לאחר חודשים של אי-וודאות וגישושים, שלחו הבוקר מנהלי מרכז מעמותה לאמנות ומדיה ע”ש דניאלה פסל בעין-כרם הודעה על סגירת המרכז.
בהודעה כתבו לאה מאואס ודיאגו רוטמן כי “אנו מצטערים לבשר על סגירת פרויקט מעמותה במרכז לאמנות ומדיה על שם דניאלה פסל בעין כרם. הפרויקט נוסד לפני שלוש וחצי שנים הודות לשיתוף הפעולה בין הקרן לירושלים ועמותת הערת שוליים בהנהלת קבוצת סלה-מנקה (מאואס ורוטמן) ובמימון העזבונות של דניאלה פסל, אשר יועדו בצוואתה להקמת מרכז אמנות רב תחומי בביתה בעין כרם, ובתמיכתן של קרן ברכה וקרן אוסטרובסקי.
עתה, עם תום החוזה בין סלה-מנקה לקרן לירושלים, ועם הפסקת ההתקשרות בין הקרן לעזבונות של דניאלה פסל בעקבות חילוקי דעות כספיים בין הקרן לבין העזבונות, אנו נאלצים לסיים את הפרויקט ולפנות את המבנה ב-20 ביולי. לצערנו הרב, על אף שאנחנו, אמנים, קהל המבקרים, תושבי השכונה ומנהלי מוסדות תרבות בעיר מעוניינים בהמשך פעילותו של מרכז ייחודי זה, הקרן לירושלים ומנהלי העזבונות של דניאלה פסל אינם רואים את עצמם מחוייבים לו יותר”.
במשך 3 וחצי שנות פעילות אירח המרכז עשרות אמנים ישראלים בסדנאות, אמנים ואוצרים מחו”ל שהו ברזידנסי במקום. המרכז הפיק 5 תערוכות יחיד של אמנים ישראלים (תמר שפוני, גיא יצחקי ועינת אמיר, חלי מזראי, אילת לרמן עם זמר ס”ט, גיא יצחקי ונטע כהן, קבוצת סלה-מנקה), אירח שתי תערוכות בינלאומיות שאצרו אוצרים מפולין ומצ’כיה, והפיק פרויקטים מחוץ למבנה (“רבים אומרים כן” של ג’וזף שפרינצק וסינמעמותה של טליה הופמן, וכן את התחרות לוידיאו וקולנוע ניסיוני בפסטיבל הקולנוע בירושלים). כמו כן הפיק המרכז עבודות של אמנים ישראלים במסגרות שונות בחו”ל ובינהן בטייט מודרן, לונדון, בדוקס, פראג, בלה פבריקה בבואנוס איירס, בביאנלה לאמנים צעירים במוסקבה ועוד. המרכז הוציא לאור קטלוגים לתערוכות ושני פרויקטים ייחודיים הקשורים לתולדות האמנות הישראלית: הדפסה מחודשת של סדרת הראיונות שערכה הגלריסטית רות דבל בשנות ה-70 עם אמני גלריה דבל, והוצאת ספרון ותקליטור עם עבודות הסאונד של אילנה צוקרמן. כמו כן קיים המרכז קהילת אמנים שהעבדה בסדנאות ומעבדות יעודיות שהוקמו במקום על מנת לאפשר לאמנים לקבל ליווי ע”י יועצים מקצועיים תוך דיאלוג מתמיד עם מנהלי המרכז והאמנים השוהים בו.
בשיחה עם מיכה פסל, מנהל עיזבון דניאלה פסל, טוען פסל כי מי שאמורה היתה לקחת אחריות על תפעולו השוטף של המרכז היא הקרן לירושלים, ומאחר שזו סירבה לתקצב את הפרויקט נאלצו מנהלי העיזבון לפרק את השותפות עם תום החוזה ולחפש גוף תרבות אחר שיוכל להשתמש במבנה מבלי להזדקק לכספי העיזבון באופן שוטף.
מנהלי המקום טוענים שכבר הובטחו להם תקציבי פעילות לשנה הבאה ממשרד התרבות ומעיריית ירושלים.
יתכן, אבל יש לנו הצעה יותר טובה מגוף שאני עדיין לא יכול למסור את שמו, ויעשה שם פעילות אמנותית גדולה ברמה לאומית.
גם הפרויקט הנוכחי זוכה להערכה מקצועית רבה.
היוזמה המקורית היתה ליצור במקום מעין אינקובטור לאמנים צעירים שיתחנכו בו. מעמותה אמנם אירחה אמנים, אבל זה היה בהיקף מוגבל ולא כפי שתכננו.
