחולי בישראל. אגב, אחד הדברים המעניינים שהתגלו בהקשר זה הוא שסימני המחול שנראים על הבמה ברמאללה הם הרבה יותר עדכניים מאלו שנראים על בימותינו.

אבל שוב, אינני מבקש לטעון שחובת כל יוצרי המחול לרקוד את הפוליטיקה. אבל לבטח, הנסיונות הללו מעידים על עבודה לוקאלית חשובה יותר מאשר מיקומו של המחול בצד המוגבל של המקומי – זה היפה. אין עדות טובה מזו על פניו של המחול כפי שהן מיוצגות באתר משרד התרבות בשביל לעמוד על מה שנעדר מממנו. אי אפשר שלא להטיל ספק בכשרותה של שביעות רצונו של הריבון ההגמוני מהדרך שבה נעשה כאן מחול. עלינו לשאול על אודות הנמצא והנעדר מייצוג זה, כלומר להבין את פשר שביעות הרצון הזו ואת פשר "יופיינו".

הקופירייטר של משרד התרבות לא עצר ביופי והכריז: "אימפריה של מחול"'. מה פשר דימוי זה? האם המחול בישראל מתאפיין ככזה שיוצא למסע ריקודים וכיבושים של במות שכנות? האם המחול רוצה להיות נושא האימפריה? אולי אחדים יענו שכן. שיבושם להם. אך מיהו מייסד האימפריה וקובע גבולותיה? לעיתים נראה שזה שנושא את נטל ההצלחה הוא אוהד נהרין, דווקא זה שהתנגד מפורשות לכיבוש, שם באירופה (טוב נו, זה היה בקנדה). זאת אומרת שקהילת האימפריה של המחול הישראלי נגזרה ממורשת של גאון אחד שמתנגד למדיניותה של ישראל בשטחים הכבושים.

אם יש משהו אימפריאלי במחול בישראל הרי שהוא האימפריה של נהרין. כלומר מתקיים כאן מפעל מחולי רב-חשיבות שהוא באמת הצלחה גלוקאלית מסחררת ואין ספק שאנו עדים לכיבושיו את במות העולם, אבל אין להסיק מכך על הצלחת המחול הישראלי בכללו, גם אם משרד התרבות מעוניין בהופעת העתקים חיוורים של הצלחה זו ברחבי העולם. מעניין שההתבדלות של נהרין ממדיניות ישראל בשנים האחרונות דומה להתבדלותו משדה המחול הישראלי. האם נהרין באמת מעמיד כאן מורשת מחול ישראלית, או שמא הוא עסוק בפועלו האישי. במילים אחרות: איזו קהילה העמידה המורשת הנהרינית? התשובה הקלה היא גאגא. כולם עושים גאגא, כולם מתאמנים בשפה של נהרין, מבלי להבין את רזיה שכלואים בכספת הסודית של החברים בכת. יתרה מכך, האם מישהו בקהילה עמל על ניסוח הידע של נהרין? האם מישהו ניסה למקם אותו ביחס לידיעות המחול האחרות והאינסופיות שקיימות ויתקיימו? או שמא שוב עצרנו מלכת, טובעים באפשרות של נהרין וכמו אומרים "רות סוף, עבור, קיבלת אימפריה?". נראה שכעת יש להמשיג את המפעל הנהריני, לחבק אותו בתוך הקאנון, ובדיוק כך להשתחרר ולשחרר את בת שבע מהאימפריאליות שלה. הרי לא בטוח שהיא זו שהכריזה על מדיניות כיבושיה אותנו.

