מסע בדרך לשלם

פוסט מתעדכן שנכתב ע"י משתתפים שונים במסע רגלי מנווה שלום לבירה, במסגרת עונת התרבות בירושלים. כותב ראשון: יובל בן עמי.

"שביל שלמרחק יוצא – לעולם אין לו קצה", כתב משורר פיני קדום, או אולי משוררת. אלה מילים יפות ונכונות. גם כשלמסע יש יעד, ואפילו כשהיעד הוא ירושלים, מסע הוא תמיד עניין אינסופי. הוא מוסיף להתקיים בזכרוננו ובמחשבותינו, להפתח ולהתפתח שם.

לפרוייקט "מסע בדרך לשלם" אין ולא יהיה קצה. מטרת כל המשתתפים בו היא להשתנות במהלכו. אחרת לא היינו נענים לקריאתו של גיא ברילר ומקדישים שבוע מחיינו לצעידה רגלית איטית לעבר ירושלים. היינו ממשיכים ליצור בסדנאות שלנו, או מול המחשבים בבית. אבל אנחנו כאן, נוסעים במורד כביש מס' 1, על פני מגרש החניה של "הנתיב המהיר" אל נקודת המוצא. כרגע אין למסע גם מי יודע מה התחלה. התבקשתי להיות הראשון שיכתוב מן הדרך, ובשלב זה של יום חמישי עדיין אין דרך. עוד לא הגענו לנקודת ההתחלה. עוד לא נפגשנו.

בעצם יש דרך. הדרך בה אנחנו נוסעים עכשיו. מבחינות רבות אנחנו מתחילים את המסע לירושלים באמצע. המסע יתחיל בנווה שלום, משם נתקדם עקב בצד אגודל, חמישה קילומטרים ביום, אל עבר איליה קפיטולינה. זו מסגרת שיש לה הגיון משלה, אבל היא גם שוברת הגיון. הרי יציאה למסע מתחילה תמיד בבית, ואיש מאיתנו לא גר בנווה שלום. המסע שלי, באופן אישי, מתחיל בתל אביב. את מחציתו הראשונה של המרחק אני עושה בחצי שעה, את השני בשבוע.

בעבר צעדתי את כל הדרך ברגל, במחיצת ההרפתקנית וחוקרת המוח אנה וקסלר. ההליכה ארכה יומיים בדיוק, ואת הלילה שבינהם עשינו בבית ההארחה של נווה שלום (להלן אמצע דרך). מטרת הנסיעה ההיא היתה פרוזאית למדי: נשלחנו לחבר כתבה למוסף של עיתון גדול. זה היה בקיץ, באוגוסט, כדי שאפשר יהיה להכניס את הכתבה לגליון סוכות ולתרץ את האתגר המוזר כשחזור העליות לרגל של ימי המשכן.
היה חם רצח, ובכל זאת עשינו את זה, נושאים דגל ועליו ציור הברווז של דודו גבע (החלטתי שצליין אמיתי צריך לשאת דגל של ארצו ושום דבר לא נראה תל-אביבי יותר מהברווז). היום, עם היציאה לדרך, אני נזכר במסע ההוא. שלושים הדקות במיניבוס אל נווה שלום טעונות בהתרגשות לקראת תחילתו של דבר חדש והמפגש עם השותפים לו, אבל הן גם מלאות ברשמים מאז: הקוצים שהסתבכנו בהם, התפוחים שקטפנו, נחל איילון המסריח והעקשן שהתקשינו לחצות,  קנקן מיץ הפטל שמישהי מזגה לנו מתוכו במושב ליד נמל התעופה.

הרשו לי בבקשה להקדיש את תורי בתיעוד המסע דווקא לדרך שלא נלך בה, אלא ניסע בה בחטף: לכברת האספלט שמובילה מיפו תל-אביב אל נווה שלום שבגזרת לטרון. האם היא משמעותית? הרי העולם לא מתחיל בתל אביב. אפילו עולי הרגל של העבר לא עגנו דווקא ביפו בהכרח. אפשר להתחיל עליה לרגל לירושלים מכל פינה בארץ או בעולם, אפשר לקטוע אותה ולהמשיך שוב, אפשר גם להחליף כלי תחבורה, והיא תהיה לגיטימית ושלמה.

תצלום מהמסע

אבל יש משהו בכביש מספר 1 שהוא חוויה שלמה. למרחק הוא יוצא ולעולם אין לו קצה, כי תמיד, בהגיעך לצד אחד שלו, אתה יודע: בקרוב, אולי בעוד יומיים, אולי בעוד חצי שנה, אעשה רוורס ואסע שוב לעיר שבקוטב האחר. אם ירדת אליו שוב בצד התל אביבי, כפי שקורה עכשיו לי ובעצם כמעט לכלל המשתתפים בפרוייקט  המראה הראשון שיקדם את פניך יהיה הלא-עיר, וחוויית הלא- עיר היא עניין מהותי.