בירושלים כבר פועלים עשרות בתי ספר שונים לאמנות. בשביל מה להקים עוד אינקובטור כשיש פה מרכז אמנות ייחודי הפועל באופן שונה מרוב מוסדות אמנות בישראל?
אני לא איש אמנות אבל אני מסכים איתך שהוא ייחודי. מצד שני שמעתי שהאמנות שמוצגת שם נמצאת בשוליים הקיצוניים של האמנות.
בסדר, זה אוונגרד וטוב שיש גם את זה, אבל האם אתה בעצם אומר שאתם לא מרוצים מאופי הפעילות של מעמותה ולכן היה לכם נוח לסיים את ההתקשרות?
“מעמותה” היתה second best בשבילנו, אבל אם היה נמצא תקציב רציני שיאפשר את המשך הפעילות היינו מוכנים לשקול זאת.
מן הקרן לירושלים נמסר בתגובה כי “פרויקט מַעמוּתָה בבית דניאלה פסל נוסד לפני שלוש וחצי שנים על ידי הקרן לירושלים ועמותת הערת שוליים בביתה של האמנית דניאלה פסל ז”ל בשכונת עין-כרם בירושלים, שהורישה את ביתה כדי שישמש מוקד יצירה לאמנים. הפרויקט השתלב במטרות הקרן לירושלים לקידום האמנות ולטיפוח אמנים צעירים שיימצאו את מקום עשייתם בעיר. מנהלי המרכז לאה מאואס ודיאגו רוטמן פיתחו את המקום למרכז של עשייה, מפגש, מחקר ותצוגה לאמנים מתחומים שונים שיצרו ברוח של שיתוף פעולה והתחדשות טכנולוגית.
מקורות המימון לפרויקט נשענו בעיקר על עיזבונותיה של האמנית דניאלה פסל בישראל ובארה”ב, ובשיתוף קרן ברכה וקרן אוסטרובסקי. על אף שהסכם ההתקשרות בין הקרן לירושלים לבין מנהלי העיזבון היה לתקופה של חמש שנים, החליטו מנהלי העיזבון לפני כשנה וחצי, באופן בלתי צפוי, להפסיק את תמיכתם בפרויקט לאחר שנתיים בלבד. הקרן לירושלים המשיכה לתמוך בפרויקט במשך שנה וחצי נוספות מבלי שהיו בידה מקורות מימון לכך, בתקווה שמנהלי המקום ימצבו את מעמדו בקרב הרשויות הלאומיות והעירוניות. למרבה הצער טרם הוסדר מעמדו של הפרויקט בקרב הממסד ולא גויסו לו מקורות מימון אחרים ואילו ההוצאות של המרכז נשארו כשהיו.
“פרויקט מעמותה בבית דניאלה פסל היה התגלמות מאמצי הקרן לירושלים לקידום שדה האמנות בעיר ולחיזוק האמנים החיים ופועלים בירושלים”, אומר איל שר מנהל המחלקה לתרבות בקרן לירושלים. “אני משוכנע שעל אף הצורך להתנתק מהמבנה המיוחד בעין-כרם, העשייה המצוינת שנעשתה בו תמשיך להתקיים ולפרוח”.



הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

סגירת מקום לעשיית אמנות אחרי מהלך אחד, נסיוני ואמיץ- היא פעולה מעציבה. הכינוי ״second best” שעלה בראיון לעשייה שהתרחשה במעמותה- מאכזבת ( אבל לא מפתיעה) ואולי ׳מחזיקה׳ את כל הסיפור..חוסר היכולת לחבק באמת את השוליים מעיד על עצמנו כחברה,.זו בבואה שלנו. כשאין שוליים, העולם מצטמצם. ועולמנו ( הישראלי/ האמנותי) מצומצם ופרובינציאלי. אנחנו לא באמת מעודדים את צמיחת השוליים.
לא באמת מענין אותנו מה קורה בצדדים.
אנחנו שוכחים שהאמצע נהיה רק כשיש שוליים, ומתוקף המרחק.
העבודה של סלה מנקה היתה תמיד!! מרתקת וראויה. מחודדת ומאפשרת. הם תמיד יצרו ענין.
ראוי היה לאפשר להם מהלך רציני יותר ובחינה ושכלול תוך כדי תנועה. . 3 שנים הן התחלה בלבד. הן סימן, הן חיפוש דרך.
אפי גן/ אוצרת
| |