רקפת וינר עומר I gona live forever, 2009. אוסף גלריה שי אריה, ת"א, 80/60 ס"מ

5. איני מבקש לטעון שכל שנעשה כאן אינו בעל ערך. אך עלינו להביט על פועלנו ולא להתפתות ולחולל ולהופיע את האימפריה שהכריז עליה הריבון. היו סמוכים ובטוחים, הקאנון שריר וקיים – מה שעשינו לא יילקח מאיתנו. אבל כאמני-מחול – האין אנו מעדיפים כמו משוררים "לגלות באר חלב באמצע עיר"?
לאור זאתאני שואל שוב: מדוע נעדרים סימנים מסוימים מן המחול הישראלי? אולי מפני שחלק מיצרניהם הנוכחיים שם באירופה קוראים להחרים את ישראל? או לכל היותר, לא מוכנים שלא לדון במתרחש כאן ודורשים מעמיתיהם בישראל, שהם אזרחים בקהילת המחול העולמית, לחשוף את פניה המכוערות של המדינה ולא לשרת את אימפריית המחול הישראלית.

כמו גם אני מבקש להזכיר שהאימפריה לא מעניקה לחייליה תקצוב הולם. לדוגמא, תיאטרון תמונע (מוסד ציבורי הפועל בחסות משרד התרבות ועיריית ת"א), גובה אלפי שקלים מיוצרים צעירים עבור הזכות להופיע. דוגמאות נוספות הם כל הפסטיבלים שדורשים עבודה רבה ללא מתן תנאים מינימליים. ואני תוהה: הרי משטרים אימפריאליים לפחות נהגו לתקצב באופן הולם את האמנות ששרתה את השלטון. כלומר, כאן, לעומת זאת, המדינה איננה מוכנה לספק תנאים בסיסיים אפילו ליצירת מחול ושיח אודותיו, אולם באורח קסם בעודה שוקדת להתהדר בהצלחותינו היא אף מפיקה מהן רווח לאומי.

אני נוטה להאמין שהעדר הסימנים מציין את תנאי המחשכים בהם אנו פועלים – אין מקורות השראה על בימותינו, אין ידע עדכני על מחול, אין עידוד יצירה אמיתית, ובכל זאת אנו עושים, ממשיכים ליבש ביצות, יורים ובוכים. ובאורח פלא, מה שאנחנו עושים מוצא חן בעיני השלטון שמעדיף שבצ'ק-פוינט של התרבות יעמוד רקדן נציג האימפריה.

אז מה עושים? להפסיק ליצור? לא. ברור שלא. אבל עלינו לנסח את התביעה במקום הזה ולשאול בקול נוקב: "מדוע נעדרים סימנים?" ומישהו אולי אז יענה בלחש: "יש חרם תרבותי על ישראל! המנהלים האמנותיים לא רלוונטיים! כולם מפחדים לאבד את הכיסא שלהם!

עלינו להיענות לקריאה המקומית ביותר של המקום הזה – עלינו להתחיל לחקור ולרקוד את פנינו המכוערות, ולדרוש שחרור מאלה שמדכאים אותנו ובאותה נשימה גם כל כך מרוצים מהתוצרת שאנו מייצרים. רק כך נוכל להשתתף בקהילת האמנות העולמית לא מתוך בורותנו המתבדלת והמתבצרת, אלא מתוך היותנו שקועים ומעורבים במקומי. אולי המחול ויכולתו להשתתף כגוף מקומי בעולמי – הוא כלי שצריך להפקיע מהריבון, ולהחזירו לאזרחים הנמצאים של קהילת המחול בישראל.

עדו פדר הוא רקדן, יוצר וחושב מחול, בוגר התכנית לכוריאוגרפים ex.e.r.ce במונפלייה, צרפת. בימים אלה מופיע את עבודתו Bête de Scène (עם דוד מרקס), לומד לתואר שני בפילוסופיה באוני' ת"א, ועורך עם שיר חכם את סדרת הערבים 'טייץ: ברית מחול ומחשבה' שעוסקת במחול ושיח בגלריה תיאטרון "החנות".

הטקסט פורסם לראשונה בנוסח דומה בכתב העת המקוון "מעקף"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.