במקום בו הופך האיילון לכביש מס' 1 מתפוגגת העיר. בלטרון מתחלפת חוויית האין-עיר בחוויית הרמות, אבל עד אז היא כבר חוללה בנו שינוי. ברור למה אנחנו לא הולכים לאורך האין-עיר. אין צל באין-עיר, ויש די הרבה עיר באין-עיר. די מגעיל באין-עיר. זאת ארץ קטנה, צפופה ומתועשת. מצד שני, עבור מחפשי ההשראה, פאתי גוש דן אמורים להיות מקום רב עוצמה ורב רגש. כאן מתקיימת האנושיות הישראלית בלי קורט של רומנטיקה אבל עם המון רגש: בסטייקיות של אזור, בהעתק ביתו של הרבי מלובאביץ' בכפר חב"ד ובנייני הבטון של מוסד חינוכי זה או אחר מנגד לו, בישימון העיר העתיקה של לוד וזקיפות קומתם של בנייני הייטק המסתירים אותו, בטרמינל 3 של נתב"ג ובכביש המאורך שלא לצורך המוביל אליו, בשרידי כפר הנוער ודקלי הוושינגטוניה של בן שמן, בסבך הצינורות של מפעל "נשר", שבלילה נראה כמו סוס טרויאני זורח, בשלט "הצורפים" בכפר דניאל, בצללית בניניה של מודיעין במרחק, בשילוט התלת לשוני של מחלף ענבה, שמאזכר מקום שאולי היה שם וכבר אינו, בערימות העפר שלצד עבודות הנחת המסילה החדשה.

המרחב חשוף, קרוע לרווחה, ולאורך חיינו, לאורך מאות נסיעותנו בכביש הזה, אנחנו יכולים לראות את השתנותו. כיפה ראוותנית של בטון מקשטת בניין באיירפורט סיטי, שורה של ברושים שפעם תחמה שדה קמלה ונעלמת. הכביש מתרחב, אלפי פנסים מסתדרים לאורכו במקום במרכזו, מגדרים אותו. מי שהיה כאן קודם זוכר דברים אחרים, כביש אחר, אנשים אחרים. ירושלים רחוקה משהיא היום, סיבה טובה לעצור למשקה (שוופסקולה) בצומת בית דגון.

אלה אבדו לנו. הדרך היא כוחנית. עצבנית. האמינו למי שהלך לאורכה בחום הקיץ, היא זורקת חום על סביבותיה. בעונה הזאת, כל מה שאנחנו רואים לאורכה עכשיו קשה יותר, חשוב יותר, ובכל זאת נראה עוד פחות מבחורף. הישראליות מסנוורת אותנו. אנחנו מתקשים להביט בה. עוצרים נשימה מנטאלית עד לבוא יערות קק"ל. לאורך "החלק המשעמם" של הדרך צומחים עצים שאיננו יודעים איזה פרי הם נותנים, ניצבים מפעלים שאין לנו מושג מה הם מייצרים, משתרעים ישובים שאיננו יודעים מנין הגישה אליהם או מה תולדותיהם או מה שמם.

כך, למרות ההבטחה שבו, הופך המרחב הצפוף מאוד שבין תל אביב ללטרון לא רק לאין-עיר אלא ללא-מקום, אפילו עבורנו, היוצאים בדרך לשלם, אפילו עבורי, שכבר  נשרטתי מקוציו ושתיתי מיץ פטל מקנקניו. זאת תגובה רפלקסיבית של מסע בכביש מהיר. אלף מילים שאכתוב כאן לא יעוררו אותנו ממנה אבל אנחנו חייבים להתעורר, כי המסע הזה עוסק בדיוק בשלושים הקילומטרים האלה.

כשנמשיך מהם הלאה, בגבעות המיוערות למחצה של פרוזדור ירושלים, נהיה חייבים להביט להרבה כיוונים. האנשים שהוזמנו למסע הזה, עוסקים כולם בתרבות ובעולם מנקודת מבט ביקורתית. מטרתו המוצהרת של המסע היא לבחון אופציות של מפגש בין יצירה לחברה, אופציות של שינוי. נהיה חייבים להביט הלאה מנווה שלום ומן הסטף מלאי החן: קדימה אל מורכבותה של ירושלים, צפונה ודרומה אל העוול המבעית שהוא הכיבוש ואל המתחרש במסגרתו, וכן, גם אחורה, לעבר גני אביב ומחלף גנות.

שלושים הקילומטרים הנבלעים בחטף הם יותר מאשר הקדמה, הם ישראל ועל כן הם חלק ממי שאנחנו, על כל כיעורם. בשלושים הקילומטרים האלה מסתתרות הרבה תקוות, הרבה זכרון וכל שקרי הכלכלה והפוליטיקה הישראל. כל הבנאליות-לכאורה שכאן היא למעש דרמה רוחשת, כל כאב היסטורי שידענו, כל מעיינות הזעם שהפיקו את מחאת הקיץ שעבר ושאולי יפיקו את זו של הקיץ הנוכחי, ממהרות כרגע במרוצה אחרונית מבעד לחלון הרכב. המסע הזה מתחיל בחצייתם. שביל שאין לו קצה, מתחיל ביציאה אל המרחק, בצעד אחד ארוך, שאסור להחמיץ את משמעותו.

הכתבה על העליה הקודמת לרגל, מתוך "ישראל היום"

סיכום צילומי של המסע ההוא בבלוג הישן שלי באנגלית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.